סקר פרס גוטסדינר 2010

דור גז, שחר יהלום או יאן טיכי? כמיטב המסורת, מגזין ערב-רב בודק מי תהיה בחירת הקהל מבין המועמדים לפרס גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2010. הסקר ינעל ביום ההחלטה הרשמית (18.5). כנסו והצביעו!

כמיטב המסורת, גם השנה מקיים מגזין ערב-רב סקר בין הגולשים המוזמנים לבחור את מועמד הקהל לזכות בפרס גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2010. הסקר יחל עם פתיחת תערוכות היחיד של המועמדים דור גז, יאן טיכי ושחר יהלום ב-4.3.11, וינעל ביום ההחלטה הרשמית ב-18.5.11.

גז מציג במסגרת הפרס את התערוכה “מטעי האומה” שעוסקת באמצעות עבודות צילום, וידיאו וסריקות מארכיונים פרטיים, במפעל ייעור ישראל ובפועלה של חברת מטעי האומה, ובתוך כך קושרת אתוסים היסטוריים עם סיפורים אישיים. טיכי מציג את “מיצב מס’ 13” – יצירה המשלבת צילום ווידיאו, אובייקטים, משחקי תאורה ומיצבים אדריכליים, המבקשת להציב את הצופים במצבים גבוליים המאתגרים מבחינה חברתית, פוליטית וחושית. שחר יהלום מציגה את “ארץ הפטל” – מיצב פיסולי העשוי מחומרים רבים, המבוסס על תצלום הרס הכיפה הגדולה של קתדרלת סנט ג’יימס בסיאטל, שקרסה בחורף 1916 לאחר שהצטברו עליה 15 טונות שלג. את שלוש התערוכות אוצרת אלן גינתון.

הגולשים והגולשות מוזמנים/ות לבחור במועמד/ת המועדף/ת. בתגובות לסקר ניתן לנמק את הבחירות ולהציע מועמדים ומועמדות חלופיים. כזכור, בסקר ערב-רב שנערך בשנה שעברה נבחרה נעמה צבר כמועמדת המועדפת על הקהל, זאת בניגוד לבחירה הרשמית בנירה פרג.

מכיוון שבשנה הבאה יצא הפרס לפגרת מחשבה על מתכונתו, ניתן לכתוב גם הצעות לעתיד שיועברו לנוגעים בדבר.

פרטים משלוש התערוכות. מימין לשמאל: דור גז, יאן טיכי, שחר יהלום

20 תגובות על סקר פרס גוטסדינר 2010

    הייתי בתערוכה בשבת ולדעתי שחר יהלום, יאן טיכ יודור גז, שלושת האמנים מציגים תערוכה נפלאה המציגה את העליונות הבלתי מעורערת של האמנות הישראלית היום. הפניה של שלושתם אל מקומות וארועים אישיים-ביוגרפים [כן גם יאן טיכי שלכאורה “מרחיק עדות” הוא ביוגרפי] – מאפשרת לצופה להבין כי האדמה עליה אנחנו דורכים כאן היא קדושה ונצחית, ובעיקר – היא המקור הטוב ביותר לאמנות ערכית ומלאה בתוכן רגשי ושכלי כאחד. אהבתי את הסוסים המעופפים בצילום של דורג גז ואת המפרש המרחף שבתוכו חבויה פרפררזה רחוקה על סימני הגולגולת של שודדי הים, בעבודה של שחר יהלום, את השילוב בין זפת לדיו, כחלק מתרבות הסימון של מקום, דגל, מפרש, נדודים וטריטוריה במקום בו אי אפשר לייצר טריטוריה (ים-אוקיינוס). עניין הקתדרלה פחות נראה לי רלבנטי, קצת מאולץ ומודבק, אהבתי יותר את החיבור לשדות הפטל שנסגרו בפניה. המשקל חסר המשקל של הדונג הלבן התחבר יפה עם התנועה של האור מהלבן אל השחור, הציפורים כחלקיקי תודעה וזיכרון בחלל המקודש – הרותקואי של יאן טיכי. ההברקה המוחלטת של דור גז – לקחת את מבנה המקדשי מהעבודות של הפוסט-נאציזם, של הזוג בכר, ולצלם עם זה את מגרש המשחקים מפלסטיק בחורשה אי שם במזרח התיכון – היא עבודה שאין לה מתחרים.
    המסקנה שלי – שיש הפעם לחרוג מהמנהג התחמני של “בחירה” באחד, ולהעניק את הפרס לכל השלושה.

