“אנחנו קצת ילדים שמשחקים, לא מנסים לפצח את האטום”

שלום המסך-הלבן, שלום אורן פישר. אנחנו כאן כדי לשוחח על המפגש בין האמנות של פישר ליצירה של הלהקה. הבנתי שיש לכם גם כמה שאלות לשאול זה את זה. המפגש הזה הוא פתח לשאלות שאצרתם בלבכם, אז אל תשמרו אותן בבטן.

אורן פישר: “גילברט, היו לנו כמה שיחות בעבר על חלומות שלך בלילה, ואני יודע שזה נושא שמעסיק אותך ומעורר בך השראה גם בכתיבה. האם אתה זוכר את החלומות שלך? איך הם משפיעים על הכתיבה של השירים?”.

גילברט ברויד: “אספר על חלום שהיה לי שקשור גם למסך-הלבן ולמשמעות של יצירה. חלמתי שאני גורילה, ואני הולך בשדות מאחורי הבית של ההורים שלי. יש שם עץ אחד ענק שכשהייתי קטן רציתי לבנות עליו בית ואף פעם לא עשיתי את זה. בחלום יש עליו בית מעץ. אני מטפס עליו, וכשאתה גורילה, לטפס על עץ זה כאילו אתה הולך. כל-כך קל. חשבתי, איזה כיף זה להיות גורילה! אתה מטפס על העץ ולא מרגיש את זה. בתוך הבית יושבים שני היפסטרים עם משקפיים ומדברים. אני אומר להם: תקשיבו, אתם לא מבינים מה זה אומר להיות גורילה. אתה עולה על העץ ואתה לא מרגיש את זה. הם מסתכלים עלי ואומרים, מה, אנחנו עושים כבר תואר שני באוניברסיטה. אני בשוק מאיך שהם קרים אלי. על מה אתם מדברים? יש כזה דבר ענק שאתם לא רואים! הם לא מתייחסים אלי, ואני חושב, מה הם מפספסים? זה היה החלום. הוא מוביל אותי ברגעים שאני שואל את עצמי מה חשוב ומה לא חשוב. הוא עוזר להתחבר לגורילה שבי. לכל אחד יש את הגורילה הפנימית או חיה שהוא חייב להיות מחובר אליה כדי להיות מחובר לעצמו. אנחנו שוכחים שאנחנו חיות, וזה גם עזר לי אחרי זה במציאות לשחזר את ההרגשה הזאת”.

גבריאל ברויד: “אורן, איך היית מדמיין חיים בעולם ללא מלים?”.

אורן: “עם הרבה תנועה. הייתי מדמיין את החיים האלו נורא תשוקתיים, חייתיים. נשמע לי יותר נכון לחיות אותם ככה, בלי מלים. נראה לי שמבינים אותי גם בלי המלים, דרך מבטים והידיים. אני מאוד אוהב אנשים, מגע ולהרגיש. חשובה לי הפיזיות. הייתי מדמיין עולם כזה כיפה”.

גבריאל, למה אתה שואל את השאלה הזאת? אתה יכול לדמיין עולם בלי מלים?

גבריאל: “אני יכול לדמיין עולם בלי מלים, ועיניין אותי לאיזה כיוון אורן ייקח את זה, כי הוא לא צריך לדבר הרבה כדי להעביר את המסר שלו. אצלי בחיים המלים מאוד נוכחות. אני מרגיש שהן עוזרות לי להתקיים ולהתבטא, אני שמח שהמציאו את השפה. הרבה פעמים אני חושב, מה היה קורה אם לא היינו יכולים לדבר והיינו צריכים למצוא את המשמעות בצורות אחרות? זה נראה לי מעניין”.

מפתיע אותי, כי אתם אנשים שעוסקים במלים.

גבריאל: “אני חושב שמה שמיוחד ביצירות של אורן זה שבהרבה מהן יש מלים. הן נותנות טוויסט ליצירה. יש קונטקסט לעבודה, וזה צד מיוחד באיך שאורן מתבטא. הכותרת מכווינה אותך, אבל עדיין מרומזת, משאירה אותך עם המון מקום פתוח להסתובב בתוך היצירה”.

