הקהילה הבאה

שם התערוכה “הקהילה הבאה” מתבסס על כותרת ספרו של הפילוסוף האיטלקי ג’יורג’יו אגמבן (1), הדן בעתיד דמיוני של החברה המערבית. בניגוד לקודמיו, שהציגו את החברה כמערך של שיעבוד לייצוג ולהדמיה (2), אגמבן מצביע על כך שדווקא מתוך היטמעות מוחלטת בדימוי ובשפה אשר איבדו את משמעותם מתגלה אפשרות חדשה. בספרו הוא מתאר התקבצות אנושית שאינה קשורה לשיוך פוליטי, חברתי או אידיאולוגי – חברה אשר שפתה המשותפת איבדה את תוכנה ושהייחוד של זהותה התמסמס. בזכות זאת, נוצרת בקרבה תחושת שייכות ללא תנאי שמקורה במהותו של הקיום האנושי. נימה אופטימית זו מהדהדת, אף אם בקול חלוש, בעיסוק בסוגי הקהילות המתוארות בעבודותיהם של האמנים המוצגים בתערוכה זו – התקהלות אשר מטרתה, מעבר לכול, היא עצם האחווה האנושית והנחמה שהיא מספקת.

הסוציולוגיה מגדירה את האדם כיצור חברתי, ולכן תחושת השייכות נתפסת כצורך אנושי בסיסי. הגדרות המושג “קהילה” משתנות בהתאם להקשר שבו הן מובאות. הקהילה נתפסת כהתארגנות דינמית אשר נתונה לשינוי תמידי ונוצרת ומתפתחת דרך יחסי גומלין בין חבריה ודרך מערכות היחסים בינה, כקבוצה בעלת זהות מאוחדת, ובין החברה הסובבת. הבסיס להיווצרותה של קהילה – בסיס אידיאולוגי, דתי, מקצועי, תרבותי-היסטורי או אחר – קשור בהבניה של זהות משותפת דרך יצירה של סמלים ייחודיים: סלנג, שפה מקצועית, לבוש, סמלים, פולחן, נורמות ודפוסי התנהגות (3).

זא’ן לוק ננסי (4) בוחן את שורשי התהוות הקהילה כיחידה חברתית. בניגוד לכותבים רבים לפניו, הוא טוען כי התהוותן של קהילות אינה מבוססת על שאיפה ליצרנות אלא על התמודדות עם כוח אימננטי המאיים על אותה קבוצה – כוח שאותו ננסי מגדיר כמוות עצמו. התארגנות חברתית היא בסיסית וטבועה בהתנהגות האנושית, מתוך צורך לייצר לא רק מערכות תמיכה בעת משבר אלא מערכות של זיכרון חברתי המתקיימות מעבר לתוחלת החיים האנושית. הזיכרון הקולקטיבי נועד להבטיח באמצעות טקסים ונרטיבים משותפים כי מהותו של האדם עתידה להתקיים מעבר לגבולות הגוף הפיזי.

התקופה העכשווית רצופה בחוסר ודאות. המשבר הכלכלי ונפילת הבורסה היו גורם משמעותי בערעורן של הנחות היסוד שעליהן מושתת כוחה של החברה המערבית. המצוקה המיידית מעלה אל פני השטח תרחישים פוליטיים וחברתיים המערערים את החברה כפי שהיא מוכרת לנו כיום. ערכי הקפיטליזם, שבבסיסם האידיאולוגי מצויה הכמיהה לצמיחה יצרנית וצרכנית, מוטלים כיום בספק גם לאור המשבר האקולוגי ההולך וגובר. בתוך כך גוברת הנטייה של קבוצות חברתיות לפרוש מן הזהות הקולקטיבית הרחבה ולאמץ נרטיב מצומצם מקומי או תלוי מטרה משותפת. אם נבחן זאת מנקודת מבטו של ננסי, ניווכח כי נטייה זו טבעית ומובנת, בשל משבר האמון שנוצר בין עמים ובין ממשלותיהם, בין קבוצות ובין מנהיגיהם. הנרטיב המשותף של קהילות אלה מאפשר להן לעמוד בפני כוחה של החברה ולספק פתח יציאה מתוך מציאות שבה לפרט יש שליטה מוגבלת על אורח חייו ועל הונו.

