פריחת מוחות 17 – תמי נוצני, פריז

גיל: בגילי כבר לא אומרים.
מצב משפחתי: נשואה + 2 בנים (נעם בן 4 וליאור 10 חודשים)
גדלה והתחנכה ב: חיפה (0-9), נפאל (5-6), ברזיל (10-11) ויובלים (11-18) מה גם שעד היום אני מתחנכת  .
השכלה: תואר שלישי (מקביל לדוקטורט) באמנות עכשווית 2006, Le Fresnoy, טורקוינג, צרפת
תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל 1998.
גלריה: הגלריה, פריז

תמי נוצני

תחומי עיסוק/עניין:
יצירה על כל הפאנים שלה. מעניין שזה תחום שבו לעולם לא יוצאים לפנסיה וכל רגע ניתן למיצוי. היום, לא די לאמן רק ליצור ולהתפרנס; הוא צריך למצוא מימון לפרויקטים עתידיים, ליחצ”ן את עבודתו וכל אותם דברים שלא לומדים בבית-ספר לאמנות.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
את לואיז בורז’ואה, שיצרה אמנות במשך הרבה שנים אך ‘גילו אותה’ רק בגיל 65 וזה מותיר לי תקווה… דיאן ארבוס, על הרגישות שלה והגישה האינטימית למצולמים זרים. וגם את בן זוגי, לוראן מארשל, אחרת לא הייתי עובדת עבורו כל-כך קשה.

ספרי על האמנות שלך:
המדיום שלי הוא בעיקר צילום. הנושאים שלי קשורים לרוב בזהות, באיזון, ובמצבי שיווי משקל עדין שניתן למצוא בנוף, בפורטרט, או אפילו באובייקטים דוממים. הצילום שלי בא מנקודת מבט אינטימית, המאפשרת גם לצופה בו לא להרגיש מציצן אלא להיכנס לתוכו באופן אישי.בעבודותיי אני מתייחסת למעגלים הקרובים המקיפים אותי ומצלמת את אחותי הקטנה, את בני המשפחה, ומרחיבה את פעילותי למעגלים רחוקים יותר לסביבתי, לנופי הגליל. מימד הזמן הנו מרכיב חשוב בעבודתי. אני מתחילה בעבודת הצילום רק לאחר שאני מכירה את הנושא המצולם באופן אינטימי. כך, למשל, בסדרת הצילומים “בר” אני מצלמת לאורך זמן את אחותי הצעירה ממני בשבע עשרה שנים. הצופה נהיה שותף לתהליך הפיכתה מילדה לנערה.
גם בסדרת הצילומים “בדומה לדברים רבים במדינה הזאת”, אפשר לחוש את השינויים שחלו עם הזמן בנופי הגליל: עצים שניטעו זה מקרוב על גבעה חשופה, קישוטים דהויים ממסיבה במרכז המסחרי בדיר אל אסד, בתים ישראלים שבולטים מאוד בנוף וכיוצא בזה. הקונפליקט היהודי-ערבי מופיע כחוט השני בעבודתי ורגישותי לסביבה ולתושבי האזור מקבלת נוכחות בצילומים.

תמי נוצני - ללא כותרת, 2009. מתוך הסדרה "כמו הרבה דברים בארץ הזו"

למה פריז?
זה התחיל בגלל לוראן, שהתקבל ללימודים בבוזאר בפריז. מאחר והוא כבר היה בגללי כמעט ארבע שנים בארץ החלטנו לנסוע לצרפת על-מנת לאזן את היחס. אחר-כך שנינו המשכנו בלימודים בפרנוי (Le Fresnoy), ונשארנו, בעיקר כי פשוט יותר לחיות כאמן בצרפת. זוג אמנים זו כמעט התאבדות בארץ.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בפריז?
גיליתי שלא קיימת בצרפתית המילה תושייה, וזו המילה שאני חושבת שמאפיינת את הישראליות שלי בארץ זרה. מהרבה מצבים נחלצים בעזרתה. לדוגמה, כאשר הגעתי לפריז אחרי ניהול בית-ספר לצילום דאדא בתל-אביב חיפשתי עבודה בתחום של האמנות עכשווית. הגעתי לראיון באחת הגלריות הכי נחשבות בפריז (Chantal Crousel), והתקבלתי לעבודה כמעצבת אתר האינטרנט שלהם, כשבאותו זמן בקושי ידעתי להוסיף אטצ’מנט למייל. מעולם לא חשדו בי שעבדתי עם ספר לימוד תוכנה פתוח מתחת לשולחן. לא מעט דברים דומים קרו לי בצרפת.

את מתגעגעת לישראל?
לישראל לא ממש, אולי נהייתי קצת צרפתייה אבל כשמקבלים פרופורציה בחו”ל מבינים עד כמה התרחקנו מהחזון המקורי. אני כן מתגעגעת למשפחה שלי, וגם לכמה חברים טובים שלצערי אין אפשרות לייבא במזוודה כשחוזרים.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
אני איכשהו עדיין רוצה (אולי איזושהי תכונה מזוכיסטית?), אבל בזוגיות יש שניים, וכרגע התשובה היא לא.

תמי נוצני - ללא כותרת, 2008. מתוך הסדרה "פוסט סקריפטום"

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
אני חושבת שזה מאוד עוזר. הביצה המקומית מטביעה אם לא מרימים טיפה את הראש כדי לראות מה יש מסביב, ככה אולי גם מבינים יותר במהירות מה בעצם חשוב/מעניין במה שאני יוצר. ובעיקר אני מאמינה שכמו בהרבה מאוד תחומים המשפט לא צריך פרוטקציה כשיש קשרים מאוד תקף, וכאשר אתה לומד בחו”ל יש לפעמים פגישות מוצלחות עם אוצרים / אספנים / עיתונאים / בעלי גלריות שיכולות לקדם את העשייה שלך. יש גם את אפקט כדור השלג שאני רואה אצל הרבה אמנים שלמדתי איתם – אם מישהו חשוב מציג אותך פתאום כולם רוצים גם. בחו”ל התנאים לשלג יותר מתאימים…

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בפריז תרמו להתפתחותך המקצועית?
בעיקר בהמון חשיפה לתרבות מכל סוג שהוא והטמעה שלה, חידוד הטעם האישי שלי באמנות שאני רואה, וביקורת עצמית מפותחת יותר. היו לי שיחות מעניינות עם בולטנסקי, צפייה בהמון סרטים נדירים בפרנוי, כולל סדנה עם ז’אן לוק גודאר ועוד.
חוץ מזה, הסטודיו שלנו ניתן לנו על-ידי עיריית פאריז לפני 3 שנים ושינה את חיי. נגמרו הזמנים של לאכסן הדפסות מתחת למיטה הזוגית והחלו ימים של התנסות בתליית עבודות לפני תערוכות והרבה אפשרויות להפקת פרויקטים בתנאים נפלאים.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
אני אספנית כפייתית. מאז 2001 אני מצלמת לוחות מצבה בבית הקברות של פר לאשז’ בפריז, לוחות שמאחוריהם מוטמן אפר אנשים שנשרפו שם. מכל הצילומים בחרתי כ-40 שאני מראה במצגת שקופיות. הלוחות נראים תחילה כשלטים בכניסה למרפאה או לבית פרטי, אך עם התקדמות המצגת אנו תוהים על אופיים האמיתי. מה נותר בעצם מאדם בלוח שיש בגודל 30×30 ס”מ?

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
להמשיך, יש לי כמה פרויקטים בוידיאו שדחוף לי לצלם. אבל קצת מוקדם מדי עבורי לפרט.