אורן: “גבריאל, כשאני מקשיב למלים של השירים שלכם, אני מחבר בין המלים ובין מה שאתה מספר לי על מערכות יחסים. מה אתה חושב על זוגיות?”.

גבריאל: “מערכות יחסים עבורי הן דבר די פתוח בסך-הכל, שיכול להיות גם חברות אפלטונית לגמרי, יכול להיות רומנטי, או פיזי. אני צריך הרבה אהבה מסביבי, מהעולם בחוץ, לא מספיק לי להיות לבד עם עצמי. ואני מחפש את המגע, את התקשורת. דרך החיים שלי לא בהכרח תואמת את מה שאני רואה כנכון. הייתי רוצה להתמסר לאהבה וזוגיות, לנסות לתת לזה צ’אנס, כשבפועל אני חי כרווק כמעט כל החיים. מערכות היחסים שלי הן טבעיות ולא מתוכננות, מאוד ספונטניות. הרבה פעמים אני פוגש בחורות בהופעות, בלילה, כשאני מסתובב בעיר. אם יש קסם, אז לפעמים האנרגיה מחזיקה ללילה אחד, ולפעמים היא מספיק חזקה כדי לחזור ולהגיע שוב. אתה בטח יודע איך זה, כשאתה ממש עסוק ושוקע בתוך יצירה, בכל מיני מובנים זה סוגר אותך. עד שהתחלתי להתעסק במוזיקה, סקס ויחסים עם נשים היו הדבר שהכי הניע את החיים שלי. דווקא מאז שהתחלתי להתבטא ולהתפרק בצורות אחרות, מערכות היחסים קיבלו מקום קצת יותר שפוי, פחות קיצוני ואובססיבי”.

אורן: “המסך-הלבן ממלאת מקום של מערכת יחסים זוגית?”.

גבריאל: “אני רואה דווקא את מערכת היחסים הזוגית יותר עם גילברט, והמסך-הלבן כילד שלנו, אם אנחנו עושים אנלוגיה כזאת. מעניין שאתה שואל, כי אני באמת מתעסק בזה, גם במערכות היחסים שלי כמו שאמרתי עם נשים וגברים, אבל יש מערכת יחסים אחת לעומת כל אלה שהיא הכי קבועה. המערכת יחסים שלי עם גילברט זאת מונוגמיה, זאת מערכת יחסים יציבה. זה משהו חזק, שתופס מקום שבו אני לא מרגיש שחסרה לי אינטימיות”.

גילברט: “אנחנו שותפים לחיים מתוך איזו מטרת-על שאנחנו מרגישים שיחד אנחנו יכולים להגשים אותה, וזה דומה לאהבה של זוגיות. המקום שזה תופס, השעות והעניין הם כאלה שאפשר לשכוח שיש עוד משהו, כמו מערכות יחסים עם בחורות. אין לנו את החוסר הזה. אנחנו לא מרגישים אותו כי אנחנו ממלאים אותו זה לזה. אנחנו נהיה חייבים ללמוד איך לצאת מהמקום הזה, כי עם כל הכבוד, לא נוכל להיות שני רווקים כל החיים. אני לא חושב שצריך לוותר על משהו, אלא להרחיב את הספקטרום”.

אורן: “סביבכם יש מעגל רחב של אנשים שאוהבים, שנוצרו בזכות הגרעין של שניכם. זה ספקטרום מאוד רחב”.

גילברט: “אנחנו מרגישים שביחד יש לנו אנרגיה משותפת שהיא משהו אחר. ברמה הכי כנה, אנחנו מרגישים שהיא חד-פעמית ושיש לה עוצמה שמשפיעה על סביבה הולכת וגדלה של אנשים”.

(כנסו לאתר LostWords – פרויקט ויזואלי המתייחס לכתבה שקראתם ומציע פרשנות חדשה עבורו. הפרויקט נוצר על ידי חן צרפתי וליליאנה פרבר במסגרת “הדימוי היומי” באוצרותה של יעל רביד. תכנות: עזיז נאטור.)