בעידן הנוכחי התארגנותן של קהילות מתבצעת בקלות רבה ובאופנים שונים בהשוואה לעבר. מנואל קסטל (5) מציג את דבריהם של מספר חוקרים המדגימים כיצד לתקשורת הדיגיטלית ולאינטרנט יש תפקיד מרכזי ביצירת קבוצות חברתיות. בניגוד למודלים היסטוריים, קבוצות אלו אינן מושתתות על היררכיה מוסכמת אלא על רשתות חברתיות המורכבות ממרכזים אלטרנטיביים. במקום מבנה המתבסס על עיקרון של פירמידה מופיע מבנה ריזומטי (6), אשר אין בו ראש וזנב. באופן זה תורמת מהפכת האינפורמציה לנטייה התרבותית הרווחת ממילא – התארגנות בקבוצות קטנות שהנרטיב שלהן ייחודי, מצומצם ומנותק מנרטיב גיאוגרפי. ייתכן כי דברים אלו עשויים להסביר את התעניינותם הגוברת של אנשי דעת ואמנים באופני התהוותן של קהילות שונות סביב נרטיביים אלטרנטיביים.

בהתייחס לסוגיות אלו, האמנים המציגים בתערוכה זו חוקרים ומתעדים קהילות, יוצרים הבניה שלהן, מתערבים בהן באופן אקטיבי ועוד. הם מעלים שאלות לגבי האופן בו נרטיבים משותפים, מכוּונים או מקריים, מאפשרים ו/או יוצרים את קיומן של קהילות שונות ואת זהותו של האינדיבידואל בתוכן. הצורך להתקבץ ולחבור לאחר דרך נרטיב משותף, בין אם הוא נוצר מתוך היסטוריה או הווי חיים ובין אם כהמצאה מלאכותית, עולה מתוך העבודות. באופן זה התערוכה מבקשת לבחון כיצד משתקפים בעבודותיהם של האמנים דפוסי התמודדות עם החברה המערבית הפוסט־מודרנית, הרוויה בייצוגים, בהדמיות ובחיקויים של נרטיבים חברתיים שונים.

האוצר והתיאורטיקן ניקולאס בוריו (7) מתייחס לשינוי משמעותי המתרחש באמנות העכשווית ומדגיש את חשיבותו של המישור האנושי כבסיס למישור האמנותי התיאורטי. לטענתו, האמנות מייצרת משמעות באמצעות יחסי הגומלין שלה עם האחר בתהליך מתמשך, המתחרה ולעתים מחליף את האובייקט האמנותי המוּבנה מראש. עבור אותם אמנים, הקהל אינו מדומיין כקבוצת אינדיבידואלים נפרדים זה מזה אלא כקהילה, גם אם זמנית או אוטופית. אמנים אלה בוחנים את גבולות תפקידיהם והגדרתם בחברה, תוך שהם משיקים ואף חודרים לתחומי התמקצעות אחרים, אשר באופן מסורתי אינם נחשבים לאמנות, כגון אתנוגרפיה, סוציולוגיה, ופוליטיקה. סוזי גבליק (8), מגוננת על אמנים אלה כיחידים המסוגלים להתנתק ולפרוץ מעבר לגבולותיה של כלכלת תשומת הלב של עולם האמנות. מבחינתה, פרקטיקות אלה מוציאות אל הפועל את תפקידה האוונגרדי של האמנות: התנגדותה למוסכמות החברתיות אשר בולעות ומטשטשות את הגבול בין אובייקט אמנותי ובין אובייקט צרכני מסחרי.

