פריחת מוחות 15 – נעם אדרי, לונדון

מקום מגורים: בכנסיה בצפון מערב לונדון
גיל: 28
מצב משפחתי: רווקה
גדלה והתחנכה ב: לונדון ובקיבוץ רמת-יוחנן
השכלה: בוגרת המחלקה לאמנות בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. למדה בפריז ב- “Ecole Nationale Superieure des Beaux Arts” 

לומדת לתואר שני באמנות פלסטית ב-Goldsmiths, University of London
גלריה: Galerie Gavriel, Germany
סוכנות משחק: פרי כפרי

נעם אדרי בסטודיו

תחומי עיסוק/עניין:
ציירת, פסלת, אמנית וידיאו, שחקנית. אוהבת מוסיקה, מחול, סיינפלד, זקנות עם שיער סגול, סרטים של פאסבינדר, צירופי מקרים, מיסטיקה יהודית, לצחוק עד שכואב

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד:
חיים סוטין – בפעם הראשונה שראיתי ציור שלו זה היה ב-Hayward Gallery כשהייתי בת 15. עמדתי מול “השור השחוט” והרגשתי שאני בוהה בנשמה שלי. לא יכולתי לזוז משם.
מאוריציו קטאלן – יש בו שילוב של הומור ודרמה שפשוט עושה לי את זה.
סיגלית לנדאו- כי יש בה משהו חשוף כמו פצע, ואנרגיה שלא נתקלתי בה אף פעם. בפעם הראשונה שראיתי את העבודות שלה הן נצרבו אצלי. הרגשתי רעד. זה היה רגע מכונן.

למה לונדון?
זה תמיד היה החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי בלונדון עד גיל 17, חזרתי לארץ כדי להתגייס לצבא ומיד אחרי זה עשיתי תואר ראשון באמנות בבצלאל. תמיד קיוויתי לחזור ללונדון כדי לעסוק באמנות, אבל בינתיים למדתי מחול ומשחק, עשיתי כמה סרטים וציירתי הרבה. ואז יום אחד הרגשתי את הדגדוג הזה שאומר: עכשיו הזמן.

עבודה של נעם אדרי

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בלונדון/אנגליה?
התחנכתי בלונדון בבית-ספר יהודי דתי. מדדו לי את החצאית כל בוקר לראות שהיא מכסה את הברכיים, למדתי משנה וגמרא. עד היום אני קרובה מאוד לקהילה היהודית פה. זה כמו לחיות חיים כפולים: אני לומדת בדרום-מזרח לונדון, באזור שכוח-אל, עם אנשים מכל העולם, אבל מקפידה ללכת כל שבוע לארוחת שישי כהלכתה עם חבריי היהודים. כשנסעתי ללונדון האחים שלי נתנו לי במתנה שרשרת עם מגן דוד ואמרו לי: “שלא תשכחי מאיפה באת”.
קשה להיות ישראלית בלונדון. הכל פה מלא בפרופגנדה אנטי-ישראלית. לדעתי זו האנטישמיות החדשה. גם ב-Goldsmiths הדבר הראשון שראיתי היו פוסטרים שמגנים את ישראל. לקחתי את זה מאוד קשה. יש כאן פעילות אנטי-ישראלית מדי שבוע. למזלי, במחלקה לאמנות האווירה אחרת, יש המון כבוד לזולת וסובלנות כלפי כל אדם ללא קשר למוצאו. גם לקח לי זמן להבין שהדברים נראים אחרת כשמתרחקים מהארץ, שאין את המודעות למלחמת הקיום כמו שיש שם. באמנות שלי, לאט לאט אני מבינה שאני חייבת לעסוק בזהות היהודית שלי, בישראליות שלי, מה שבהתחלה קצת נרתעתי ממנו כי עוד לא הרגשתי שאני בסביבה מספיק בטוחה.

את מתגעגעת לישראל?
לפעמים מאוד, התגעגעתי במיוחד בהתחלה. ברגעים קשים, כשהגעגועים היו עזים, עשיתי לעצמי דמיון מודרך. דמיינתי את עצמי יושבת בבית-קפה בשדרות רוטשילד עם חברים או בחדר האוכל בקיבוץ. זה מצחיק, לא? לאילו דברים בן-אדם מתגעגע. אבל באופן כללי אין בלונדון רגע דל. מצמצת – פספסת. אני שמחה על כל יום שאני פה.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום. אני מקווה למצוא את האיזון הנכון. לחיות בשתי הארצות, כי שתיהן חלק ממני. לעשות פרויקטים שייקחו אותי למקומות שונים בעולם. ראש המחלקה שלי, האמן Gerard Hemsworth, אומר שבורכתי בשני צדדים ושאין סיבה שאנסה להכריע ביניהם.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
אני לא חושבת שיש חוקים להצלחה. בן-אדם צריך לעשות מה שטוב לו, ולכולנו יש מין שעון פנימי שאומר לנו איפה להיות ומתי. בשבילי המקום הזה, לונדון, הוא לא סתם חו”ל. זה המקום בו גדלתי. אני סוגרת פה מעגל, או אולי פותחת אותו מחדש…

פרט מעבודה של נעם אדרי

האם את מרגישה שהלימודים והחיים בלונדון תרמו להתפתחותך המקצועית?
לפני שנסעתי ללונדון היו לי בארץ כשבע תערוכות, ביניהן תערוכת יחיד בבית האמנים בתל-אביב, ובדצמבר האחרון יצא הסרט “אנדרדוגס” בו אני מככבת לצד דן תורן, בבימויו של יוסי אוחיון. ההחלטה לנסוע ללונדון ולעשות שם תואר שני נעשתה מתוך רצון לקחת חלק בסצנה הבינלאומית ולהגשים את עצמי כאמנית וכשחקנית. יש כאן אוירה אחרת לגמרי, וזה מוציא ממני דברים שלא חלמתי שיש בי. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש.

ספרי בקצרה על אחד הפרוייקטים שלך:
הפרוייקט הכי גדול שלי כרגע נקרא “On Her Majesty’s Secret Service” – “בשירות החשאי של הוד מלכותה”.
זהו תיעוד של הניסיון שלי להגיע לפגישה אישית עם מלכת בריטניה. הפרוייקט כולל וידיאו, פיסול, ציור ופרפורמנס. חלק ממנו מוצג כרגע ב- Elevator Gallery בתערוכה “The Tomorrow People: Artists of the Future Now 2010”.
הקצבתי לעצמי שנתיים לניסיון הזה- ואני חייבת להצליח!!!

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
להיפגש על כוס תה עם הוד מלכותה. ואולי לקבל איזה OBE- תואר אצולה; לשחק בסרטי קולנוע נוספים בארץ ובחו”ל.
והעיקר: להמשיך לעסוק באמנות מכל הסוגים: ציור, פיסול, וידיאו ופרפורמנס.
כרגע יש לי תערוכה ב-Elevator Gallery ובאוקטובר צפויה לי תערוכה נוספת בלונדון, שם אציג עבודת וידיאו ועוד מיצב שיבנה במקום (site-specific). יש גם אירוע פרפורמנס באופק בשיתוף עם אמן פרפורמנס שהכרתי פה בלונדון.
אז מה תכניותיי לעתיד הקרוב? בדרך-כלל המציאות עולה על כל דמיון הכי פרוע שלי!