המוזיאון של העכשווי

אטורו מאורה: קוראים לי ארטורו מאורה, אני אחד החוקרים החשובים של ז’ואאו דלגָדו. הייתי רוצה לשאול איך את מרגישה מנקודת מבטה של שומרת במוזיאון של העכשווי. את עומדת לשהות שעות ארוכות במקום בו יצירות אמנות ספציפיות-לאתר: כנסייה שהיא לא באמת כנסייה, מרפסת סגורה שממנה אי אפשר באמת להביט חוצה, דלת שצריך לפתוח אותה למבקרים כדי לשמוע עדות מסוימת על הכפר הזה…
סלה-מנקה: זה קצת מסובך כי אני אמנית, אבל עכשיו במוזיאון הזה גם שומרת שצריכה לפתוח דלתות, לגבות דמי כניסה, להשגיח. למרות שיצירות האמנות הללו שלי, אני מרגישה את הריחוק ההכרחי שהתפקיד כופה עליי. מדהים כמה קל לנו להפוך לשומרים. למעשה, המקום החביב עליי לשהות בו הוא הכנסייה. אני אוהבת פשוט לשבת ולקרוא שם, כשאין אף אחד סביבי. אני יושבת שם גם כשהמוזיאון סגור, ואני מרגישה קרובה יותר ליצירות.

כנסיית הביקורת - עץ אורן, ויטרז', מקרן, רמקולים, מיקסר, מחשב, מכונת מוזיקה, מיקרופונים, מֵגָפון מתכת, קמרה אובסקורה (טפט שחור מחורר, נייר פֵּרגַמֵנט). סלה-מנקה בשיתוף קולקטיב מעמותה מוזיקה: ירדן ארז טקסטים: ז'ואו דלגדו, ארטורו מאורה, רודריגז, סלה-מנקה, ארנדט, דרידה, דלז, ז'יזק. כל הצילומים: הילה גוטרימן

א.מ: את יכולה לספר לי על יחסך ליצירות האמנות בתור שומרת? איך עלינו להבין את המשפט שאת אומרת: “אל תיגעו ביצירות האמנות, געו בי”? איך את מרגישה כשאת אומרת את זה? האם זה חלק מהתפקיד שלך בתור שומרת? האם בעצם את אומרת את המילים האלה לעצמך? האם זה חלק מהצהרה אמנותית?
ס.מ: העובדה שהשומרים הם למעשה אלה ששוהים עם יצירות האמנות זמן רב יותר מכל אדם אחר מרתקת אותי. בתור שומר אתה מפתח יחס מסוים ליצירות האמנות המוצגות: אתה יכול לשנוא אותן, אתה יכול לאהוב אותן, אתה יכול לחוש איתן בנוח או שלא בנוח. במובן מסוים המבקרים המגיעים מפריעים ליחס שלי עם היצירות.

א.מ: פתאום לשומרת יש פנים, יש לה אישיות, יש לה קול. במובן מסוים זה קשור ליצירות אחרות במוזיאון הזה, שבו הבלתי נראה הופך לנראה והקולות המחוקים, השותקים, או המושתקים, מוחזרים אל האור, ושם יהיה אפשר לשמוע אותם. זה נראה לי מאוד נוגע ללב, בייחוד כשאת אומרת: “אל תיגעו ביצירות האמנות, געו בי”. את האמנית, את המבצעת, ואת גם יצירת האמנות עצמה, ואז המשפט הזה הופך לסתירה.
ס.מ: כן, אני מוצאת עניין ביחס הכפול: מצד אחד ‘משהו שמשתמשים בו’, מצד אחר יש לך יותר חופש, יותר מרחב, אתה יכול לדבר, ליצור אינטראקציה עם האנשים.

א.מ: למה שמישהו יבנה כנסייה, ועוד כנסייה מעץ? אני מבין שהמוזיאון ממוקם באמצע הדרך ל’כנסיית הביקור’, ובכל זאת, האם את יכולה לספר למה התכוונת כשהקמת כנסייה בעצמך? קראתי על הרעיון של ‘תנועת הכתות’ עם גישה מוזיאולוגית.
ס.מ: הכנסייה היא פלטפורמה, רפרנס לתפקיד הקנוני של המוזיאון ושל האתר הגיאוגרפי הממוקם בין כנסיית הביקור והר הזיכרון (יד ושם, הר הרצל), או בניסוחו של רודריגז – ‘עמק השכחה’. הכנסייה היא אנדרטה. העניין של כנסייה מעץ ולא מאבן היא עניין אחר. מה דעתך על זה, מנקודת הראות שלך כחוקר שחוקר את יצירת האמנות של עצמך?

א.מ: אני מעוניין בקונספט של ההמרה. להמיר מקום אחד לאחר בתור אחד המוטיבים הראשיים של הפרויקט הזה, בייחוד בהקשר של עין כרם. הטרנספורמציה של זהותו של הבית, בין שזה נעשה בכוח או שלא. בתחילה זה היה בית פלסטיני שהמדינה הלאימה, אחר כך הוא הפך לביתו של אמנית פולנית-ישראלית, אחר כך מרכז אמנות, ועכשיו מוזיאון, וכנסייה – אבל כנסייה מעץ. אילו זו הייתה כנסייה מאבן, אז היא הייתה ‘על אמת’. אבל כפי שהיא, היא מהווה הערה על מושג הכנסייה. היא גם מתייחסת לכנסייה כמקום של התכנסות, רמז לפעילויות שאנו מקיימים כאן.
למרות ההמרה של הבית, הוויטראז’ים של הבית המקורי נשארו כמו שהיו. יש גם קשר לספרייה שהארכיון שוכן בה, המקום של הידע ושל ההיסטוריה. לעומת זה, הכנסייה תורמת גישה מיסטית יותר. החלונות מפרידים בין שני החדרים האלה, שעוסקים באותם נושאים אבל בדרכים שונות: הארכיון והכנסייה, מרחב הביצוע, הטקסט והקונטקסט. את ההיבט הזה אפשר ליישם גם על הדה-טקסטואליזציה של המרפסת: המרפסת כפרודיה על המרפסת התל-אביבית, כשבִּמקום הנוף של הים היא פונה לנוף הפוליטי והפסטורלי הזה. אני מוצא אתגר בהעברת הזהות הארכיטקטונית, ולא רק כנקודת מבט אלא גם בתור נקודה שממנה אפשר להיראות כגוף זר.

