מת מוטי עומר, מנהל מוזיאון ת”א

המנכ”ל והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות פרופ’ מרדכי עומר, מת הלילה (שישי) בבית החולים איכילוב בת”א לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. עומר, בן 70 במותו, שימש בתפקידו במשך 16 שנים שבהן ניהל את המוזיאון לצד עבודתו כמרצה למוזיאולוגיה ולתולדות האמנות ומנהל הגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת ת”א. הלווייתו תצא היום בשלוש מבית הלוויות ברחוב שמגר 26 בירושלים.

עומר, שנולד בחיפה בשנת 1941, למד לתואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים ומשם המשיך ללימודים באוניברסיטת קולומביה. עבודת המאסטר שהגיש עסקה במושגי הזמן והמרחב באמנות הקוביסטית והשפעתם על אדריכלות מודרנית. את עבודת הדוקטורט שעסקה בציור הרומנטי האנגלי, כתב עומר באוניברסיטת מזרח אנגליה.
בסוף שנות השישים עבד עומר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה), ולאחר חזרתו לישראל החל ללמד ב”בצלאל” ובאוניברסיטת תל אביב, שם כיהן בראשית שנות ה-80 כראש החוג לתולדות האמנות. בשנת 95 מונה לעמוד בראש מוזיאון ת”א לאמנות ושימש, בכפל תפקידים שנוי במחלוקת, הן כאוצר הראשי והן כמנכ”ל המוזיאון.

עומר נודע כאוצר ומנהל סמכותי ומעורב בעל יכולת עבודה בלתי רגילה, עובדה שאיפשרה לו להפיק ולקדם פרויקטים גדולים ושאפתניים לצד פעילות שנתית עניפה. בתקופתו הוצגו במוזיאון כמה רטרוספקטיבות מרשימות ומקיפות (של אורי רייזמן, משה גרשוני, חיים גליקסברג ועוד), הוא אצר תערוכות גדולות ופרסם מאמרים וקטלוגים רבים, והשקיע מאמצים בהקמת האגף החדש של המוזיאון, שיפתח לציבור בחודש אוקטובר הקרוב לאחר למעלה מעשר שנות תכנון ובנייה.

לצד הערכה, ספגה פעילותו הנרחבת של עומר התקפות חריפות מצד גורמים רבים בעולם האמנות המקומי. בחירותיו נתפסו כפורמליסטיות, שמרניות ולא מעודכנות, וסגנון האוצרות והכתיבה שלו זכה לביקורות רבות, בין השאר מצד הח”מ, על פופוליזם וחוסר רגישות שטושטשו באמצעות ידע נרחב שנפרש בקטלוגים מהודרים ומושקעים. רבים התלוננו על הניכור של המוזיאון השני בגודלו בישראל לאמנות ישראלית בת זמננו. בשנים האחרונות אמנם חל שינוי בגישתו של המוסד, אולם הדבר קרה בעיקר עקב הפיכתו למרכז לתערוכות פרסים שברוב המקרים אינן מגובות בפעילות מוזיאלית. ביקורות נוספות על המוזיאון בתקופת ניהולו ע”י עומר נגעו לעובדה שבמקום לא הוצגו תערוכות בינלאומיות חשובות, ולהתנהלות כוחנית ומגושמת של המוסד מול שדה האמנות. דוגמא להתנהלות כזו היא המקרה של האמנים ג’ק פאבר וגדי ספרוקט, שצילמו עבודת וידיאו דרך מצלמות האבטחה של המוזיאון. פאבר וספרוקט נתבעו על ידי המוזיאון, אולם התביעה נדחתה ובית המשפט אף נזף במוזיאון על עצם הגשתה. דוגמא נוספת היא איומיו של עומר באמצעות היועמ”ש של המוזיאון בביטול שכר עבודתה של האוצרת נעמי אביב, לאחר שפרסמה לפני שנה ב”ערב רב” גרסא מלאה של מאמרה על עבודתה של תמר גטר, שקוצץ ב-70% לצורך הדפסתו בקטלוג.