טשטוש ופשטנות מיתממת

כמו פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות והספורט לימור ליבנת, כך גם עצומת האמנים בדרישה לבטל את הפרס היא מופע בוטה ועצוב של  הדחקת מורכבויות ופשטנות מיתממת. המכתב מתחיל בתיאור פשטני של הציונות שמתעלם ממורכבויותיה ומענפיה השונים – אלא שבמסגרת זו נניח לכך, ונתרכז בנושא האקוטי יותר.

במקום ישְרות וישִירות שהייתה ראויה במסגרת דיון שהוא פוליטי במהותו ונוגע במלחמת תרבות של ממש בין הימין לשמאל בישראל, בחרו מנסחי העצומה לטשטש את הדברים. הם מציגים את התנגדותם לפרס בתואנה שמדובר בפרס המעודד אמנות מגויסת למטרות פוליטיות, ומצהירים כי  “אנו דורשים לבטל את קיומו של הפרס ומבקשים לנתב את הכספים שיועדו לו אל הקופה הדלה שתומכת ביצירה אמנותית חופשית במדינת ישראל”.

ראשית יש להטעים ולומר – השימוש במושג  אמנות מגוייסת כאנטיתיזה לאמנות חופשית הוא ארכאי ומגוחך. נכון שבמקומות שבהם המדינה שולטת ביד רמה ובאופן כוחני בכלכלת הדימויים יש עדיין ערך למושג זה במשמעותו הביקורתית. אבל לא זה המצב בישראל. למעשה, כמעט כל אמנות היא אמנות מגוייסת באופן כלשהו, ועובדה זו לא פוסלת אותה מהצגה לקהל. כפי שטוען האוצר והתיאורטיקן בוריס גרויס “כל אמנות שמניעיה אידיאולוגיים – אידיאולוגיה דתית, קומוניסטית או פשיסטית – היא תמיד מאששת וביקורתית כאחד. […] כל אמנות שמציגה חזון בעל אידיאולוגיה דתית או פוליטית כלשהי היא בבחינת חילון החזון, וכך היא הופכת לאובייקט של פרדוקס”.

יתרה מזאת, כבר זמן רב פרמטרים חוץ אמנותיים מהווים חלק מההתבוננות ביצירה ומרכיב משמעותי בשיפוט האמנותי שלה. למשל, מעטים יטענו שהמושג “אמנות חברתית” הוא מושג נעדר תוקף באשר הוא עושה שימוש בפרמטר חוץ אמנותי, וזאת למרות שמדובר באמנות המגוייסת במוצהר למעשה “חוץ אמנותי”. המעשה החברתי עצמו  נתפס בעיניי האמנים האקטיביסטים כמהותה של יצירת האמנות. אגב, אולי באמת ראוי שהמדינה תקצה יותר משאבים ואפילו פרס לאמנות חברתית וליוזמות חברתיות בתחום האמנות. אלה הרי מגמות תוססות ומבורכות המתפתחות כאן לאחרונה.

בדומה, כאשר מבקרת האמנות סמדר שפי מצביעה על שימוש לא ראוי בבעלי חיים ביצירת אמנות, או כאשר יונתן אמיר ובועז לוין מצביעים על אידיאולוגיות שונות שמסתתרות מאחורי מושגים כמו “חברתי” ו”פוליטי” בהקשריהם האמנותיים (ראו כאן, כאן וכאן), וגליה יהב (בעבר בטיים אאוט וכיום בהארץ), מצביעה על האופן שבו היחסים עם עולם המסחר של האמנות קובעים את בחירת העבודות בתצוגה  – הדברים נתפסים לא פעם כחלק מעוצמתה של ביקורת האמנות, ולא כהערת שוליים אגבית לה. בפועל, אי אפשר להפריד בין  שיפוטי ערך לשיפוטי טעם, וברי שהפוליטיקה של המבט מבנה את ההתבוננות וההערכה של יצירות אמנות.

