פריחת מוחות 25 – נגה אנגלר, לונדון

נגה אנגלר, לונדון
גיל: 40
מצב משפחתי: נשואה + 2
גדלה והתחנכה ב: רחובות ותל-אביב
השכלה: תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, תואר ראשון באמנות במדרשה לאמנות בבית ברל
 ותואר שני לאמנות ב-Chelsea College of Art & Design
גלריה: נגא

נגה אנגלר

תחומי עיסוק/עניין:
קריאת טקסטים שנוגעים למשבר שחל באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כפי שהוא מיוצג על-ידי עדים ועל-ידי דור שני למלחמה, וכן ספרות גרמנית שעוסקת בנושאים האלה, תוך ניסיון ללקט רשמים ומתוך כך לבנות איזושהי ראייה קלידוסקופית. תחום עניין נוסף הוא היסטוריה של האמנות, וזו של הרנסנס בפרט.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
אולד מאסטרס וציירים רנסאנסים איטלקים כמו אנדריאה מאנטניה, ג’ובני בליני, אמברוג’יו לורנצטי, וכן אמני רנסאנס צפוני כגון פיטר ברויגל ובנו יאן ברויגל, יואכים פאטיניר. מהאמנים העכשוויים: מתיאס ווייסר ונייג’ל קוק.

ספרי על האמנות שלך:
בעבודות אני מנסה ליצור מעין נופי-כלאיים שמורכבים מדימויים אידיאליים של נוף צפון אירופאי המושפעים מהמסורת של תולדות האמנות הרנסאנסית מחד, ומדימויי מקום שלקוחים מצילומים אותם צילמתי במסעות למזרח אירופה מאידך. כמו כן, אני משלבת מראות הנקרים בדרכי בחיי היום-יום, היינו, דימויים אי-רציונליים-מדומיינים עם כאלה רציונאליים בעלי ביסוס ריאליסטי. המשיכה למסורת הציור האירופאית נובעת מכמיהה ומזיקה למקום, לתרבות האירופאית עליה גדלתי, שהיא גם זו שממנה הוקעה משפחתי. אני מרבה, למשל, להתבונן באמנים כמו יאן ברויגל שצייר את גן העדן, המקום האוטופי, על בסיס הנופים האירופאים אותם הכיר ובהם גדל. ציורים כגון אלו על-פי רוב מתכחשים להיסטוריה הסוציו-פוליטית ולזוועות שהתחוללו על אדמה זו. דוגמא אחרת היא ציורים של לוקאס קראנך בזמן הרפורמציה במלחמת 30 השנה, בה נהרגו כשבעה מיליון אירופאים בקרבות עקובים מדם ורק לעיתים ניכרת עדות לאלימות זו בעבודותיו. כמובן שניתן לדבר על התפקיד השונה שמילאה האמנות בחברה אז והיום, אך הסתירה שבין ייצוג המקום וההיסטוריה שלו הם שמעניינים אותי. בציוריי אני מנסה לבנות מעין קולאז’ ארכיאולוגי שמבוסס על בנייה והרס, על המזוהה והמטשטש, על איחוד ופירוק של מרכיבים ויזואליים שלכאורה קשורים זה לזה, אך במבט מדוקדק מסתברים כבלתי רציפים, קטועים ושבורים.

נגה אנגלר - "Moving Under",2010, 46x56cm, Oil on Canvas

למה לונדון?
כי התאהבתי בבחור שגר בלונדון… (האמן אורי גרשט, ת.י.). כמו כן, לונדון היא בה בעת חלק מן העולם האנגלוסקסי, מה שמפריד אותה מאירופה, אך באותו זמן היא חלק מאירופה הקונטיננטלית, אליה אני מחוברת באופן תרבותי. השהות בה מאפשרת לי בו-זמנית להיות באירופה ומחוצה לה.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בלונדון?
כשחייתי בארץ, הזהות היהודית שלי נלקחה כמובנת מאליה עד כדי התעלמות כמעט מוחלטת ממנה. אך עם הגיעי ללונדון לפתע שאלות הזהות הישראלית והיהודית נדחפו לקדמת הבמה והתעוררו מן התרדמת. מכיוון שההיסטוריה היהודית באירופה היא עקובה מדם ומכיוון שהקהילה היהודית נמצאת במיעוט, הפכתי ברצוני או שלא ברצוני להיות כאן בגדר מיעוט, או “האחר,” דבר שחידד את השאלה של ישראליות אל מול יהדות. אני ישראלית ויהודיה – זהות הנכפית עליי מעצם זרותי ולא מכורח בחירתי. זה מעלה שאלות כמו מי אני? לאן אני שייכת? פתאום הבנתי שלהיות יהודיה זה לא רק עניין דתי באירופה, אלא זו כמעט זהות אתנית. ההכרה הזאת הכתה בי ודרכה הגדרתי את המהות התמטית של ציוריי.

את מתגעגעת לישראל?
כן. אני מתגעגעת למשפחה שלי, לחברים שלי, לתל-אביב, לרחובות ולמדרכות, לאוכל, לריחות, לחום. מצד שני, בלונדון אני אמנם משלמת את מחיר הבדידות, הריחוק והזרות, אך בתמורה אני זוכה לשקט שמאפשר לאינדיבידואל שבי להתפתח וליצור באופן חופשי ומשוחרר.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
זו אפשרות שתמיד עומדת על הפרק. כרגע אני כאן, אך בנסיבות מסוימות ייתכן שאמצא את עצמי בישראל.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
זה עשוי לעזור, אך כמובן לא בהכרח. אמן שחי בערים מרכזיות ושהוא חלק מהדיאלוג במקומות אלו או שמציג במוזיאונים ידועי שם כמו ה-TATE או ה-MOMA וזוכה להכרה בינלאומית – שאני מניחה שזו כמיהה של כל אמן עכשווי פעיל – מן הסתם סיכוייו לזכות להכרה בישראל גדלים.

נגה אנגלר - Though Under and Above, 2010, 190x200cm, Oil on Canvas

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בלונדון תרמו להתפתחותך המקצועית?
הלימודים בלונדון היוו חלק משמעותי בהתפתחותי המקצועית. למדתי לתואר שני בשלב שהיה מאוד נכון עבורי. מכיוון שלימודי ה-MA בצ’לסי סקול אוף ארט מתבססים על יוזמת הסטודנט ואינם כופים דוגמת חשיבה, התאפשר לי לפתח רעיונות וגישות לציור תוך כדי דיאלוג עם אמנים וציירים אותם הערכתי.
בלימודים בארץ גם כן התמזל מזלי ללמוד אצל מורים נפלאים, אך יום הביקורות הקולקטיביות היה אירוע לא פשוט. המורים פעלו כמו להקה מול הסטודנט וזה משהו שמאוד קשה לעמוד מולו. בלונדון הכל יותר מעודן, למשל שואלים את הסטודנט מיני שאלות שיכולות למעשה להעיד על ביקורת. זה לא שביקורת ישירה היא בהכרח דבר רע, אבל זה שונה…

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
המסע לקוסוב באוקראינה של היום (פולין טרום מלחמת העולם השנייה דאז), שזו העיירה שאבא שלי עבר בה את השואה, היה נקודת ציון משמעותית שהציתה בי את המשיכה לאמנות אירופית רנסנסית והשבירה שלה. גוף העבודות שעשיתי בעקבות המסע לקוסוב, שעד אותו הזמן היה מקום מיתולוגי בעיני, שבו התרחשה הזוועה המיתולוגית, שם סבתא שלי נרצחה, המקום הנורא ביותר עלי אדמות מבחינת ההיסטוריה האישית שלי, נראה בביקור עצמו תמים ויפיפה, עם הנוף של הרי הקרפטים. הכל סביב היה כל-כך לבבי, נחמד, קטן, פשוט. המפגש הקונקרטי הדגיש את הפער בין הפנטזיות אודות מקום נורא לבין המציאות העכשווית, על פני השטח. זה מין מצב סימולטני של הוויה מקבילה של מקומות וזמנים שונים. זאת הייתה חוויה חזקה ומוקצנת שמיקדה מאוד את הנושאים שבהם אני עוסקת בציור. מאז אני ניזונה מהחוויות החזקות הללו. צילמתי במקום בערך 600 צילומים שאני שואבת מהם פרטים ומשלבת אותם בציורים שאני עושה בצורה עקבית. הפנטזיה עדיין מהדהדת, אבל היא ניזונה ממקום היסטורי ספציפי וקונקרטי יותר. הסופר ו.ג. זיבאלד, גרמני בן למשפחה עם עבר נאצי, מהגר לאנגליה, מספר על אדם בשם אוסטרליץ, יהודי שמחפש את זהותו דרך מקומות וסימנים של מקומות; הוא חי במקום, נזכר במקום, משליך על המקום, וחווה ארכיטקטורה, גיאוגרפיה והיסטוריה ברבדים שונים. האתגר שלי הוא להעביר את כל התחושות הללו בעבודה אחת.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
נסיעה משפחתית לאיטליה, ומפגש עם יצירות אמנות בהן נתקלתי עד כה ברפרודוקציות בלבד; לעמוד פנים אל פנים מול היצירה המקורית עצמה ללא פילטרים, ללא תיווך. יש גם כמה תערוכות קבוצתיות באופק: תערוכת ציור בגלריה Mummery + Schnelle, ותערוכות נוספות באנגליה ובניו-יורק.