המלצת השבוע: שתי הערות על אמנים ערבים גונבים

בדארת אל פונון שבעמאן, ירדן, חוגגים יום-הולדת 30, וזו הזדמנות לראות אמנות ערבית לא גנובה. הרוצה לראות את עבודתו של וואליד ראאד ״I Only Wish That I Could Weep״ עם קרדיט, יסע למרכז האמנות העכשווית דארת אל פונון. עבודת הוידאו מוצגת שם כחלק מתערוכה המציינת 30 שנה לקיומו של המרכז (ובמקביל מוצגת באופן פיראטי גם בת״א, במרכז לאמנות ופוליטיקה 1:1).

אבל הסיבה שבאמת מצדיקה נסיעה לבירה השכנה היא הצבת הוידאו “And yet my mask is powerful”, של האמנים הפלסטינים באסל עבאס ורואן אבו רחמה, העוסקת בגניבה כאסטרטגיה אמנותית ופוליטית.

ההצבה כוללת רצף הקרנות המוצגות על הקירות ועל אוביקטים שונים הניצבים בשני חדרים. במרכז ההצבה עבודת וידאו הכוללת את כל המרכיבים שחוזרים בעבודתיהם של האמנים בשנים האחרונות – דמויות צעירות משוטטות במרחב לא מיושב ומצולמות מאחור, טקסטים באנגלית ובערבית בצבעים בולטים וסאונד המורכב משכבות של סימפולים, מקצבים וצרימות חזרתיות.

שם העבודה לקוח משירה של אדריאן ריץ׳ Diving into the Wreck. האמנים לוקחים מריץ׳ את דימוי הצוללן שמסיכת הצלילה נותנת לו חיים, ויוצאים למסע משלהם בנוף ובזיכרון הפלסטיני כשהם מכסים את פניהם במסכות כדי לנסות לראות את מה שכבר לא קיים.

מראה הצבה מתוך “And yet my mask is so powerful”‘, באסל עבאס ורואן אבו רחמה

בשנים האחרונות, עבאס ואבו רחמה חוזרים שוב ושוב אל דמות האמן-גנב-בנדיט-משורר. הם יוצרים לעצמם מסורת של גנבים רבי השראה כמו ויקטור סרג׳ הפריסאי, השודד המפורסם אבו ג׳ילדה, וגיבורי הרומן ״הבלשים הפראיים״ של רוברטו בולאנו (בראיונות הם מוסיפים גם את אהרון שוורץ שפעל כדי לאפשר גישה חינמית למאגרי מידע). האמנים רואים עצמם כחלק מאותה חבורה, ונעזרים בנקודת המבט הזו כדי לשוטט ברחבי פלסטין כמקום ממשי ומדומיין גם יחד.

כחלק מאותה פרקטיקה רובין-הודית, בעבודה And yet my mask is powerful הם יוצרים מסכות ניאולתיות מקומיות שהודפסו במדפסות תלת מימד על בסיס תצלומים שנלקחו מאתר מוזיאון ישראל. המהלך מעניין כי הוא מכיל את הדימוי ואת כישלונו בו זמנית. יש בו רצינות תהומית ולעג לניסיון עצמו. הניסיון לחזור לדימוי הקדום, הראשוני והמקומי נכשל, ומה שנוצר זה דימוי חדש המורכב משכבות של דימויים גנובים. עבודת הוידאו וההצבה משתמשות באותו עיקרון מנחה, ושתיהן בנויות משכבות של דימויים. הוידאו לא מוקרן על משטח אחד רציף, אלא על משטחים שונים השוברים את הדימוי ומפרקים אותו.

הדמויות המשוטטות בכפרי פלסטין החרבים, מכסות את הפנים ברפליקות של המסכות הניאולתיות ומנסות להפיח חיים בדימוי השחוק של הכפר ההרוס. אמנם האמנים היו רוצים לצלוח את משוכת הפוסט פוסט פוסט ולעסוק בכאב עצמו, אבל גם הם עצמם יודעים שזה לא אפשרי. מה שנותר הוא לשבש את השיבוש.

First”

The air

Is blue

Then green

Then black

I’m blacking out

And yet

“My mask is so powerful

(מתוך “My mask is so powerful”, באסל עבאס ורואן אבו רחמה)

למרות כל הרפרנסים והציטוטים יש בעבודות משהו פשוט ונוגע ללב. החזרתיות של המקצב והדימוי באופנים שונים יוצרת חוויה אפקטיבית וחזקה. ההצבה מעניינת ומאפשרת להתבונן בדימוי בדרכים שונות. עבודה נוספת העוסקת באותן המסכות מוצבות כעת במוזיאון פלסטין שבביר זית ליד רמאללה.