חשובי האמנים בארץ נתפסים בדרך קבע כאמנים בעלי אג’נדה פוליטית שמאלנית מובהקת (ראו לאחרונה למשל בקטלוג תערוכתו של מיכה אולמן במוזיאון ישראל). הצגתם במוזיאון והתמיכה שהמדינה נותנת לכך מעולם לא נתפסה, ובצדק, כמופע של התגייסות ממסדית לאג’נדה כלשהי. למעשה, דווקא שימוש במושגים שהם לכאורה “חוץ אמנותיים” יכול לערער על אבחנות מקובלות ולהוות בכך גם אקט אמנותי מעורר מחשבה בפני עצמו. למשל כשהציגה קרן עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב את עבודתה של האמנית הפלסטינית ראידה אדון ואת היצירה העוסקת בתכנים קווירים של יצחק וולף ובניהו אלבז, הראתה הקרן במידה לא מבוטלת שפרויקטים המוגדרים כ”יהודיים” אינם חייבים להיות בהכרח מפלים או  גזעניים (בניגוד לדברי ח”כ ראלב מג’אדלה). אגב המעצב דוד טרטקובר החתום על מכתב האמנים, מן הסתם לא הגיש מועמדות לקבלת הפרס, אבל אפילו בימין יש מי שרואה בו  “אמן ציוני”.

עולם האמנות מעדיף בד”כ להציג עצמו כשדה אובייקטיבי שבו איכותה של היצירה קובעת, ולא פוליטיקות ויחסי כוחות. אלא שלמעשה מדובר במעגל קסמים המאפיין את השדה, שבו היוצר והשיח הפרשני על יצירתו מבנים את השיח על פי כללים מקובלים שאיש אינו סוטה מהם. המגמה המשותפת ליוצרי ולמחוללי השיח היא –  במודע או שלא במודע – הסוואת מה שעומד בבסיס השיח; אם נקודות המוצא יישארו סמויות, לכאורה יישמר השדה אובייקטיבי, מובחן ומוגדר. בהתאם לכך, השתקת קולות “אחרים” בעולם האמנות תמיד מטשטשת את היסוד הפוליטי העומד בתשתיתה ומציגה אותה רק כהכרעה אסתטית הנשענת על  שיפוטים של  איכות (כאילו יש בנמצא סד ברור שמגדיר איכות של יצירות). לענייננו ראוי לצטט את שוב דבריו של גרויס: “פוליטיקה עכשווית הדוגלת בשוויון זכויות היא פוליטיקה של הכלה שמתנגדת להדרת מיעוטים פוליטיים וכלכליים. ואולם, המאבק להכלה אפשרי רק אם הצורות שדרכן מיעוטים מגלים בפומבי את תשוקותיהם המודרות אינן נדחות ומודחקות מלכתחילה באמצעות סוגים שונים של צנזורה אסתטית שמופעלת בשם ערכים אסתטיים ‘גבוהים’ יותר”.

בתגובה למאמר בו קבל חוקר התרבות דרור אידר על ההדרה של קולות “אחרים” בעולם האמנות הישראלי, הדגיש  החוקר משה אלחנתי כי אכן מתקיימת בעולם זה הדרה אגרסיבית על בסיס שיפוטים פוליטיים. אלחנתי אמנם מתקף ומאשר את ההדרה הזו (כותרת תגובתו היא “לעולם תהא ההדרה… וטוב שכך”), ובאופן ישר והגון הוא לא מטשטש את הדברים אלא מציגם כפי שהם  – ללא כחל וללא סרק. אלחנתי מדגיש כי “מנגנוני הדרה אינם אלא חלק הכרחי, חיוני ובלתי נפרד מהתנהלותו התקינה של כל שדה כזה שבו מתרחש ייצור תרבותי דינמי”. אלא שבעוד ביקורת התרבות מבקשת בדרך כלל לפרק את השיח לגורמיו – לא להניח את האובייקט כפי שהוא מוצג על ידי הגורמים הפועלים בשדה, אלא להראות כיצד משמעותו מובנית בידי בעלי העמדות השונות – אלחנתי משתמש בתובנות הללו כדי להצדיק את המקובל וההגמוני. כך מאשר ומהלל אלחנתי את המגמה  המנסה “ליישר קו עם ההיסטוריה של השדה, להדיר את מי שצריך להדיר ולהשתתף בחלוקת ההון יחד עם אלה שהחזיקו במונופול”.

