פריחת מוחות 24: תמר אטון, ניו-יורק

גיל: 28
מצב משפחתי: רווקה
גדלה והתחנכה ב: ירושלים
השכלה: תואר ראשון מבצלאל, חילופי סטודנטים בקופר יוניון ניו יורק, ותואר שני מהמחלקה לפיסול בייל.
גלריה: אין

תמר אטון

תחומי עיסוק/עניין:
כדורים פורחים, סיפורי בילוש (במיוחד שרלוק הולמס) וקסם שחור.
אני מתעסקת בתפר בין פיסול לפרפורמנס, כשהגוף ואובייקטים מחליפים תפקידים ומשנים צורה. אני רוצה למתוח, להפוך ולטלטל את הגבולות של הגוף מתוך מחשבה על תנועה כביטוי של חיים. כשאני עובדת על פרויקט ספציפי יש לו קו מתאר רחב – מיקום היסטורי והקשר פוליטי, חברתי, תרבותי. חשוב לי למצוא את המקום האישי שמעורר אמפתיה, מחבר אותי ואת הצופה, ומכניס אותנו למערכת הנרטיבית הזו שאני בונה באמצעות אובייקטים ווידאו. אני בוחרת נרטיבים ומפרקת אותם עד שהם הופכים לנקודת אחיזה מופשטת כמעט, ונשארים אלמנטים של אבסורד, הרואיות פתטית, מאמץ, כאב, אופטימיות והנאה.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
ג’סיקה סטוקהולדר, שהיא גם ראש המחלקה לפיסול בייל והשפיעה עמוקות על איך שאני מסתכלת על אמנות ועל החיים. הטיפול שלה בצבע ובחלל, האופן בו היא פיתחה את המושג של פסל או ציור, והמחשבה שהכל עשוי מחומרים יומיומיים מוכרים. יחד עם זאת שהיא אשת משפחה ואמא, היא האישה היחידה שפגשתי שיכולה לדבר על צביעת שש מכוניות בוורוד עז ותלייה שלהן הפוכות באצטדיון, וגם על מתכון מעולה ללחם קינואה. ראושנברג (המורה שלה), טרישה בראון ואיוון ריינר, שתי רקדניות שעובדות על התפר בין אמנות לריקוד, לורי אנדרסון, שהייתה אצלי בסטודיו ומאוד הרשימה אותי, יוקו אונו וחבריה הפלוקסוסים, שהעבודות שלהם תמיד מצחיקות ומרגשות אותי, ריצארד לונג, גון בוק, פישלי ווייס, גל ויינשטיין, שהיה מורה יקר וליווה אותי הרבה זמן, וגיא בן נר. זה משתנה כמובן ביחס לכל פרוייקט שאני עושה, כל פעם אני מסתכלת על משהו אחר. אלו שנשארים איתי לאורך כל הדרך זה החבר’ה מהסבנטיז שעשו הכל – פיסול, ציור, ריקוד, פרפורמנס, מוזיקה, ערבבו ושיחקו עם כל מה שהיה סביבם.

תמר אטון - פרט מעבודה

ספרי על האמנות שלך:
אני עושה וידאו, אובייקטים, פרפורמנס ואינסטליישן. העבודה שלי נעה בין המדיומים השונים וחשוב לי לשחק ולהחליף ביניהם כל הזמן. כך שפיסול הופך ריקוד, ריקוד הופך פסל נע וכן הלאה. הפעולה הלימינלית היא חשובה ביחס לטרנספורמציה. יש לי עניין גדול ביכולת השינוי של דברים, באיך דברים מתפרקים ונבנים מחדש, בתהליך של הרס ויצירה, בהשתלשלויות אירועים וכאוס.
אני עובדת בעיקר עם חומרים שאני מחפשת ואוספת, כשהאיסוף הוא חלק מהעבודה. אני נמשכת במיוחד לחומרים שבורים ומפורקים ויוצרת מהם אסמבלז’ים. פעם, מרכז העבודה שלי היה ההתמודדות עם מוות ומחלה כרונית, מה שהוביל לעיסוק ישיר במעקב אחר התכלות של חיות וכן הלאה. ככל שהשנים עוברות, אני מוצאת את עצמי מתעניינת יותר ויותר בתנועה, מה שאני רואה כהפך מהסטטיות של מוות, או השיתוק שבא בעקבות טראומה. אני קוראת תנועה כביטוי של חיות, הרצון האנושי להמשיך, להתקדם, להשתוקק. המאמץ והעבודה מרתקים אותי. התשוקה והיכולת האנושית לצמוח ממשברים, ולהתעקש על משמעות, שמחה וחופש בחירה, משמשים לי כחומר גלם לעבודה עם החומרים המנופצים שאני אוספת.
באופן הכי מיידי – אני מאוד אוהבת לגעת בדברים – למשש, לקווצ’ץ’, לקפל, למתוח, לשרוף, לקשור, פעולה ביחס לטקסטורה – להחליק את היד על שמלת משי או לפוצץ בועות של נייר אריזה. ללוש, לשמור גרעין של זית בפה כל היום. עונג בסיסי מהחושניות של עצם ומהטרנספורמציה שהוא עובר עם הזמן, עם הסביבה ובמפגש עם עצמים אחרים. ההנאה הפשוטה הזו, שהיא לא מילולית אלא משחקית וראשונית, חשובה לי מאוד. אני מרגישה שהרבה פעמים בפעולות פשוטות על חומרים יומיומיים אפשר להבין הרבה על החברה, התרבות, בני-אדם, ולפתח רגישות וקשב למה שקורה סביבנו.