עם זאת, תיאורטיקנים וכותבים רבים מתייחסים לסוגיה זו בביקורתיות ומעלים שאלות אתיות ההופכות את משמעותן של פעולות אלה. תיאורטיקן האמנות האל פוסטר (9) מתייחס לטשטוש הגבולות בין אמנות ובין מקצועות אחרים. במאמרו “האמן כאתנוגרף” הוא מתייחס ספציפית לאמנים אשר לוקחים על עצמם תפקיד אתנוגרפי באופני התערבותם בקהילות ובחברות שוליים ובהצגתם של חומרים תיעודיים או פסאודו-תיעודיים. פוסטר דן בשימוש האינסטרומנטלי באמנות, כפי שהוא משתקף בעבודות מסוג זה, כדי לייצר נרטיב פוליטי וחד-צדדי. הוא מאיר את הבעייתיות בתיאור דמותו של ה”אחר” או ה”זר” כאובייקט אקזוטי, לעתים אף נחות, אשר דמותו משרתת את תאוות המציצנות ומשמרת את ההגמוניה של המבט המערבי המתנשא.

בתערוכה, מובאים קונפליקטים אלה לדיון באמצעות עבודות של אמנים הפועלים בקרב קהילות שונות במטרה לתעד את פעילותן או כדי להתערב בהן באופן פעיל. האמנים מתמודדים עם הבעיות האתיות הקשורות לכך ומאירים את תהליכי הייצוג וההבניה של דמות הזר בהתייחסם לקהילות אשר הנרטיב המייחד אותן נראה לעתים משונה ואקסצנטרי. אחדים מבין האמנים בוחרים בעמדה ביקורתית הבוחנת בצורה דידקטית את אופני הבנייתו ואת תפקידו של הנרטיב המשותף, במטרה לחשוף את עמודי התווך של הזהות המשותפת.

במלאת עשור לפעילות של מוזיאון הטייט מודרן בלונדון, נערך במאי 2010 פסטיבל האמנות “No Souls for Sale”. ברחבת הטורבינה של המוזיאון סומן על הרצפה גריד של משבצות. בכל משבצת פעלו אמנים יחידים או קבוצות שעבודותיהם קשורות במישרין לעשייה חברתית. מעצם מהותו, הפסטיבל שיקף את הקונפליקט בין המסורת המוזיאלית, המתבססת על ההנחה כי האמנות היא תלוית אובייקט וחלל, ובין סוגי עשייה באמנות העכשווית המערערים על מעמדו של האובייקט האמנותי. מאורע זה סימן באופן מובהק וחד-משמעי את כניסתן של קבוצות אמנים אקטיביסטיות למרכז השיח האמנותי והאיר את האסטרטגיות האמנותיות שלהן כמשמעותיות.

בתערוכה במוזיאון חיפה מוצגות עבודותיהם של אמנים אשר נוקטים בעמדה פעילה ומתערבת בחיים החברתיים. יוצרים אלו נוטים לייצר סצנות חברתיות המגבשות נרטיב קהילתי חדש תוך ערעורו של נרטיב קיים. לצידם, מציגים אמנים החוקרים את כוחו של הנרטיב המשותף כתמריץ להתהוותן של קהילות שונות. אמנים אלה בוחנים את מהותו של המושג “קהילה” ואת גבולותיו באמצעות נרטיבים או פולחנים מומצאים. דרך העיסוק בקהילות מומצאות ומדומיינות, מקבץ עבודות זה מעלה על פני השטח את הפרדיגמות המתוות את הזדהותנו עם מבנה חברתי, אם מתוך עמדה ביקורתית מול הקיים ואם מתוך חיפוש אחר אלטרנטיבה.

