על יוסף הירש, או – עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום

יוסף הירש היה המורה שלי. למדתי אצלו ארבע שנים. שלוש שנים אחרי שעזבתי את המחלקה לאמנות בבצלאל ואת ירושלים המשכתי לנסוע לשיעוריו כתלמידה מחוץ למניין. הוא לימד רישום. כלומר גם רישום. הוא היה רשם בחסד אבל מורה עילאי. אחד ממליון. ורישום היה רק האליבי, המדיום שדרכו לימד. יוסף הירש פתח לי במוח ערוצים שלא שיערתי את קיומם; ספרי האחרון המפגיש בין ספרות לאמנות הגוף, מוקדש לו: “לזכרו היקר של יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה”. זאת לא רק מחווה של אהבה אלא תשלום חוב: הספר הזה לא היה נחשב ונכתב לולא למדתי אצל הירש לפני עידן ועידנים.

פעם, בנסיבות שנשכחו ממני, הזמין הירש את כיתת הרישום לבקר בסטודיו שלו, ששכן – עד כמה שאני זוכרת – בקומת המרתף של הבניין שבו גר. על הקיר שפנה לרחוב היה תלוי תצלום שחור לבן של גבר במסגרת עץ פשוטה. שאלתי את הירש מי האיש והוא ענה: “הו, הוא היה המורה שלי…” למחשבה שחלפה במוחי היתה צורה מתימטית – “המורה של הירש…” זה היה סוג של חֶזקה. ונזכרתי גם באמא של סטינה מ”ירושלים” של סלמה לגרלף, שהיתה אומרת לבתה: “עכשיו צריכה את לעשות קידה, סטינה, כי הנה נוסע ובא אינגמר בן אינגמר.” היה לי מין דחף כזה, לקוד קידה.

לעולם לא אוכל למנות כאן את מה שלמדתי מהירש; לא רק משום שיש דברים שאינם מתמסרים למילים, אלא משום שאין לזה סוף. מה שקיבלתי ממשיך לפעול בתוכי. זה הפך לחלק ממני, לפעמים קשה להבחין בין שלי לשלו. ובכל זאת אנסה לכתוב קצת ממה שאני זוכרת, דברים שאפשר להגיד בלי יותר מדי הדגמות.

*

פעם כשבוטל שיעור בגלל שביתה, הירש אמר לתומו שבשעה שנועדה לשיעור הוא מתכוון לטייל בחורשה ליד תיאטרון ירושלים, ואם במקרה ייתקל בתלמידים הוא יעצור מן הסתם וישוחח איתם. וכמובן שביום ובשעה המיועדת יצאנו לרשום בחורשה. אני רשמתי קטע שביל בפרספקטיבה. משני צדדיו היו עצים נוטים או עקומים, או שכך לפחות הם נראו מהזווית שבה ישבתי. הירש הביט בשורת האלכסונים ואמר: “הנושא שלך הוא שיכרות.” לתלמיד אחר שרשם קבוצה צפופה של עצים אמר “הנושא שלך הוא אסיפת חברים”, וכן הלאה. לכל רישום, על פי הירש, היה נושא שהאמן אמור לחשוף. מאוחר יותר, כשלמדתי תיאטרון, התוודעתי להבדל בין טקסט לסבטקס, לפער בין המילים שהשחקן אומר לכוונה שבה הוא מטעין אותן. ובחזרה לרישום – הטקסט כאן הוא העצים, והסבטקסט (שיכרות וכדומה) הוא שמנשים וחושף את הרגש. לא הייתי יכולה לקרוא את האיורים של אנתוני בראון ל”גורילה” בלי השיעור הזה.

ועוד אמר באותו יום ליד תיאטרון ירושלים, שאפשר להתייחס לרישום של עצים גם מנקודת מבט אנטומית. הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.

ופעם אחרת הסביר שיש הבדל בין המסמן למסומן; “כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה,” הוא אמר, “צריך לחפש מה המסומן אומר לך.”

*

פעם הביט ברישום שלי ואמר “את יודעת, כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה.” בזכותו גיליתי שגם אני כמו כיפה אדומה, נוטה להתפתות ולבזבז על חשבון העיקר. הירש חזר ולימד איך להוליך את העין של הצופה בציור: “ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום,” הוא היה אומר, “והיא במסלול שלי חצי קוף חצי ציפור.” הוא לא התכוון לקווי המתאר, אלא לקצב הפנימי של הרישום ולדרך שעושה הרושם בתוך התמונה.

*

ופעם אמר “כשדרך הרישום אינה מותאמת לנושא, היא הופכת למניירה.” כלומר, זאת בעצם הבעיה במניירה, הנתק בין התוכן לצורה.

*

בדרך כלל בתחילת השיעור הוא היה פורש איזו תיאוריה, עיקרון מארגן: למשל הדים. בתקופה מסוימת הכל התפענח דרכם. היינו הולכים ברחוב ומנסים להבין האם העננים הם הדים של הבתים והאם האנשים הם הדים של הפנסים וכן הלאה (משחק ממכר, נסו). בתקופת ההדים הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: “הכתם וההד שלו”.
הירש היה בינתחומי אמיתי, טבעי. הוא גילה לי שגם אני כזאת. בפעם הראשונה שבה אמר על הרישומים שלי “ליריים”, הופתעתי. היום זה נשמע מצחיק – אבל אז לא ידעתי שרישום יכול להיות לירי, ועוד רישום שלי. הרגשתי כמו אותו גיבור של מולייר שגילה שכל ימיו דיבר רק פרוזה. אבל הפנמתי מהר. זמן מה לאחר מכן כשצפיתי בפינה באוש כבר זיהיתי את הליריות בעצמי.