    רק שחר יהלום

    למה שחר ולא יאן? למה יאןולא דור גז? זה מקצה בין שווים ושלושתם מעולים מספקים חוויה נדירה של רצינות ומלאות. המוזיאון – הוא זה שמוביל את התחרות הלא הוגנת, שאחד זוכה והשניים הופכים להיות צללים עוד בחייהם
    תראה איפה נעלמו כל אלו שלא זכו בפרס במהלך השנים מאז התחילו להעניק אותו בתל אביב?!

    זה שהמיני-טרנר הזה לא עובד זה ידוע ואכן הפרס הזה נכנס אחרי התערוכה הנוכחית להקפאה ובחינה מחדש. אבל מהיכן אה מביא את הקביעה שאלו שלא זוכים הופכים להיות צללים בחייהם? הקריירה של שי צורים, מאיה אטון, מיכל הלפמן, ארז ישראלי ונעמה צבר לא נפגעה מאי זכייתם בפרס. אם כבר אז להיפך. חוצמזה ממתי רצינות היא קריטריון? אני ראיתי תערוכה או שתיים בימי ואין לי מושג מהי המלאות שאתה מדבר עליה. עדיין יש מרחק בין שלישיית הגמר של כוכב נולד לזו של גוטסדינר. לא אספו את דור, יאן ושחר מהרחוב ותערוכה במוזיאון תל אביב של שלושה אמנים רלוונטים, גם אם היא במרתף, תמיד תהיה מרעננת בנוף הכללי של המוסד הזה (עד כמה שזה עצוב).כן פרס כספי או לא פרס כספי זה באמת לא העניין.

    שלושתם לא במיטבם בעיני.

    גם לא כל כך מעניין לעשות את אותו הדבר רק בקנה מידה גדול לכבוד גוטסדינר ואלו בדיוק התערוכות, אותו ה”טריק” רק ביותר גדול.

    אולי למעט שחר יהלום שעושה משהו שלא עשתה קודם, אבל יאן טיכי ממש מיצה את הטריק הזה כבר מזמן.

    דור גז עשה בעיני תוכנית טלוויזיה תיעודית ולא אמנות שמקומה במוזיאון.

    למרות שגם שחר לא במיטבה בעיני, היא ללא ספק הזכיה הראויה.

    לא מסכים לגבי ה”תוכנית טלוויזיה תיעודית”, אבל גם אם כן, למה זה לא אומנות? ואם “שלושתם לא במיטבם”, אז למה טרחת להגיב? רק לשם ההשמצה?
    אני מבין שאת (לכל הפחות) שומרת הסף של המוזיאון?

    “שלושתם לא במיטבם” זה בלשון היפר מצמצמת.יפה שלא פסה עדינות מהארץ.

    מעניין – שי צורים? מי זה בכלל? מיכל הלפמן – מה היא עשתה מאז הדיכאון של כשלון הזכיה בפרס? פרס כזה הוא אבן דרך נוספת בדרך של מישהו להפוך לאייקון, לצורת ולא לצרה שלעצמו, לתקווה – מזכיה לזכיה: תראה את קרן ציטר. מוזיאונים נותנים פרסים רק למי שקיבל כבר פרסים, ולכן מי שלא קיבל. נזרק מהמסלול ועוזב למסלול על יד, למסלול צללים משם הוא לא יכול לחזור

    פשוט נודניק. על איזה דיכאונות אתה מדבר בכלל? בשנתיים האחרונות מיכל הלפמן הספיקה להציג במספר מקומות באירופה, במוזיאון ת”א ב-art tlv וגם הפלא ופלא לזכות בפרס של משרד התרבות, למרות שלא לקחה את גוטסדינר. אם אתה לא יודע מי זה שי צורים ומה הוא עושה אז אני ממליץ לך לברר, זה לא הרבה יותר קשה מלכתוב טוקבקים באינטרנט. אתה לא אוהב תערוכות פרסים? מצוין תגיד את זה, אבל זה לחלוטין לא גומר קריירות של אמנים, מכניס אותם לדיכאון וזורק אותם מהמסלול. ואם כבר הגענו לעניין של אותו מסלול שאתה מתאר – כאילו יש רק דרך אחת להיות אמן ובגלל זה זה לא פייר שכל הפרסים ניתנים לאותם האמנים ע”י המוזאונים. יש כל כך הרבה אופני פעולה. מכיר לא מעט אמנים פעילים, רלוונטים ומעניינים שדרכי הפעולה שלהם לא כוללים את פרס גוטסדינר או אחרים. די כבר עם המרירות הזאת.