למה ניו-יורק?
באתי לכאן לחילופי סטודנטים בקופר יוניון לפני כמה שנים, חזרתי לשנה ד’ לבצלאל עם רצון חזק לחזור הנה ובמהלכה הגשתי מועמדויות, ומיד אח”כ חזרתי לתואר שני בייל. השיח בעולם האמנות הניו יורקי מאוד מדבר אליי, הן מחשבות פורמאליות על מהו אובייקט, תהליך, אינטרדיסציפלינריות, והן התפיסה החברתית-פוליטית שמתייחסת גם לישראל, שאני מרגישה מחויבות ליח”צן.
באופן אישי אני מרגישה הקלה גדולה באמריקה. המרחק מישראל מאפשר ומחייב אותי לדייק בדברים שחשובים לי. ההזרה התרבותית אילצה אותי להסביר דברים שהם כביכול מובנים מאליהם, כמו משורר גולה שכותב בשפה לא שלו. ועצם החידוש מאפשר ומגביל כאחד. הרבה עוגנים שקרקעו אותי ומנעו ממני חופש תנועה איבדו מהכובד שלהם פה. וברמה הפרקטית – כי יש כאן חללים מטורפים, תקציבים גדולים, אנשים שמעניין לדבר ולעבוד איתם, וב”ה – עניין ברעיונות שלי.

תמר אטון - פרט מעבודה

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו-יורק?
גדלתי במשפחה דתית בירושלים. כשהייתי בת 14 אחותי נפטרה מסי אף אחרי התמודדות קשה וארוכת שנים, והמשפחה שלי הפסיקה להיות אורתודוכסית, בעיקר כתגובה ומשבר תיאולוגי ביחס למוות שלה. אני, שהתחלתי אז את גיל ההתבגרות, מרדתי בהם ונשארתי דתייה. כולם עדיין מחפשים את דרכם, כשחלק דתיים, חלק פחות, וחלק בכלל לא. ההגדרה הרחבה והפתוחה של מה זו יהדות באמריקה מתאימה לי בול. שאלות שהטרידו אותי וחלקים בזהות שלי שהיו בקונפליקט מתמיד בארץ נפתרו כאן מאליהם. אני מאוד מחוברת ליהדות, וכאן אני יכולה פשוט להיות – בלי להתחכך בחלקים הכואבים של הגדרות ומחשבות על שייכות כל היום. כשאמריקאים קוראים את העבודות שלי, הרבה תמות מהעולם היהודי עולות. דווקא בישראל פחות. יכול להיות שאני מרגישה חופשייה יותר להעלות אסוציאציות “דוסיות” באמריקה.

את מתגעגעת לישראל?
חבר שלי בישראל ואני בעיקר מתגעגעת אליו. חוץ מזה, אני בקשר קרוב עם חברים ומשפחה, היומיום עמוס ואין זמן להתגעגע.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
כמו רבים וטובים, אני מקווה להיות גם וגם. בטח אחזור לארץ, בתקווה שאתבסס מספיק באמריקה בשביל לזגזג בין לבין, להיות חלק מהשנה בישראל וחלק בניו יורק. זה בטח מסובך לתפעול, ובעיקר מאוד יקר ומעייף, אבל היום זה אפשרי.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
לא, ממש לא. אנשים מכירים אותך איפה שאתה נמצא, חי ועובד. אפשר לשמוע מיד שנייה על פרויקטים שעושים בארץ אחרת, לקרוא, לדבר, להתרשם, אבל ההכרה או ההצלחה היא בעניין שהעבודה מייצרת בקהילה המיידית. כמובן שאפשר לנסוע לחו”ל בשביל לחזור לספר בארץ אבל זה לא מעניין באמת.