פעם אחרת דיבר על הדף כעולם: כל מה שלמטה הוא אדמה ובס וכל מה שלמעלה קל וטנור. היה לו מאגר שלם של דמויים מתחום המוסיקה, שרובם פרחו מזכרוני. אפשר לשנות את זה ברישום, הוא אמר, אבל צריך שתהיה הצדקה, ותמיכה בחלק השני.

והיתה לו גם תורת צבעים, שצהוב למשל זה הצבע של החיים. “אבל יש צהובים כל כך עכורים ומתים!” מחיתי, והוא אמר “כמובן, אם זה הצבע של החיים הוא יכול גם להרוג.”
מה שלימד היה תמיד קצה הקרחון, הבלחות של קוסמולוגיה לירית שמעולם לא נחשפה בשלמותה. ה”הצעות” שלו היו ההפך ממתכון. הן לא היו מסלולים מסומנים מראש אלא מַקפֵּצות. הכללים שלו היו סוגסטיביים, גמישים כמו המשפטים של האורקול מדלפוי. כל אחד הבין אותם בדרכו.
הירש עצמו היה מתבונן חסר פניות. הוא יכול היה לגלות אוצרות ברישום שמישהו אחר לא היה מזכה במבט נוסף. אי אפשר היה לצפות מה ימצא חן בעיניו. וזה היה מאד משחרר. זה פינה את התלמידים לעצמם.

ובכל פעם שהוא היה גומר לשטוח איזו תיאוריה הוא היה אומר: “עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום.” בהתחלה הייתי מתרעמת. למה לשכוח, ואיך אפשר? ומתישהו הבנתי; אי אפשר להשתמש בדברים האלה כשהם חדשים. הם צריכים להיטמע קודם, להסתנן לעולם הפנימי.

עשר שנים אחרי שלמדתי אצלו, פתאום מצאתי את עצמי אומרת לתלמידים “קיצוניות, קיצוניות…” וזה צלצל לי מוכר. ופתאום נזכרתי: זו היתה המנטרה של הירש. אז לא הבנתי למה הוא מתכוון. הנחתי לזה, ופתאום בלי משים זה נהיה שלי. פעם תהה בקול “איך רושמים את האוויר”, כלומר, כשממלאים את הרקע ברישום, באיזה זווית יצטופפו קווי העיפרון על הנייר. אני זוכרת שהציע שהאוויר ליד מישהו שמן הוא מאונך, וליד מישהו רזה – מאוזן (קיצוניות, בין השאר, זה להבליט על דרך הניגוד).

*

במשך כמה שבועות אינטנסיביים “ציירנו צבעים” בשחור-לבן; זה היה אחד התרגילים המאתגרים בלמודי האמנות שלי. מופרך לגמרי ומשנה תודעה. כשלוקחים לך את הצבע עצמו, את כבר לא יכולה לתפוס אותו כְּמובן מאליו, את מוכרחה לברר לעצמך מה זה בעצם כחול, מהי “כְּחוּליוּת”, מה זה אומר מעבר לציפוי, האם אפשר לתרגם את זה ואיך?
הירש היה מסתובב בינינו בזמן שרשמנו, מעקם את חוטמו בספקנות, או צוהל: “זה כחול פרוסי,” הוא אמר פעם על רישום של איזה סטודנט. לא סתם כחול, אלא דווקא פרוסי. ובזמן שהנהנתי מתוך מאמץ לתפוס, להבין, כמעט פרצתי בצחוק; לא יכולתי כמובן, שלא להבחין בדמיון לבגדי המלך החדשים…
לפעמים הוא היה אומר “זה כחול כתמתם” או “אדום ירקרק”, ומוסיף עוד דרגת קושי למאמץ החושי-קונספטואלי (עוד על האפיזודה הזאת וספחיה המשעשעים בפוסט כחול הוא צבע שערך הצהוב).

*

קרה שרשמנו אותו מודל באותה תנוחה במשך כמה חודשים (פחות מלאונרדו שצייר את המונה-ליזה במשך ארבע שנים). ואז, בלי כל התראה עברנו לרישומים של 5 ו-2 שניות. “הירש הוא חומר טוב במיוחד לחמדנים,” כתב לי איש שאני לא מכירה, “מעורר ומרסן בוזמנית”. הוא התכוון לרישומים, אבל זה גם תיאור מדויק של הירש המורה.

*

הידע של הירש לא היה נתון מראש, הוא השתנה והתחדש כל הזמן. פעם הגיעו בוגרים לשיעור ושאלו בקינאה: “למה אותנו לא לימדת את זה?” והירש נאנח ואמר “אבל אז לא ידעתי את זה…”

*

אשמח אם תלמידים אחרים יוסיפו כאן ממה שלמדו (אנא העבירו הלאה) – לזכרו של יוסף הירש, ולשימושם של אלה שלא זכו. את השיעור האחרון שלי מהירש גם אני קיבלתי יד שנייה: ידידי היקר המלחין איתן שטיינברג היה שומע חופשי בשיעוריו. פעם, סיפר לי, עמד הירש ליד אחת התלמידות וצפה בה בזמן שרשמה. ופתאום שלח יד לכיסה והפך אותו. הכיס היה ריק. “ריק,” אמר הירש. והתלמידה משכה בכתפיה: “כן, ריק…” ואז הירש אמר: “אסור לאמָן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס.”

*

האתר של יוסף הירש

המאמר פורסם לראשונה בבלוג של מרית בן ישראל “עיר האושר“