אורן, כשאתה אומר שזה משפיע על סביבה מאוד גדולה של אנשים, מי הם? מה אתה רואה מהצד שלך?

אורן: “אני רואה קבוצה. כתבו שהלהקה הזאת היא דת. אני לא אוהב את הביטוי הזה, אבל מדובר בקולקטיב עם אופי מאוד מסוים. כשאתה מגיע להופעה של המסך, אתה מרגיש שכולם חברים, ויש משהו מאוד שוויוני. בו בזמן מרגישים את הפנטזיה, את התשוקה והדמיון, את הבמה, את עגל הזהב, דברים שפוגשים את השבטיות והשורשיות שיש בקהל. דרך הפרפורמנס וההופעה עצמה יוצא כוח שגורם לקהילה הזאת להירקם. אנשים שבאו בזמנו לשעלת-נפוצה והמשיכו, ועברו כברת דרך כקבוצה שהולכת יחד. היא מאוד כנה, אמיתית ואומרת מה שהיא רוצה באופן ישיר ובטוח בעצמו. אנשים אוהבים להיסחף אחרי מישהו שיודע מה הוא רוצה מעצמו, שמבין, זה ממכר. אני אישית מעריץ גדול של המסך, הולך לכל הופעה, צועק ושורק, וזה הזמן שלי עם עצמי, זה מרגש. לעומתכם, אני עובד הרבה לבד. דווקא המפגש בינינו גרם לי להרגיש את מה שאתם מרגישים ביניכם אולי, ברמה של היצירה משותפת. כשאתה עובד על תערוכת יחיד אתה נורא לבד. כשהכנו עכשיו את התפאורה יחד, זה מכניס אלמנט שמאוד נעים לי בו”.

גילברט: “אני מרגיש ככה גם. בלהקה יש גם את סתיו, אבל אנחנו המון רק שנינו. פתאום כשאתה מצטרף, זה אחרת. העולם נפתח, הרעיונות מסתובבים פתאום. זה מביא מלא חיים”.

איך נוצר המפגש הזה בכלל?

אורן: “זה היה בהופעה של רייסקינדר, במסיבת הצהריים במשונע הידועה לשמצה. בסוף ההופעה רייסקינדר סיפר לי ש’יש להקה, עדיין אין לה שם’. נזכרתי שפעם במקרה ראיתי מישהו בא ומדביק מדבקה על עמוד, מישהו שנראה מגה-מגניב. הוא היה לבוש שחור כולו, ואז חשבתי, זה סטיקר בן זונה. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הלוגו של שעלת-נפוצה, הש”ל שאני אוהב. עליתם להופיע, נזכרתי בך מלפני שלוש שנים תולה את המדבקה, ושאלתי, ‘זה אתה?'”.

גבריאל: “הסתובבתי בעיר והתחלתי לשים לב לציורים דקים כאלו, של קו אחד שדיבר אלי. ממש נדלקתי על זה, ולא היה לי מושג מי עומד מאחורי זה. רייסקינדר הרים את המסיבת צהריים, הגענו, הכרתי את אורן ואנטון, שנראו לי כמו איזה צמד משוגעים, והרגשתי שאני נכנס לממלכה שלהם. עשינו את המסיבה הזאת, והיה טירוף. משונע נהיה המקלט שלנו, מקום לבוא אליו באמצע היום ולקשקש קצת. התחילה להירקם חברות עם אורן, ובאופן טבעי כזה החברים שלך נהיים האנשים שאתה עובד איתם, האנשים שאתה יוצר איתם. כבר הערצתי אותך כאמן, לא ידעתי שנעשה משהו יחד, או אם תרצה בכלל”.

אורן: “היה רגע שהתחלנו לדבר על זה, על ציור, ואז נפתחנו ואמרתי, ‘תקשיבו, לא ידעתי איך להגיד את זה’, כמו בזוג, כאילו חיכינו לרגע הזה של הגילוי ההדדי”.

