מאחורי ההומור בעבודותיו של רועי מנחם מרקוביץ’ נמצאת ההכרה בכוחם של הפרטים הקטנים על המציאות שלנו – הביורוקרטיה האפורה בעבודה “שואה ותיאום מס”, הקשר שבין שפה להיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ בפסלון “קנה רצוץ” או הפרובינציאליות של הקיום הישראלי גם בהנאות הקטנות כמו בעבודה “גליליות”.
מרקוביץ’: “ב’שוד ושבר’ אני פותח ארֶנה של דֶקוֹ ישראלי בטעם רע. משהו כמו 80 פסלים מזעריים שבנויים מחומרים עם מטען נוסטלגי חריג. זה בין אופקים-חדשים ל’מותק, הילדים התכווצו’. מותק, האופקים התכווצו. בגלל שהאופקים בארץ הולכים ומצטמצמים מדי יום בקטע אנושי, מוסרי, תרבותי, כלכלי ובכל הקטעים, אנחנו מסתכלים אחורה ומתגעגעים לזמנים שהיה יותר טוב. אז ב’שוד ושבר’ אני מנסה לאסוף את שברי הנוסטלגיה הזו ולהניח אותם בסידור חדש, משהו שיהיה יפה לעין ויתנפץ לרסיסים שוב ושוב. יהיו גם שני וידיואים תיעודיים שגם מתפרקים לחתיכות מול העיניים בזמן הצפייה”.
“שוד ושבר”, רועי מנחם מרקוביץ’, משכן האמנים, הרצליה
אוצר: רן קסמי-אילן
פתיחה: שבת, 11.2.17, בשעה 20:00
לאיוונט – כאן
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
