מתה, מטה, מטא

“Meta”, יצירתה החדשה של תמר בורר, היא דואט של שתי נשים שבו אחת מייצגת את חלקי הנפש של האחרת. זו עבודה מורכבת ורבת פנים, העוסקת במוות ובנוכחותו בחיים שלנו, וגם בנוכחות החיים במוות ולאחריו. בורר כמו מבקשת לאחד את העולמות ולערוך בהם מסעות ספירליים שמתיכים התחלות וסופים אלה באלה.

בפתיחה בורר בוקעת לאט מבין ערימה של לוחות אלומיניום מושחר מקומט (בלאק-ראפ) המוטלים על מחצלת טטאמי יפנית. האגדות שבורר מספרת מונחות כולן על המחצלת, שמספקת להן מסגרת ותבנית, אבל הן שואבות גם ממסורות ופואטיקה מערביות. הטקסטים שמעניקים לבורר השראה נוכחים גם בפסקול המלווה אותה: שירה של ויסלבה שימבורסקה, “אשת לוט”; הסיפור “מהדוכט בת ירח” של הסופרת האיראנית הפמיניסטית שהרנוש פרסיפור; “השיר הגנוז” של שרון אס; וטקסט מתוך “סדהאנה – חיי בינה”, ספרו של ר’ טאגור.

אלמנטים של בקיעה, חשיפה והתכסות מאפיינים את ארבעת חלקי היצירה, שמספרים סיפורים של נשים שאיבדו דבר מה ומחול האבל שלהן מטמיע את החלקים הריקים בתהליך של שינוי פיזי-נפשי; על כן “Meta” – מטמורפוזה, שינוי צורה ותוכן, שבמקרים רבים הוא פעולה של הישרדות. גם המלה העברית “מתה” נמצאת בשם היצירה, וגם המלה Metta, שמשמעה חסד בפילוסופיה ההודית היוגית.

מתוך “Meta”‘, תמר בורר, צילום: תמר לם

הטיפול של בורר במוות וכריכתו בחסד באמצעות המחול הפיזי עושים דבר-מה שרק מחול יכול – להנכיח את המוות בחיים ממש, בגוף הנע את החלקים הריקים. לבישת בגדים ופשיטתם, פעולה ששתי הנשים חוזרות עליה שוב ושוב באטיות מדודה, רומזות על העול שאנחנו לוקחים על עצמנו ופורקים מעלינו, אם בפעולות שלנו ואם בהתמסרותנו לזמן ולשינוי. הבגדים עשויים בדים רכים ודקים, אור עובר דרכם, והשימוש בהם לעיטוף והתקלפות מייצר תנועה שמייצגת גם שינוי נפשי.

החלק השני של היצירה, המלווה בהקראת שירה של שרון אס ומתאר “לידה שקטה”, משמע לידת ולד מת, הוא קורע לב. אשה אחת מתאבלת על מות עוברה, בעוד שהשנייה לוחשת לה קולות של טרום-חיים שכאילו בוקעים מבטנה ומפלחים אותה בכאב ומנחמים ומנכיחים את מה שאבד ומעניקים לו קול. רעשן תינוקות יפני מעורר את העובר המת ואולי את הרחם לחיים חדשים, וביצי יען עשויות קרמיקה בוקעות. גם כאן רעיונות מופשטים מקבלים מימד פיזי ממשי, לא רק כסמלים ביצירה, אלא כמעשה של בריאה והפיכת האין ליש.

מתוך “Meta”‘, תמר בורר, צילום: תמר לם

התלבושות המתחלפות לאורך היצירה שימשו את בורר ביצירות קודמות, והן מקבלות כאן חיים חדשים. הבחירה הזו משתלבת יפה ברעיון של גלגולי חיים ומוות והאפשרות למצוא חפיפה ביניהם. חיבור הפכים נוסף שמצאתי היה הריקוד המשותף לשתי נשים – שני גופים נשיים שונים בתכלית – זה של בורר, הדק והעדין, הקרוב לקרקע רוב הזמן, וזה של הרקדנית נועה שביט, הצעיר, החסון והטמיר. שתיהן רקדניות מצוינות שמפגינות יכולות פיזיות מרשימות. הן מפרקות את הגוף ואת התנועה תוך שימוש בפרקים העדינים ביותר ובתשומת לב לכל תזוזה קלה, ובכל זאת אופי התנועה שלהן הפוך. זה חיבור מעניין ומעורר מחשבה. מפתיע לראות את שביט מתרגלת איכויות מעולם הבוטו, והמבט שנודד בין שתיהן לאורך היצירה מעורר מחשבה על הדואט ההטרוגני ועל הבחירה בו.

“Meta”, תמר בורר
אולם התיבה, שדרות ירושלים 19, חצרות יפו
חמישי, 18.10.18, בשעה 21:00