גיליון ״קומבינה״ – דבר עורכים

כיצד לתרגם “קומבינה”, מלה שמקורה זר, אך השתרשה בעברית וקיבלה משמעות מקומית ייחודית? המושג האנגלי combination מתייחס להלחם או הרכבה – קומבינציה. אולם קומבינציה אינה קומבינה, גם אם יש קשר בין השתיים. יתכן שמקור המושג הישראלי מגיע מספרם הסאטירי של איליה אילף ויבגני פטרוב “שנים-עשר הכיסאות”, שנכתב בברית המועצות בשנות העשרים של המאה העשרים. גיבור הספר, שאינו מוכן לעבוד בשביל הממשל הסובייטי ומחפש דרכים לא חוקיות להרוויח מיליונים, מכונה “הקומבינטור הגדול” – כינוי שמקורו בתורת הקומבינטוריקה המתמטית.

יש המתרגמים “קומבינה” למונח האנגלי life hacking, שמתייחס לפתרונות יצירתיים, לא שגרתיים ולעתים גם לא ממש חוקיים לבעיות שדורשות חיבורים ייחודיים בין תחבולה לשרלטנות. בתחומים שונים, ובכללם כמה שמתוארים בגיליון, הקומבינה היא מוצא הכרחי, מקורי, אנרכיסטי אך גם ממסדי, וכמו במקרה של ההאקרים, הוא אינו בהכרח שלילי.

אמנים ומעצבים פועלים לרוב כעובדים עצמאיים – פרילנסרים המספקים שירותים מחוזה לחוזה. בעידן הדיגיטציה, עובדי המעמד היצירתי יוצרים בלי בוסים, אבל גם בלי זכויות. רבים מהם מעצבים לוגו תמורת 50 דולר, אתר אינטרנט תמורת מעט מזה, וקומפוזיציה מוזיקלית לסרט במחיר שעת עבודה. כדי לשרוד הם נדרשים לקמבן את חייהם המקצועיים ולהיות בעלי אמצעי הייצור וההפצה, להבין בתכנות, במיתוג, בניהול, בשיווק, בפיתוח ועוד.

[gview file=”http://erev-rav.com/wp-content/uploads/2016/05/Erev_Rav_Combination2016_web-1.pdf” height=”640px” width=”500px” save=”1″]

גיליון זה מבקש לבחון את צורותיה השונות של הקומבינה, את ביטוייה האמנותיים והעיצוביים, את מניעיה הפוליטיים ואת אופייה של חברה שקומבינה היא מושג מרכזי בשיח שלה. הגיליון נפתח ב”מניפסט הקומבינה” של רות פלמון, הקורא למעצב הישראלי לאמץ אותה כדרך חיים מודעת. עמוס נוי מאבחן במאמרו את הקומבינטור, הפראייר וזה שביניהם, ומולו מתאר שלום בוגוסלבסקי את החיבור בין המסורת היהודית לישראליות כ”שלטון המקים לו מנגנונים עוקפי שלטון שיקמבנו אותו, והוא אותם”.

מאמרו של מושון זר-אביב, “דיס-אינפוגרפיקה“, עוסק בקשרים ובשקרים הבאים לידי ביטוי בעיצוב מידע, ומאמרה של הדס זמר עוסק בזיקות שבין עיצוב לכלכלת שוק וחושף את הדינמיקה המשפחתית בין השניים. הדס גולן בוחנת פתרונות טכנולוגיים ועיצוביים לבעיות הלכתיות.

שבוע העיצוב בירושלים מתקיים השנה בכמה מוקדים, ובהם בית הנסן, בניין כלל ווילה שרובר, שעל גלגוליה מלב האצולה הירושלמית לפיל לבן כותב מריק שטרן. על ניסיון המהפכה באמצעות אמנות אקולוגית שמחוללת קבוצת “מוסללה” בבניין כלל כותב יונתן אמיר, ששוחח עם מתן ישראלי, חבר הקבוצה. מאמרה של הדס קידר עוסק בקבוצה אחרת הפועלת על קו התפר שבין אמנות, עיצוב, אדריכלות ותכנון אורבני – אסמבל, זוכת פרס טרנר היוקרתי לאמנים בריטים לשנת 2015, שהבחירה בה עוררה סערה בעולם האמנות.

במאמרו “העולם שייך למנציחים” בוחן דוד שפרבר את תערוכותיה של חגית לאלו במוזיאונים הגדולים כדוגמה לאחת הדרכים לבנות שם בעולם האמנות. קומבינה אמנותית שונה בתכלית מאתרת מורן שוב דווקא ברגעים לא-אמנותיים לכאורה, כמו השבת פסלו של מנשה קדישמן לכיכר הבימה אחרי שלוש שנות אחסון. אילה מוזס ושמיל הולנד כותבים על קוגל כקומבינת מזון, אילוצים והיסטוריה. קומבינות עוקפות, נזילות, שלטוניות ואישיות באות לשיא במאמרה הנוקב של ליאורה לופיאן.

כפי שנרמז בשמו, גם “ערב רב” הוא קומבינציה – ערבוב של חומרים רבים שיוצרים כתב-עת לאמנות ותרבות, תוך שיטוט בין אדריכלות, עיצוב, מחול, קולנוע, שירה, פילוסופיה, היסטוריה, ביקורת תרבות, הגות יהודית ואקטואליה ״ערב רב״ הוא גם קומבינה, הבאה לידי ביטוי בניסיון לקיים כתב עת ביקורתי לאמנות ותרבות בתנאים פוליטיים וכלכליים לא פשוטים.

גליון “קומבינה” מצטרף לשלושה גליונות מודפסים קודמים בהוצאת כתב-העת “ערב רב”: “6 ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים” (2011, בשיתוף גיא ברילר ועונת התרבות בירושלים); “תל-אביב עיר עולם” (2012, בשיתוף מינהלת עיר-עולם); ו“חיפה. מרחב מעורב” (2013, בשיתוף מינהלת עיר-תחתית ובית הגפן).

רונן אידלמן ויונתן אמיר, מאי 2016