שחיקתה של פריצת הדרך

כשמייחסים לאמן או ליצירת אמנות “פריצת דרך”, נשענים, לרוב, על תפיסה רומנטית של אמן-גאון שיצירתו מגלה או ממציאה באופן כמעט נסי דרך ביטוי חדשה בתחומו. רובנו נוכל לחשוב מיד על דוגמאות ברורות מאליהן: פינה באוש במחול, לארס פון-טרייר בקולנוע, וינסנט ואן-גוך בציור וכיוצא באלה אמנים ששינו את האופן שבו אנחנו יוצרים או תופסים את המדיום.

המושג “פריצת דרך” משמש אותנו גם לשם האדרה. אנחנו מכנים כך באופן חופשי ולא אקסקלוסיבי כל מי ומה שאנחנו תופסים כ”מצוין”, “חדשני”, “מוביל”. כך למשל, בכתבה על מופע של בנות אולפנת בני-עקיבא בערוץ 7, מצוטט ראש האולפנה, הרב מוטי הרשקופ, באומרו: “זה לא עוד מופע של אולפנה, זו בשורה של ממש, פריצת דרך. זה מופע שלא מתנצל – לא על הרמה התורנית שלו ולא על הרמה המקצועית שלו. זו במה לנערות ערכיות, מקסימות ומוכשרות, החפצות להעניק לעולם מתנה, אור רוחני גדול המלובש בכלים של מוזיקה ומחול”. כך גם למשל מבקשים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל “לפתח יוצרי קולנוע ואנימציה עצמאיים, רב-תחומיים ומקצועיים, בעלי יכולת ותשוקה לפתח שדות אמנותיים חדשים תוך פריצת דרך במרחב שבין אמנות, קולנוע, אנימציה ומדיה דיגיטלית אינטראקטיבית” .

גם מצדם של האמנים ניכרת חשיבות עליונה ל”פריצת הדרך”. בשיחה עם אחד היוצרים בפרויקט “הרמת מסך” (ניהול אמנותי: איציק ג’ולי והלל קוגן) השנה, הוא העלה בפני חשש: “אם נושא הכנס והטקסט שלך הוא ‘פריצת דרך’, זה לא ביקורתי כלפי העבודות שלנו? ואם היצירות שלנו לא פורצות דרך?”.

אפשר להבין את השאלה. התנאים הכלכליים ליצירה בישראל קשים, זה ידוע. התנאים החברתיים והפוליטיים קשים גם הם, וגם זה ידוע. במערכת קפיטליסטית, יצירה אמנותית היא סוג של עסק: כדי לזכות בתקציבי הפקה, היוצרים צריכים למכור את רעיונותיהם באמצעות הגשת מועמדות למלגות וקרנות. מופעי המחול מגובים במערכות יח”צ – עליהם למכור כרטיסים ולזכות בביקורות אוהדות שיקנו להם יוקרה, שתעזור להם בבואם להגיש מועמדות לתמיכה הבאה. נדמה שגם ועדות התמיכה וגם הקהל דורשים לראות מחול חדש בכל פעם. אין להם סבלנות או צורך בהעמקה או בגיוון של מה שכבר ראו בעבר. האמנים, מצדם, נוסף להכרח ליצור עבודות “פורצות דרך” כאסטרטגיה של הישרדות, מבקשים גם הם “להמציא את עצמם מחדש”, מה שנתפס כהתפתחות.

אני מבקשת לצאת נגד תפיסת “פריצת הדרך” כהתפתחות בעלת הערך הגבוה ביותר או בשימושה כסופרלטיב שחוק. במלים אחרות, בלי להמעיט בערכן של פריצות ושל דרכים חדשות, הייתי רוצה לדבר בזכות ההרחבה של אלה הקיימות.

בפתיחת הכנס “Postdance”, שנערך לפני כשנה במרכז לאמנויות הבמה MDT בשטוקהולם, טען חוקר המחול אנדרה לפקי, בספק הסבר, ספק התנצלות, כי המושג “פוסט-מחול” אינו קיים עדיין למעשה וכי הוא אינו יודע מה פירושו. לאחר מכן, במהלך ההתכנסות, חוקרים וכוריאוגרפים חלקו את רעיונותיהם בנוגע למושג ולאפשרויות שהוא טומן בחובו הן עבור יוצרים והן עבור כותבים. המחשבה שהביעו בנוגע למחול העכשווי ועתידו היתה מרובדת, רב-כיוונית ולא החלטית. פחות עיניינה אותם שבירת המסגרות, ויותר המסת הגבולות הפנימיים וחקירת ניואנסים במדיום שאינו מגודר עוד. זהו חידוש, ויש בו צניעות ראויה להערכה.