פרטי נוף או נוף פרטי - תריסים מפלסטיק, גבס, מסגרת מתכת, שמשונית, עץ. קופסה: פרספקס, עץ זוויות מתכת. מנגנון אלקטרוני: מנועי סרווו, ארדואינו, כבלים, סוללות סלה-מנקה ושיתוף קולקטיב מעמותה מכניקה: יובל קדם (גלילאו)

ס.מ הייתי מוסיפה את ההיבט האינטראקטיבי של היצירה, שמומחש בבקשה שהמבקרים ישלמו בעבור הגישה למראה: ה’הפרטה’ הזאת של הבעלות על הנוף, שכל כך אפיינית לתרבות התיירות. אחת השאלות היא מי הבעלים של הנוף? שאלה בולטת אחרת היא מי הבעלים של ה’מראה’? על רקע תהליך האורבניזציה של המרחב ותכניות העיר של ‘תיוריפיקציה’ קניבלית אנו מוכרים לקהל את נקודת המבט המופרטת שלנו.

א.מ: מה שמעניין אותי הוא למי שייך הנוף הזה? איזה מין נוף זה? האם זה נוף ישראלי? נוף תנ”כי? נוף פלסטיני? האם את מתייחסת לשאלה מה מסתתר מאחורי הפסטורלי?
ס.מ: הנוף שייך לכל מי שנחשב לבעליו ושיכול לשלוט בו. לכן על ידי חסימתו בתריסי הפלסטיק האלה אנו גם עושים לו טרנספורמציה, ומיישמים סוג של אסתטיקה ‘ישראלית’: למסגר את הנוף בדרך זו.

א.מ: אם כך התריסים האלה הם בדרך מסוימת המקבילה של ענפי הדקלים הממסגרים את המראות של הנוף הפלסטיני בגלויות הציוניות הישנות: תריס הפלסטיק ממיר את הנוף לנוף של ‘ארץ ישראל החדשה’. את יכולה להגיד משהו על משחקו של דלגדו לתריסי הפלסטיק? להיראות על ידי הנוף, הנוף מביט בך.  היפוך התפקידים הזה?
ס.מ: היפוך היוצרות שבזה הוא שאנחנו גם מסתירים את עצמנו מהנוף, מההיסטוריה, מהעבר. אנו מוגנים.

ציטוט אורבני: העור בו אני חי - גואש על אבן. חזית הבית מסומנת במספרים בדומה לסימונם של בניינים המיועדים להריסה בירושלים.

א.מ: הייתי רוצה לסיים בשיחה על היצירה ‘בדלתות סגורות’. היצירה ה’סגורה’ הזו והשומרת מזכירים יצירה של סנטיאגו סיירה. למה היצירה סגורה? מה את מצפה מהמבקרים ביחס לעדות הזאת, שהדס עפרת (תרגם) ומקריא בחדר הזה?
ס.מ: אני חושבת שאפשר לתת לזה כמה פרשנויות. בשבילי הפשוטה ביותר היא גם החזקה ביותר: אנשים צריכים לחפש את השומר במשמעות הישירה, הקפקאית, כדי לבקש שאפתח בשבילם את החדר. אני באה, אני פותחת, אני סוגרת את הדלת. בדרך מסוימת הפעולות האלה מחייבות את האנשים להאזין ליצירה.

א.מ: האם את פוחדת, או שאת מייצגת את הפחד מההאזנה?
ס.מ: זו שאלה טובה. שניהם, אני חושבת. אתה יודע, אנחנו (סלה מנקה) עובדים בבית פלסטיני לשעבר. זה עניין לא פתור. בסוגיה זו יש לנו הרבה סתירות.

א.מ: מה היית מציעה כהגדרה ל’עכשווי”, מה התימה העיקרית של המוזיאון שלכם?
ס.מ: כשראינו את יצירתו של כריסטוף שלינגנזיף (Schlingensief) בביאנלה בונציה, וישבנו בכנסייה, הרגשנו שהיינו צריכים לשנות את היצירה ‘כנסיית הביקורת’ [משחק מילים על ‘כנסיית הביקור’] (אף שהרעיון עלה אצלנו יותר משנה וחצי לפני כן). או שעלינו להמיר את דתנו (צוחקת). אחרי כמה זמן הבנו שאנו מגיעים מכנסייה דומה. ה”להיות עכשווי” הזה הוא שהופך אותנו לכל כך חלשים וחזקים בעת ובעונה אחת.

ארטורו מאורה – דיאגו רוטמן
סלה-מנקה – לאה מאואס

ה”מוזיאון של העכשווי” יפתח בשבת 31.12.11 במעמותה – מרכז לאמנות ע”ש דניאלה פסל בעין כרם.