פריחת מוחות 16: עודד הירש, ניו-יורק

שם: עודד הירש
מקום מגורים: 
ניו יורק
גיל: 
34
מצב משפחתי: 
נשוי
גדל והתחנך ב:
קיבוץ אפיקים
השכלה: 
2008  MFA – PRATT INSTITUTE, NEW YORK
2006 בוגר האקדמיה לעיצוב ויצו חיפה
גלריה:
 בינתיים לא.

עודד הירש: מתוך עבודה של עודד הירש

תחומי עיסוק/עניין:
מאוד מעניין אותי איך אנשים מתנהגים בתוך קבוצה, מה מניע אותם ואילו תפקידים הם מקבלים על עצמם. דרך האמנות שלי אני מפעיל אנשים ובונה צוות המתמסר למטרה כלשהי, אנו עובדים ביחד ולכל אחד יש תפקיד. מעניין אותי הדבר הכמוס הזה שמחזיק אנשים כקבוצה ומה קורה שהדבר הזה מתמסמס.

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
לו הייתי מתבקש להצביע מתוך האינסוף על אמן אחד, הייתי אומר ורנר הרצוג. לטוטליות ולבולדוזריות שלו אין אח ורע. אין בכוונתי לומר שכל המהלכים שלו הם תמיד מוצלחים, אך עוצמת ההתמסרות והטוטאליות מעוררת השראה ופלצות כאחד. אני מאוד מעריך את גיא בן נר שמנסח לאורך שנים אמנות מבריקה ונוגעת ללב. אורי רייזמן מרתק בעיני ביכולת לתפוס את העולם כולו בכמה כתמים דהויים.

ספר בקצרה על האמנות שלך
.
אני עושה עבודות וידאו מבויימות קצרות בהן מתפתח סיפור עם מתח רגשי. אני עובד עם צוות גדול באופן יחסי של אנשי הפקה, צלמים, איש סאונד ועוד, כאשר אני מתפקד כמעין במאי המנצח על כל החגיגה. אך אם להתנתק לרגע מההגדרות המדיומליות המקובלות, אני חושב שבעצם המדיום שלי הוא עבודה עם אנשים. אני עובד עם קבוצות של אנשים וביחד אנו מייצרים מאמץ משותף. נולדתי וגדלתי בקיבוץ ואני מאוד מתעניין בתהליכי השינוי והאדפטציה שהחברה הזו עוברת. אנו מייצרים ביחד סיטואציות של סיזיפיות יזומה אשר התכלית היחידה שלה היא עצם הקיום של הדבר כאמנות. כלומר המוטיבציה המניעה היא לא אידיאולוגיה ולא הפקת תועלת או רווח  אישי כלשהו, פרט לסיפוק שנגזר מעצם מעשה הביחד האמנותי.

