אמנון בן עמי הוא הזוכה הראשון בפרס השנתי ע”ש אילנה אלוביק לציור. בן עמי יליד 1955 ובוגר המחלקה לאמנות של האקדמיה בצלאל (1986) הציג תערוכות יחיד רבות ביניהן בסדנאות האמנים, גלריה שלוש, גלריה דביר ועוד. בין הפרסים בהם זכה: פרס עידוד היצירה של משרד החינוך והתרבות (2008), פרס קרן ברנט ואנאלי ניומן (2006), פרס האמן הצעיר של משרד החינוך והתרבות (2001).
חברי ועדת השיפוט בפרס היו פרופ’ ארנון צוקרמן, רבקה סקר, יגאל צלמונה, פרופ’ נחום טבת, מיכל רובנר ונציג המשפחה. בנימוקי הבחירה נכתב כי “אמנון בן-עמי הוא צייר מרתק שמרחיב ביצירותיו את הגדרת התחום “ציור” ומאתגר את המוסכמות בקשר אליו. ציוריו מבוססים מחד גיסא על גישה מושגית, שכלתנית והישענות על חשיבה מעמיקה ועל ניסיון להבהרה של מושגים וחוויות כמו “ראייה” או “צבע” ועל מחקר של נושאים מתחום הציור ומאידך גיסא קורנת מציוריו התלהבות חושנית מהצבע ומעצם הנעת המכחול ויצירת הדימוי על המצע. נראה שכל דבר בסביבתו הקרובה, באנאלי ככל שיהיה הופך בתהליך בלתי נלאה של יצירה עקבית לאמנות.
היצירות של בן-עמי הן אבסורדיות וניהיליסטיות לכאורה מבחינת פשטותן הרדוקטיבית ועם זה יש בהן עושר פרובוקטיבי ופיוטי ועולה מהן אהבת ציור עצומה, חוכמה ויצירתיות, בצד עומק תיאורטי.
נראה שעיסוקו המעמיק כל-כך של בן-עמי במיוחד במרכיבים הקלאסיים של הציור – עבודת מכחול, צבע (על השלכותיו החומריות, האופטיות וההיסטוריות), מצע, הופעת הדימוי הציורי, תולדות הציור– עושה אותו ראוי במיוחד להיות חתן הפרס בפעם הראשונה שהוא מוענק.

- אמנון בן עמי – צפריר
הפרס השנתי ע”ש אילנה אלוביק ז”ל מוענק זו הפעם הראשונה לצייר ישראלי פעיל ומורכב ממענק כספי, שעומד על סך 20,000$, ובנוסף קטלוג ותערוכת יחיד בגלריה של בצלאל בירושלים, יפו 23 אשר תיפתח בנובמבר 2012.
על אילנה אלוביק:
אילנה אלוביק נפטרה בשנת 2006 לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. אלוביק הקדישה את חייה לאמנות, ויצרה במדיומים שונים- בהם ציור, קרמיקה, זכוכית וצורפות. עם היוודע לה דבר מחלתה החלה אלוביק לעסוק באופן כמעט בלעדי ביצירתה.

אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה

