פריחת מוחות 9 – גבי קלזמר, לונדון

גיל: 59
מצב משפחתי: נשוי + 3
השכלה: BFA במחלקה לאמנות, בצלאל; MA ברויאל קולג’ אוף ארט, PhD ברויאל קולג’ אוף ארט; כיום מלמד במחלקה לעיצוב מוצר ברויאל קולג’ אוף ארט.
גלריות: גלריה גבעון בישראל, אלקסיה גתה באנגליה.

גבי קלזמר. צילומים: תמר יוגב

תחומי עניין ועיסוק:
מה זה אמנות ואיך עושים אמנות. לחשוב הרבה מה זה כדי לדעת איך לעשות את זה. מהבחינה הזאת אני עדיין מאוד מושגי בתפיסה שלי.

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
חלקם היו מורים שלי – קופפרמן, רפי לביא, משה גרשוני, מיכה אולמן, פנחס כהן-גן. יש גם אמנים שפועלים היום ואני חושב שהם עושים עבודה טובה: תמי גטר, צבי גולדשטיין, סיגלית לנדאו, אני חושב שדייויד ריב הוא צייר מצויין. מהזירה הלא ישראלית, טינו סגל וכריס אופילי מעניינים אותי, טרייסי אמין, סנטיאגו סיירה, וכמובן ציירים כמו ריכטר ואחרים.

ספר על האמנות שלך:
אני עובד תחת משטר מאוד נוקשה. אני מנסה לעבוד בפרוצדורות כמעט תעשייתיות, להשיג איכשהו תוצאה שהיא מעבר לשיטה. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. זה מאוד חמקמק. האמנות שלי זה ציור, אובייקט תלת-ממדי, או ארבע-ממדי, כל פעם זה משהו אחר. אני יכול להגיד לך בסוג עבודה מסויים במה אני עסוק, קשה לי לעשות הכללה. אני בתחום של עשייה, הדבר עצמו צריך לחולל את זה, המילים סביב זה לא יעזרו. בציור בגודל גדול יש בעיות אחרות מציור בפורמט קטן. בגדול, מה שמעסיק אותי מאוד זה תהליכים (processes) ושיטות (systems). מבחינת התכנים זה פתוח לפרשנות. אני חושב שהתוכן הוא נטוע, אי-אפשר להמנע ממנו ואתה לא צריך להצהיר עליו, אלא בעבודות פוליטיות. בעולם שאתה עובד עם מוצר ומותג העבודה שלך צריכה איפיון חזק, כי התחרות הויזואלית היא מאוד קשה ויש הרבה הצעות.

בסטודיו

ספר על הסדרה החדשה של הדיוקנאות הנשיים:
אני תמיד מצייר פנים. ברמה אחת, זה האייקון הכי פשטני שאני יכול לייצר של דבר שמכיל תוכן כלשהו. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לכתוב, כי למילה יש מיד תוכן. כמו במשחק מחשב אני מכניס תוכן בצורה שרירותית לחלוטין. בגלל זה אני גם לא אחראי לגבי התוכן, רק מייצר אותו. הוא משדר את מה שהוא משדר, הוא אומר לי את מה שהוא אומר לך. כל ציור של פנים כאלה נעשה בארבע מריחות מברשת: ימין-שמאל, למטה-למעלה, שמאל-ימין, למעלה-למטה. הציור מתחיל כפנים והטשטוש זה המריחה של הצבע לתוך הצבע. כל הנושא של מעברי צבע זה פירמידה מוזרה שהקודקוד שלה הוא מונוכרום, וממנו אני בונה הלאה ניסיון לצייר. זה קצת מיושן… אני בסך-הכל רוצה לעשות ציור שהוא בשליטה. אני מצייר כל הזמן את אותו ציור, ובאמצעים שונים וחומרים שונים הוא משתנה. הייתי רוצה לעשות משהו יפה ושאנשים יאהבו אותו. בשורה התחתונה של הפרוייקט הנוכחי, אפשר לראות אותו ברמה של יופי או צלילות מחשבתית. יופי זה לא מושג סופי אלא יחסי. היפה הוא מוזר לפעמים, כמו למשל כריש בתיבה שאולי בעבר לא נחשב יפה. התפקיד של האמן הוא להציב יפה חדש. מה שיפה הוא מה שלכאורה אינו יפה.

למה לונדון?
רציתי ללמוד תואר שני, הייתה לי אפשרות, קבלתי מלגה שהייתה מיוחדת, זה היה מאתגר. הייתי באותה מידה יכול לנסוע לגרמניה כי אני דובר גרמנית, אבל לונדון זה המקום הכי נאור שאפשר לחשוב עליו. וגם היו לי פה חברים.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך בלונדון?
הזהות שלי יותר ישראלית מיהודית. יש לי הרבה חברים ישראלים, אני עוקב אחרי מה שנעשה בישראל דרך האינטרנט. מדי פעם אני שומע דיסק ישראלי, מדי פעם מביא איתי ספרות ישראלית. מהבחינה הזאת חשוב לי שיש לי קשר עם הארץ, אני עדיין מחובר לארץ וזה נעים לי ואני שמח על כך. עם זאת, זה לא רלבנטי לשום דבר מעבר לעובדה הביוגרפית שלי, אין לזה חשיבות אחרת. מה שיפה בארץ זה שהסצינה הישראלית חדורה תחושת ראשוניות כל הזמן וזה גורם לכך שהסצינה מאוד פעילה וערנית, וזה לטובה אני חושב. אני תמיד נהנה להציג בארץ, כי יש המשכיות מבחינת העבודה שלי. אני קיים בתוך איזה דיון ובהכרח יש זיכרון בהקשר של הדיון, ואז אתה מוסיף עוד היבט לעבודה שלך. מבחינתי זה חיוני להציג בארץ, ללמוד דברים ולנסות. בתערוכה, כאמן, זאת הזדמנות לראות את מה שאתה עושה, כי אתה בדרך-כלל עושה ולא רואה את מה שאתה עושה.

בסטודיו

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
אני חושב שאני אחזור באיזשהו שלב, אבל אולי גם לא… החברה הישראלית מאוד בריאה וחולה באותה מידה. בריאה כחברה אבל חולה מבחינה מוסרית ופוליטית. אנחנו יודעים כמה “כיף” בארץ, אבל אם אתה חי שם יש הכתמה מוסרית איומה שמתרחשת דקות מאיפה שאתה גר. יש משהו לא בסדר בזה שאתה יכול לחיות ככה כשמעבר לגדר אנשים מרגישים כל-כך רע. אלה שטוענים שכל-כך אוהבים את הארץ, אין להם בעייה לעלות על עצים או לבנות גדר, שיש לה משמעות איומה במונחים של דימוי וסמל. אתה רואה את העוול והטפשות של מקבלי ההחלטות, הכרת אותם בצבא, אתה יודע איזה טמבלים הם, ובדיעבד אתה רואה שאנחנו לא במצב יותר טוב משהיינו.

האם לדעתך כדי להצליח בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
אני לא חושב שזה הכרחי. זה רצוי, אבל זה לא הכרחי. בעולם שהמוביליות של האמנים כל-כך גבוהה זה כמעט די צפוי שהאמנים יעברו מספר מקומות.

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
אני מכין עכשיו תערוכה לגלריה בלונדון ומבחינתי זה הרבה יותר מסובך מלהציג בישראל. עוד לא החלטתי מה אני הולך להציג שם, כי אני תמיד עובד על דברים שונים במקביל ואני לא יודע אף-פעם איפה אני ממש מתקדם למשהו מעניין. יש דברים שלאותו רגע הם יותר חדים, או שיש בהם חיות יותר גבוהה.