גבריאל: “זאת היתה החלטה משמעותית לצאת לדרך ביחד. אורן מכניס משמעות למוזיקה שלנו, וזה עובד גם הפוך. הוא יוצר את העולם הוויזואלי והצבעוני שהוא המסך-הלבן. הוא חלק אינטגרלי מהמסך-הלבן. זה מעבר לאמן שעושה עבורך דברים. אם זה מרגיש נכון, אם זה מגיע מהמקום הנכון בלב, אתה לא צריך לשאול שאלות. זה כמו שכל פריטה של גילברט על הגיטרה אני אדע שהיא הגיעה מהמקום הנכון, באותו אופן אני יודע שכל ציור של אורן הגיע משם”.

גילברט: “מבחינת המסך-הלבן, דברים צריכים להיות מאוד פשוטים. גם במוזיקה. לפני ההופעה הראשונה עם סתיו בן-שחר עשינו שתי חזרות, והוא ממשיך לנגן איתנו כבר שנה וחצי. גם עם אורן לא צריך להתלבט, וזה מאפשר לנו לעבוד יחד בהרמוניה”.

גבריאל: “ואני רוצה להוסיף שיש משהו משותף לאורן ולמסך-הלבן, שזה המשחק. אנחנו אנשים עם הרבה הומור עצמי, שרוצים לשחק ולהשתעשע והכל מותר, לעשות מה שמרגישים, יש משהו פחות מתוכנן. זה מאוד בולט באיך שאורן מצייר. ספונטני, פשוט ונאיבי. גם אנחנו, בצורה שבה אנחנו כותבים שירים, אני מרגיש שאנחנו קצת ילדים שמשחקים, לא מנסים לפצח את האטום. עושים משהו פשוט וכיפי ומשחקי”.

גילברט: “אורן, יש לנו עוד שאלה אליך. השמועות מספרות שאתה הולך להתמודד לראשות הממשלה בבחירות הקרובות. מה יש לך להגיד לבוחריך?”.

אורן: “בוחרים יקרים, סוף-סוף העפנו את הממזר. ממש אשמח אם בנימין נתניהו לא יהיה ראש הממשלה שלנו ומירי רגב לא תהיה שרת התרבות שלנו. אני חושב שכרגע המצב הוא על גבול הפשע, זה מאוד מטריד אותי ואני מרגיש שאני צריך להתייחס לזה באמנות או לא באמנות, ולדבר על זה, ולהפוך את זה ללגיטימי לדבר על איך מורידים את ביבי מהשלטון, ומהר”.

מה הדבר הראשון שתעשה ביום שתיבחר?

אורן: “ביום שאני אבחר אני אנוח. אשתכר, אלך לים. זהו, צריך לשמוח מהניצחון. אבל באמת, חשוב להתעסק עם הנושא הזה. מה שיפה זה שאתם מכניסים את הנושאים הפוליטיים בהופעות ובשירים, ומשלבים איזה רומנטיקה וארוטיקה וקיטש וסליז, וזה מתערבב לי עם הפוליטיקה וזה מרקיד את הדבר הזה, כמו ששמים אורז על תוף, והוא קופץ, מה שאתם עושים זה להקפיץ את הנושאים הבעייתיים”.

גבריאל: “אני אצביע לך”.

גילברט: “גם אני”.

אנחנו יושבים בתוך התפאורה של הופעת שחרור האלבום. ספרו מה עמד מאחוריו. זה היה רעיון שלך, אורן? זה היה רעיון משותף?

אורן: “ציירתי משהו שיצא שבטי, אקספרסיבי, זה היה אחרי כמה נסיונות שבהם חשבנו מה ואיך, ניסינו לגבש רעיון לעטיפה של האלבום. המסך הם אמיצים, ממש אמיצים, ונתנו לי ולשגעונות שלי הזדמנויות. לפעמים אני בהלם שזה עובר. תמיד יש לי ספק של ‘מה, באמת? זה זה?’, ואז הם מגיעים ואוהבים את זה. זה מאוד משמח. אם צריך להסתכל דרך העיניים של אמן, אני רגיל לעבוד פר פרויקט. אם על תערוכת יחיד אתה יכול לעבוד שנה-שנתיים, אז עם המסך, מהרגע שנפגשנו, זה כמו לעבוד על פרויקט ממש גדול, כמו אינסטליישן שמערב את המוזיקה שלהם, והצבעים מאוד חשובים”.

