המלצת השבוע: “הם לא יזקינו”

סרטו הדוקומנטרי החדש של פיטר ג’קסון (Jackson), שהוזמן על ידי מוזיאון המלחמה המלכותי (IWM) והופק בתמיכת ה-BBC, הוא ניסוי קולנועי מרהיב בהקמת מתים לתחייה. כמו פרנקנשטיין, המדען המשוגע שהפיח רוח חיים בתפזורת איברי גוף נמקים, ג’קסון עצר מאה שנות התפוררות של קטעי צילום ממלחמת העולם הראשונה, חיבר וחנט אותם לצורך הצגה פומבית מחודשת. לאחר שדגם את פלטת הצבעים באתרי הקרבות, הוא ניקה את הפילמים, התאים את מהירות הפריימים לשנייה והזריק פורמלין של צבע טרי לדימוי השחור-לבן. נצבעו חיילים, גופות, צואה, דם, שיניים רקובות, בוץ טובעני, שפמים, זבובים, עכברושים ואינסוף פיקסלים נוספים שחולצו מן ההריסות. בדומה לאיפור גופה לקראת הצגתה בארון פתוח, אנו נדרשים להתפעל ממלאכת שחזור המת, והתוצאה מטרידה ומהפנטת.

בתחילת הסרט מוצגים קטעי ארכיון בשחור-לבן, ולאחר כעשרים וחמש דקות ג’קסון, כמו בעל-האוב מן הטרילוגיה “שר-הטבעות” בבימויו, עושה מעשה מאגיה שחורה ומוציא מן הסרט קול וצבע (אני יכול להישבע שחלק מן החיילים המטונפים במיוחד נדמו לאורקים, המפלצות הרקובות מן הטרילוגיה המוזכרת). או אז אנו זוכים לתחושת החמימות המוכרת של הקולנוע בן זמננו, המאפשר מימזיס כמעט נטול מגבלות.

ובכל זאת המימזיס לא שלם. חוויית הצפייה במעשה השחזור מותירה את הצופה מוטרד, בעיקר לנוכח האפקטים הקוליים שהושתלו בסרט, אשר בוקעים, בין השאר, מגרונותיהם של החיילים. תחושת פלצות מתעוררת בעקבות הפער בין הקול האנושי למדי ובין התמונה, שבשל התהליך הטכני של הפקת הסרט נדמית מלאכותית קמעה. מהניסוי של ג’קסון עולה המסקנה שלהחייאת מתים יש תופעות לוואי: החיילים דומים לזומבים, ורוח הרפאים של סוגת סרטי האימה מרחפת מעל הסרט כולו.

כמקובל בסרטי אימה, מי שמשחק אותה אלוהים ומטריד את מנוחת המתים צפוי לעורר איזו תפלצת נקמנית, שאכן לא מאחרת לבוא; “בואו אחרי!” מכריז קול שהודבק לחייל הראשון שנולד בצבע, קול שמוריד אותנו לממלכת האימים של השוחות הלחות, האזור שבו החיילים עתידים לרצוח ולהירצח. חלק מן החיילים התעוורו מגז, חלק רבי-מרצחים ואחרים מתו כשטבעו בבוץ טובעני, נורו בקליע או מצאו את מותם בשאר מיתות משונות. נראה שחיילים אחדים נהנו מהמלחמה או השתעשעו ממנה: עדשת המצלמה מתעדת תמונות המזכירות את “גן התענוגות הארציים” של בוש (Bosch): החיילים הימרו, השתכרו, נהנו ממוסיקה טובה, בעלו זונות, ולבסוף מצאו מוות מייסר באש המלחמה.

מלחמות הן קטליזטור נהדר לחידושים טכנולוגיים, ולעיתים, כמקובל בישראל, משמשות כמעבדת ניסויים לנשקים שזה עתה יצאו לשווקי העולם. רוב החיילים הבריטים ושבוייהם הגרמנים התבוננו במצלמה בפליאה גדולה: כפי הנראה זוהי הפעם הראשונה (ולחלקם גם האחרונה) שהם פגשו במסרטה. באותה מלחמה ממש החיילים חזו לראשונה בטנקים, שאפו גז חרדל וראו את חבריהם מתפרקים לחתיכות מפגיעת פגז שנע במהירות הקול. אי אפשר להתעלם מן הקישור שעושה הסרט בין השימוש במכונות הרג חדישות ובין השימוש בטכנולוגיה החדשה שמתעדת אותן. הסרט מזכיר לנו שלפחות לפי שעה אין בידינו כלים טכנולוגיים המאפשרים להתחמק מעריצות המוות: לא כאשר הוא בא במלחמה ולא כאשר הוא נובע מהתיישנות של סלילי צילום, ובכך גדולתו.

“הם לא יזקינו” / פיטר ג’קסון (2018)
יוקרן בפסטיבל ירושלים ב 18.07 בשעה 20:30 (והוקרן כבר בפסטיבל דוקאביב האחרון).