***
לסיום, ניתן לומר כי העיסוק הנוכחי בקהילה נקשר לשיח ארוך ומסועף בתולדות האמנות. מראשיתה הייתה האמנות מעורבת בשדות פוליטיים וחברתיים ותלויה בהן. שורשי העיסוק באמנות שהאובייקט מהווה בה רק חלק משני מתחילים אי שם בשנות העשרים, עם פעילות הדאדא והסוריאליזם. המשכם ניכר במסורת של אמנות הגוף והמיצג, האמנות המושגית, התנועה הסיטואציוניסטית, האמנות הפמיניסטית ועוד. בעשור האחרון מסתמן עניין מחודש באסטרטגיות אמנותיות אלה, על כל המשתמע מהן. לאור פרקטיקות אלה, גם עיסוקו של האוצר, ההיסטוריון או התיאורטיקן של האמנות מנוסח מחדש כאשר הוא מתבקש להעתיק את עניינו באסתטי לחקירה מעמיקה של האתי (10). מתוך הקשר העמוק בין שני מונחים פילוסופיים אלה, התערוכה הנוכחית מנסה אפוא ללכת על הקו הדק אשר קושר ומפריד ביניהם.

נוסח דומה של המאמר מופיע בקטלוג התערוכה “הקהילה הבאה: החיפוש אחר קהילה באמנות העכשווית” במוזיאון חיפה לאמנות.
אוצרות: לי וינברג ויעלה חזות
נעילה: 22 במאי
משתתפים: אורית בן שטרית, אלי גור אריה, רוד דיקנסון, אלן דלה נגרה וקאורי קינושיטה, ויק יעקבוסון פריד, נטע ליבר שפר, שרון ליפשיץ, אסי משולם, אילן ספירא, צ’או פיי, תמיר צדוק, קבוצת בלוק, ברודי קונדון, אלעד קופלר,  אנג’ליקה שר

הערות:

Giorgio Agamben, The Coming Community (Theory Out of Bounds) (Minneapolis: University of 1: Minnesota Press, 1993).
2: אגמבן מתייחס בבסיס כתיבתו הן לכתביו של ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, והן לספרו רב ההשפעה של גיי דבור, חברת הראווה.
3: בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות והתפשטותה (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999); Kelly Owen, Community, art and the State: Storming the .(citadels (London: Comedia Publishing Group in association with Marion Boyars, 1984
Jean Luc Nanci, The Inoperative Community (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1991).4:
Manuel Castells (Ed.), The Network Society: A Cross Cultural Perspective (Glos, .(UK:  Edward Elgar 5: Publishing Ltd., 2004.
6: הפילוסופים ג’יל דלז ופליקס גואטרי, בספרם אלף מֵישָרים (A Thousand Plateaus), מציגים את המונח ריזום (Rhizome), המתאר מערכות טבעיות השוללות בטבען היררכיה. הריזום הוא מודל בוטני של צורת צמיחה של שורשים המופיעה בצמחים מסוימים כמו דשא. שורשים אלו אינם מתפתחים באופן ליניארי אלא מתפשטים בצורה שווה. כל חלק בצמח מסוגל להמשיך את תהליך ההתפשטות באותה מידה. צורת צמיחה זו מושאלת בכתבים תיאורטיים אחרים כדי לתאר באופן מטפורי מערכות חברתיות ואחרות שצורת ההתפתחות שלהן אינה היררכית או ליניארית.
7: (Nicolas Bourriaud, Relational Aesthetics (Paris: Les Presses Du Reel, 1998
Suzi Gablik, The Reencahntment of Art,(New York: Thames and Hudson, 1992)8:
Hal Foster, “The Artist as Ethnographer”, The Return of The Real: Art Theory At the End of the Century 9: (Cambridge: MIT Press, 1996).
Anthony Downey, “An Ethics of Engagement: Collaborative Art Practices and the Return of the 10: Ethnographer”, Third Text, Vol. 23, Issue 5, September 2009, pp. 593-603.