מתוך עבודה של עודד הירש

למה ניו-יורק?
כמובן שאין צורך לפרט בעניין העושר והאושר התרבותי. אספקט נוסף שהופך את המקום הזה לקסום הוא העובדה שזו עיר שמאוד אוהבת זרים. בעצם להיות ניו יורקר שנולד בניו יורק זה דבר די נדיר. בהתחלה קצת התביישתי במבטא שלי ובעובדה שכאשר אני מדבר יותר מכמה משפטים, מיד אנשים שואלים את עצמם או אותי מאיפה אני. ואז שמתי לב שבעצם כולם פה שונים, כולם זרים, אז מה הבעיה. פעם אמר לי אחד המורים שלי שכמעט כל דבר מעניין בניו יורק מגיע עם מבטא זר. זו סביבה מאוד הטרוגנית ופתוחה, סביבה שכמהה אל השונה ולא מפחדת ממנו. בשכונה בה אני גר בקווינס, סאניסייד, יש מילקשייק של  תרבויות שמותכות אחת לתוך השניה. זו שכונה שיש בה ריכוז של אירים, לטינו אמריקאיים, רומנים, ערבים, הודים וסינים. כשנוסעים בסאבווי לקווינס, על כל ספסל מתקיים מקבץ רנדומלי של אנשים מכל העולם, טעמים, ריחות, שפות, סגנון לבוש וכו’. אני לא מפסיק להתפעל מכך גם בשנתי החמישית בשכונה.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בניו-יורק?
אני מקשיב לשירים ושערים באינטרנט ומדי פעם הולך לאכול פלאפל. אבל ברצינות, האמת היא שאני מרגיש פה את עצם עובדת היותי ישראלי ויהודי באופן הרבה יותר מוחשי מאשר בארץ. במקום בו גדלתי לא עשו עניין מיהדות והישראליות שלי היתה דבר יומיומי ואוטומטי. לפעמים אני משתאה לנוכח עוצמת ההערצה של ארגונים יהודים מסויימים לישראל ולמה שהיא מייצגת בעיניהם. מצד שני, האמוציות השליליות שמנוקזות מחוגים אחרים באוכלוסיה, אף הן די מדהימות. אני מרגיש כאילו אנשים מסתכלים על נושא ישראל כמו פלקט ומתעלמים מן המורכבות הטראגית שבמצבנו. בארץ פשוט לא הייתי מודע לכל הכוחות הללו.

אתה מתגעגע לישראל?
כן, אבל מה שברור הוא שכשאני אהיה בישראל אתגעגע לניו יורק.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
כן.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
אם שאיפתו של אמן היא לקבל הכרה בישראל, מוטב לו שישאר בישראל. על כל פנים, בלי קשר להכרה אמנותית, לדעתי כדאי לחיות בחו”ל לתקופה מסויימת על מנת לקבל פרספקטיבה רחבה ולצבור נסיון.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בניו-יורק תרמו להתפתחותך המקצועית?
בעצם זה לא רק הלימודים, זו כל החבילה.  כשרק הגעתי לניו יורק הייתי מסתובב בצ’לסי כמעט כל שבוע כדי לראות תערוכות, הייתי המום: פה צ’אק קלוז, פה וויליאם קנטרידג’, פה מרינה אברמוביץ’. בניו יורק אמנות לא רואים בספרים וקטלוגים, אלא חי ובגודל טבעי בתערוכות עצמן. מעבר לכך, חלק גדול מתהליך ההתפתחות האמנותית הוא ברירת המוץ מן התבן. כאן כל החיים הם ביקורת אמנות אחת אינסופית, מה שקיבלתי בישראל בטפטוף של פיפטה, שוטף אותי פה כמו מפל.

מתוך עבודה של עודד הירש

ספר בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
באחד הפרוייקטים ביצעתי מעין טקס פולחני אשר כלל הנפה של אבי הרתוק לכסא גלגלים אל ראש מגדל שמירה גבוה שמיקמתי בתוך מי הכנרת. כשהייתי בן 5 אבי עבר תאונת דרכים ונשאר משותק בגפיו התחתונות. תמיד חלמתי להרימו לסלע גבוה או לראש צוק ולהתבונן אליו כלפי מעלה. העבודות שלי מתארות בדרך כלל יחסי תלות של היחיד בחברה ולהיפך. במקרה זה קבוצת חברים מן הקיבוץ הניפה, למעשה, את אבי לגובה של כעשרה מטרים והחזיקה את חייו בידיה למשך מספר רגעים מפחידים.

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
בכל פעם שאני מסיים פרוייקט, אני בטוח שזה הפרוייקט האחרון. מה אפשר כבר לעשות מכאן. ואז בדרך כלל אחרי כמה שבועות בא לי עוד רעיון, אשר לאט לאט הולך וגדל ונהיה טירוף קטן ואז גדול. דברים מתבשלים לאט. אני עובד עכשיו על שתי עבודות חדשות.  הראשונה תצולם בארץ בקרוב והשניה עדיין בתהליך של מחקר וכתיבת תסריט.