תמר אטון - פרט מעבודה

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בניו-יורק תרמו להתפתחותך המקצועית?
לאין ערוך. המחלקה לפיסול בייל פתחה ומתחה את כל אופני ההבעה שלי מעבר למה שדמיינתי. מעולם לא עבדתי כל-כך קשה ובכזאת התלהבות כמו בשנתיים האלה. ניו הייבן זו עיירה קטנה, רחוקה מספיק מניו יורק, כך שמוקד החיים הוא בסטודיו ובלימודים. אחת המעלות הבולטות של התוכנית היא הביקורים בסטודיו – המון אנשים מגיעים ואפשר להירשם כמה שרוצים לביקור של כשעה בסטודיו של האמנים הכי משפיעים היום. חלקם מגיעים לביקורים של כמה ימים. ככה יצא לי לארח את מרינה אברמוביץ יחד עם רוב סטור וכמה סטודנטים לארוחת ערב בסטודיו שלי, ללוות את אנט מסאגה לכמה ימים, סמינר עם דן גרהאם, דניאל בורן, פייר יואיט ועוד המון הרצאות, מסיבות, ארוחות ערב ושיחות. גם נחום טבת הגיע מישראל, זה היה כיף ממש. בקיצור, כל אחד מהאנשים החכמים והמוכשרים האלה בא לסטודיו והם באים קשובים ומרוכזים מוכנים לעבוד יחד איתי, להציע הצעות, כשיום אחר כך בביקור הבא מישהו מציע הצעה הפוכה. זה מאוד קשה למצוא את האיזון בין קשב למה שאומרים לי וגם להאמין לאינטואיציות שמנחות אותי, וזה בעיקר גרם לי לנסות לעשות הכל. הגודש הזה יחד עם קבוצה קטנה וסופר מוכשרת ואמביציוזית של סטודנטים, יוצרים תנאים לגידול מהיר ועמיד. מלבד בית הספר לאמנות יש את האוניברסיטה, שבה יש עושר אדיר של ידע וגם מלא סטייל. אז, כן, הלימודים האלה “מיקצעו” אותי. בייל דווקא לא מעודדים אוצרים ודילרים להגיע כך שרוב העבודה מוקדשת לפיתוח גוף העבודות עצמו, כשהמחשבה היא שעם עבודה חזקה וקהילה תומכת יהיה קל לצאת החוצה בסוף הלימודים.

ספרי בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
הפרוייקט הכי משמעותי שעשיתי השנה היה “אמפטי איז אלסו” לביאנלה פרפורמה בניו יורק. באותו זמן לקחתי שיעור ריקוד בייל עם אמילי קוטס שהיא בטופ עולם המחול הניו יורקי ורוקדת עם איוון ריינר. הייתה לי פגישה עם רוזלין גולדנברג, האוצרת של פרפורמה, ודיברנו על מחול פוסט מודרני ושיתופי פעולה בין פיסול וריקוד (מעטים, ראושנברג וקונינגהם, לדוגמא). חשבנו על אפשרות שלי  להשתתף בביאנלה והיא אמרה – טוב, אם אמילי קוטס, שהייתה הפרופסורית שלי באותו זמן, תסכים להופיע איתך, תגישו לי הצעה. רעדתי מפחד לכתוב לאמילי מייל, ולשמחתי הגדולה היא הסכימה מייד, מה שהוביל לדיאלוג פורה, קשה ואינטנסיבי, כשאני מרגישה שאני צריכה להוכיח שאני שווה לה ולעמוד על שלי.
בניתי אינסטליישן מרובה תפקידים – סירה שהפכה למטוס, לעגלה וכן הלאה. האובייקט המרכזי התפרק לאובייקטים נפרדים, ובמשך שלוש שעות מופע אמילי פירקה אותו לחלוטין, כשאחת לכמה זמן אני הצטרפתי ובנינו אותו במהירות מהתחלה, עד לפירוק הבא. המופע לווה בנגנית גז, ג’יין איירא בלום, לה בניתי כיסא נייד ואביזרים, וגם היא הסתובבה בין החלקים של הפסל. החלל לא היה מופרד והשתנה כל הזמן, כך שלעיתים הקהל הפך לחלק מהפסל. הזמן היה “זמן פיסולי” כלומר, לא ציפינו מאנשים לבוא לכל המופע, 3 שעות, אלא לצפות בזה באותו אופן שבו הם צופים בתערוכת פסלים: מתקרבים, מתרחקים, מסתכלים, יושבים, הולכים. זה היה סיכון גדול לשתינו, ולשמחתנו הפרוייקט מאוד הצליח.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
בסוף הלימודים זכיתי בפרס “טיול”. כתבתי הצעה לעשות טיול מסביב לארצות הברית על-מנת להכיר את התרבות האמריקאית טוב יותר, וכעין הרפתקה שתייצר רעיונות. החלק הראשון, כמו בספר “מסביב לעולם ב-80 יום”, היה מתוכנן להיות בכדור פורח. התחלתי לדבר עם כל מיני כדורונים שהתגלו כשאנשים הכי ידידותיים שפגשתי, והחלטתי למקד את המסע במרדף אחרי כדורים פורחים. אז את השבועות הקרובים אבלה בשיחות עם טייסי כדור פורח, טיסות, נסיעות, ובתקווה – עבודה חדשה.