המסך, היתה לכם הופעת השקה בבארבי. אולי תספרו על ההופעה?

גבריאל: “בפעם הראשונה פתחנו את הבארבי והזמנו את הקהל שלנו להופעה שם, שזה דבר מרגש. היו איתנו על הבמה כל האנשים שלקחו חלק בהפקת האלבום, שאלה אנשים מוכשרים ומדהימים, שותפים שלנו לדרך. רייסקינדר, רם אוריון, רד-אקסס ואורחים נוספים, כמו הילה רוח, חברים ומשפחה של המסך-הלבן, ליאת רז, יולי שפריר, יונתן לסמן. זה היה רגע משמעותי, אפשר לקרוא לזה חתונה. עכשיו אנחנו מוציאים את האלבום הזה, שעבדנו עליו כל-כך הרבה. זה לתת לשירים חיים נצחיים, אבל גם להרוג את השירים שאנחנו מנגנים בהופעות כבר שנתיים”.

גילברט: “האלבום הזה הוא תהליך של יותר משנה, מהרגע שהחלטנו שיוצאים לדרך, וזה מסע ארוך. להרים אותו על הבמה זה בשבילי כמעט בלתי נתפס. כמות האנרגיה הנפשית מפחידה כמעט. ההופעה הזאת זה קצת סיכום של כל הדרך שעברנו. זה ביג דיל”.

מהצד שלך, אורן, כמנהל גלריה, אוצר, מפעיל של פרויקטים – איך זה לעבוד עם מוזיקאים לעומת אמנים פלסטיים?

אורן: “זה קצת יותר מחרמן לעבוד עם מוזיקאים, זה עולם אחר. אתה יכול לספוג יותר ממשהו שאתה לא מכיר מאשר ממשהו שהוא בתחום שלך ואתה מכיר את החוקים. בחצי שנה האחרונה אני מרגיש שזה העלה הילוך, וזה שינה לי תפיסתית דברים. יצאתי מהגלריה, וכשאני עובר ורואה פוסטר ללהקה, אני מאוד אוהב את זה שזה כבר לא שלי. שזה של מישהו אחר. אין את התחושה הזאת כשאתה עובד על תערוכה. שם אתה במרכז. פה אני מאחורה. ובמקרה של תופעת המסך-הלבן, זה להיות מאחורי הרבה אנשים”.

גילברט: “זה לייצג משהו. גם לא לייצג את עצמך. המסך-הלבן הוא לא אני. הוא לא גבריאל. הוא לא אורן. זה משהו שאנחנו מאמינים לו ורוצים לייצג אותו בכבוד”.

גבריאל: “אני חושב שזאת חוויה ממש כיפית לצאת מהקונכייה מדי פעם. אם אתה עושה מוזיקה, לך להופעת מחול. אם אתה מצייר, עובד עם אמנים, תעבוד עם אדריכל. יש מקום לפתוח את הדברים, ומשום מה אני מרגיש שהסצינה בעיר, בישראל לפחות, מקובעת על המקום שלה ואין מספיק סינרגיה בין אנשים שהם תכל’ס דומים ויכולים לתת השראה זה לזה. דווקא בגלל שזה לא מאותו עולם בדיוק, אבל כן מאותו מקום בלב. זה לטעום משהו אחר לגמרי, שמסובב לך את הראש. אם אתה יוצר, הרבה פעמים הדרך שבה אתה צורך את התרבות הזאת היא דפוקה. אנחנו משווים. אתה חוקר, מסתכל על זה בצורות כמעט מדעיות. פתאום ללכת לתערוכה עושה אותך תמים שוב. אתה רואה את זה כמו שאתה אמור לראות את זה. גם בשיתופי פעולה כאלו יש משהו יותר תמים שחשוב לנו לשמור עליו, לשמור על הרעננות”.