    איזה קשקושים. כל ההשמצות האלה סתם מעצבנות ומכניסות ג’יפה לשיח. מה זה משנה בכלל מי עשה מה ומה קרה למי אחרי שזכה או לא זכה? הכללות מטופשות. כל אחד אחראי במידה רבה להמשך עבודתו והצלחתו בעצמו. עוד לא ראיתי בכלל את התערוכה, פשוט בא לי פעם אחת שאפשר יהיה לקרוא תגובות ענייניות לתערוכה ולא להתפלש בצחנה הכרונית של הפוליטיקה. תדברו על האמנות חברים.

    אז תלכי לראות – למה את קוראת אם את לא יודעת על מה מדברים – ואולי את לא קוראת כמו שאת לא הולכת לתערוכות כי לו קראת – היהת רואה כי כתוב כבר למעלה הרבה דברים מאד יפים על התערוכה – הפוליטיקה היא חלק מהתערוכה והפוליטיקה של המוזיאון לבחור אחד מתוך שלוש – היא פוליטיקה מרושעת, ועליה אני מדבר – כי היא מאירה משהו אחד ומכניסה לצל משהו אחר, שלמרות מה שרן אומר – זה נכון: מסלול של אמן הוא מסלול מואר על ידי מלגות ופרסים אחרת הוא אולי אמן, אבל אמן של חושך ואחרי שהוא יפסיק לעבוד, החושך יכסה עליו לתמיד. את צריכה להבין שזה חלק מהתגובה העיניינית על התערוכה. וגם – אם תראי את יאן טיכי תראי שהוא מראה את החושך הזה – הכל אצלו חשוך בהצבה במוזיאון וכמעט ואין אור כשאצל שחר יהלום הכל לבן והחושך מופיע בצבע הזפת שהיא שפכה על כל הדונג הלבן – את יכולה לחשוב – מה זה פסל מדונג? מה הקשר בין דונג ואור וצל – את יכולה להבין? דונג – נרות – כנסיה – זכרון: נרות עשויים מדונג שאותם אנחנו מדליקים – גם בכנסיה [היית פבכלל עם בכנסיה גדולה?] וגם נרות מדליקים בימי זכרון – ולכן הפוליטיקה של הפרסים היא חלק מהאמנות – מי שלא מואר\לא זוכה – ידליקו לכבודו נרות זכרון….

    בעבודה של שחר יש את התמצית שלשמה האומנות קיימת. לעולם הקרחונים יהיו שיכים לה . לא יהיה נוף כזה מבלי להיזכר בעבודה שלה. שחר יהלום מבחינתי כבר זכתה.

    יגאל, הנ. זה קיצור של נודניק?

    הייתי בתערוכה ואהבתי את שלושת התערוכות. ובכל זאת הרגשתי שהתערוכה של דור שמכניס את האלמנט ההיסטורי והתיעוד יחד עם האישי מאד דיבר אלי. מאוד התרגשתי מעבודות הצילום.

    בכל מקרה, אף אחד לא מבריק שם. אבל מי ציפה.
    טיכי הוא העדיף מהשלושה.
    יהלום שניה (אחרי שרואים דברים של בארני, טרנס קו וכו’,קשה להתרשם מהעבודה הזו שלה שבנוסף מכילה גם כל מיני מחברים ,חוטים וקשקושים)
    והאחרון הוא גז, שבדומה לנירה פרג ויעל ברתנא,הוא פשוט לא אמן אלא מדריך פוליטיקלי קורקט לסוציולוגיה בסיסית.אז בעצם הסיכוי שלו לזכות הוא הגדול ביותר.

    דור, זה לא מגניב להצביע לעצמך

    דור גז ללא ספק
    בועט בבטן מעניין מצולם מדהים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?