שלא כמו אמנות השמאל והיצירה הפוסט-ציונית, המוכתרות בשיח הביקורת כמבע של אמנות המתגייסת למופעי הומניזם ואוונגרד נעלים, קולות אחרים נידונים בדרך כלל כאמנות שמרנית, פלקטית, פולקלורית, ובעיקר כאמנות מגויסת ואשר על כן גם כנחותה. כך נוצר מצב שבעוד השיח הפוליטי בארץ הוא שיח חי ותוסס, עולם האמנות מדבר שפה אחת ודברים אחדים – כולם חושבים אותו דבר ואומרים אותו דבר, ולפחות בהקשר הפוליטי, גם יוצרים אותו דבר.

בפועל, עולם האמנות המקומי מקיים יחס הופכי לזה השגור בשיח הפוליטי בארץ. שלא כמו בשיח הפוליטי, שבו כיום קולות הימין חזקים יותר, בעולם האמנות המושגים “ימין”  ואף “ציונות” נחשבים בדרך כלל  למוקצה ולזרא. הקולות הללו הם למעשה האחרים האולטימטיביים של עולם האמנות המקומי. האוצרת טלי תמיר למשל, הודתה בריש גלי בהימנעותה מלהציג עמדה ימנית הפוכה משלה – לא משיקולים אסתטיים אלא משיקולים פוליטיים (והיא אכן ראויה להערכה על הכנות והישירות שלה).

לכן צריך לומר את הדברים באופן ישיר: השתקת קולות האחר בשדה האמנות שלנו מטשטשת תדיר את מניעיה באמצעות פרקטיקה קלאסית של הדרה, בדמות הטענה בדבר איכותן הירודה של העבודות. לא פעם זו מוסיפה חטא על פשע בהצמידה לאבחנות אלה גם הסברים סמי-אנטישמים (כך עשה גדעון עפרת בעבר). למעשה ההדרה הזו מושתתת לא פעם באופן סמוי או לא מודע על קריטריונים אתיים-פוליטיים. האמת אם כן חייבת להיאמר: אחרי שנים של השתקה והדרה של קולות “אחרים” בשיח האמנות המקומי, ואחרי שנים שבהן כמעט אך ורק קול פוליטי “מגוייס” (שכמובן יכונה במופעו התקני-הגמוני “מתגייס”) אחד קיבל מקום בשיח – באים כעת האמנים לדבר על חלוקה צודקת של המשאבים! אולי קצת אפלייה מתקנת יכולה להתאים כאן?  אגב, “אפליה מתקנת” ראויה גם לעולמות שלא הודרו במפגיע ובמכוון  (אם יש כאלה), אלא שמסיבות שונות (חברתיות תרבותיות, דתיות וכלכליות) לא נוצרה בהם הפלטפורמה המאפשרת יצירת אמנות.

כפי שכתבתי בעבר, הפרס הזה הוא פארסה תרבותית ורעיון מגוחך (עם חילופי השלטון (בע”ה), יוכלו השליטים החדשים להקים גם פרס לאמן השמאלני, הפוסט-ציוני, הפלסטיני ועוד ועוד…) שלא תורם במאומה לקידום התרבות במובנה העמוק. הנקודה המעניינת היחידה בהכרזה על הפרס, היא העובדה שהיא מייצגת את התפתחותה של ההבנה (באיחור גדול אמנם) בימין בישראל ששדה התרבות הוא גם שדה פעולה פוליטי שאין להזניחו. אולם מעבר לדברים הללו, ההתנגדות של עולם האמנות לפרס בתואנות כזב של אמנות מגוייסת היא פארסה אומללה ומגוחכת עוד יותר מהפרס עצמו. מוטב היה פשוט לשים את הדברים על השולחן לחשוף ולהסביר את הגיחוך שבבחירה המבוססת בעיקר על אג’נדה פוליטית, גם אם היא עושה שימוש במושג המכובס “ציונות”.  אלא שבניגוד למחאתם הצבועה של האמנים, שרת התרבות לפחות אינה מסתירה את האג’נדה הפוליטית שהיא מתעתדת לקדם באמצעות עולם האמנות.

כך או כך, ההכרזה על הפרס וגם ביקורת האמנים עליה מעלה לדיון נושאים חשובים שחבל שאינם שגורים יותר בשיח. נושאים אלה נוגעים בעניינים יסודיים כמו דמוקרטיה, פלורליזם, רב-תרבותיות, וההסכמה שלא להסכים על הכל.

תודה לצחי מזומן