דוגמה מעניינת לכך היא היצירה “הר אולימפוס” של יאן פאבר, שהוצגה בישראל לאחרונה. היצירה מעלה שאלות בנוגע לרלבנטיות של הטרגדיה היוונית היום במופע-אירוע שנמשך 24 שעות ומתפרש על פני חלל התיאטרון כולו. המופע אינו שואל אם הוא עצמו תיאטרון או מחול או אמנות פלסטית או בידור, אלא מביט לאחור אל ההיסטוריה של התיאטרון ולפנים אל חידוש גבולות הקונבנציה ומתיחתם, ומציע – במקום שבירה וזעזוע – חוויה של העמקה ספירלית. האירוע התיאטרוני שיצר פאבר לא נועד לסלול דרך אלטרנטיבית. הוא אינו מבטל את מה שקדם לו ואינו מואס בו, אלא מג’נגל באמצעים הקיימים עד כדי סחרחורת שמסתיימת בקתרזיס. במלים אחרות, הוא משכלל את השפה במקום להמציא אותה מחדש.

במהלך ההתכנסות ב-MDT, הציע לפקי לברר את המושג “פוסט-מחול” יחד, חוקרים וכוריאוגרפים, ולטשטש את הדיכוטומיה המקובלת יוצרים-מבקרים. לפקי ביקש להקשיב לכוריאוגרפים המתארים את עבודתם הנוכחית, לרבות בעיותיהם והפתרונות שמצאו להן, כדי לנסח (אולי) מושג המצביע על תופעה. הגישה הזאת מעלה הרהור נוסף על אודות המושג העכשווי “פריצת הדרך”: לא עוד יחידי סגולה, כוכבים, המגלים דרך חדשה למען הבאים אחריהם, אלא מעשה משותף של קבוצת יוצרים שלא נועד להכתיר מלכים, לא מתיימר להיות מהפכני, אלא מזמין. אימוץ אופן הפעולה שהוצע בכנס “Postdance” מאפשר להימנע מחלוקת ציונים וממחלוקות למיניהן, ומסיט את התנהלות שדה המחול מהדרך הקפיטליסטית-יצרנית-אובססיבית שהוא נמצא בה, כמו גם מנקודת המבט שמתייחסת ל”פריצת דרך” כאלמנט מרכזי והכרחי.

הבחירה שנעשתה בכנס MDT – להפגיש את הכוחות הפועלים בשדה לזמן אחד ולפעולה אחת משותפת של ניסוח מניפסט – אינה חידוש, אלא שכלול, שבא לידי ביטוי, בין השאר, גם בבחירה לכונן כנס בינלאומי ולשדר את הדיונים בלייב-סטרימינג. יחד עם זאת היה הכנס נקודת ציון משמעותית, שכן כפי שציין הכוריאוגרף השבדי מרטן ספנברג בציניות מסוימת בפתיחת דבריו, מאז פריצתה של פינה באוש בשנות ה-80 של המאה ה-20, לא נערך אירוע מסוג זה. בהמשך דבריו שאל ספנברג מהי כוריאוגרפיה עכשווית. הוא הציע סקירה של המחול ב-20 השנים האחרונות, והצביע על תהליך של גירושים הדדיים בין הריקוד לכוריאוגרפיה. ספנברג צידד בניתוק הזה, והציע לדבר על כוריאוגרפיה במונחים של ארגון; הריקוד, אמר, הוא רק אחד מן האלמנטים העומדים לרשותו של הכוריאוגרף כדי לבטא את רעיונותיו.

כאשר מבקרים מכריזים על “מות המחול” או מגדירים מופע כ”לא מחול”, הם מגיבים לשינוי מהותי באופן שבו נתפס מחול והאופן שבו הוא מוצג. השינוי גדול עד כדי כך, שהוא נתפס כקפיצה או כהתנתקות, ולא כהתפתחות רציפה. אולם לעתים נדרשים צעדים אחדים כדי לחולל שינוי. הפרויקט “הרמת מסך” הוא הזדמנות לא רק לתמיכה בכוריאוגרפים עצמאים וחשיפתם לקהל, אלא גם לרענון נקודת המבט של הקהל. מבחינה זו נעשית כאן בשנים האחרונות עבודה מבורכת, שמאתגרת הן את היוצרים והן את הצופים ומזמינה אותם להתנער מן התפיסות המיושנות ומן הציפייה ליופי ולבידור, ומבקשת מהיוצרים להציג יצירות אותנטיות, כנות ומתוחכמות, המתייחסות לכוריאוגרפיה כיצירה חוצת מדיומים. באשר להצעה השנייה – העדפת שיתוף פעולה על פני סימון כוכבים – איני בטוחה שקהילת המחול הישראלית הולכת בכיוון הזה. ימים יגידו.