אוצר ללא קירות

התכנסנו כדי לחגוג את הוצאת ספרו של עמי שטייניץ, “אזהרת מסע”, שמסכם 40 שנות פעילות אמנותית, חינוכית וחברתית. לפני שאתייחס לכמה נקודות שעולות מהספר, אני רוצה לברך את שטייניץ ואת קציעה עלון, העורכת ובעלת הוצאת גמא, שהוציאה את “אזהרת מסע”, על עצם פרסום ספר יפה, ראוי ומוקפד כל־כך, שחשוב לי גם כחוקר אמנות ישראלית ועורך־שותף של כתב־עת לאמנות, וגם כמרצה שיוכל להפנות מעכשיו סטודנטים למקור מקיף, רהוט ומנומק בשפה העברית לדיונים באמנות ישראלית ובתיאוריות של אמנות, אקטיביזם, חינוך וחברה.

את ההתייחסות לספר אני רוצה לפתוח בדיוק במקום בו סיים יוסי יונה שדיבר לפני: השיחה בין עמי שטייניץ, שרה ברייטברג ויגאל צלמונה, שמופיעה בספר אחרי שפורסמה במקור בשנת 1998 בגליון “סטודיו”. השיחה נערכה במסגרת דיונים ביקורתיים בתערוכה “קדימה: המזרח באמנות ישראל”, שאצרו צלמונה ותמר מנור־פרידמן במוזיאון ישראל באותה שנה. שטייניץ מטיח בצלמונה ובברייטברג כי תערוכה על “המזרח” ללא מזרחים ופלסטינים – וחשוב אף יותר: ללא המרחב ותרבות ארצות ערב והאסלאם – היא תערוכה שמתחמקת מתפקידה לאתגר את הגדרות המחשבה ההיסטוריות שקיבעו את השליטה המערבית על הנרטיב התרבותי בישראל.

בתגובה שואל צלמונה אם ניתן להתייחס להצעות של שטייניץ גם אם האמנים עצמם אינם מתייחסים אליהן כלל.

יש תשובה צפויה למדי לשאלה זו: הפסק לחפש מתחת לפנס. אל תסתפק בסטודיואים המוכרים ובתערוכות בוגרים. אם אתה מעוניין באמנות מזרחית, לך למקומות שמזרחים חיים בהם וחפש שם אמנות. אם אתה מעוניין באמנות פלסטינית, עשה מאמץ ולך למקומות שפלסטינים חיים בהם, וחפש שם אמנות. ייתכן שתזדקק לשירותיו של גורם מתווך, לפרספקטיבות ולידע נוסף. אבל בהתחשב בעובדה שיש דבר כזה תרבות מזרחית ופלסטינית, אם תלך, מן הסתם תגלה גם אמנות כזו.

כאמור, זו תשובה מוכרת ורווחת, בוודאי בימינו. מכלול עבודתו של שטייניץ מציג, בין השאר, פעולות כאלה, ויעיד על כך ההרכב הרב־דתי, רב־מגזרי, רב־מגדרי ורב־תחומי שהגיע הערב כדי לברך את האיש ולדבר על ספרו. אולם בשיחה ההיא שטייניץ לא ענה בתשובה כזו, אלא פנה לביקורת יסודית יותר. במענה לשאלה איך אפשר להציג תוכן אמנותי מסוים אם האמנים עצמם אינם עוסקים בו, השיב שטייניץ בפשטות שאם אין עיסוק כזה, אולי בכלל לא צריך תערוכה.

זו תשובה שחורגת מביקורת נקודתית על תערוכה זו או אחרת. היא נוגעת בלב המחלוקת בין תפיסות עולם שונות, ובלב קריאת התיגר של שטייניץ על עצם ההיגיון של המוזיאון – מוסד שבפרפרזה על כותרת ספרו הידוע של ברונו לאטור, אפשר לומר שמעולם לא היה לא־מודרני, וגם כשספח אליו ביקורות על ההיגיון המודרניסטי שמפעיל אותו, עשה זאת בלי לשנות באופן מהותי את מערכת ההפעלה שלו.

להולדת המודרניות והאמנות המודרנית יש הסברים רבים ומגוונים. לא אעסוק בכולם, אבל אתייחס לתיאוריה אחת שרלבנטית במיוחד למחלוקת האמורה. בספרו “אסתזיס” משנת 2011 עוסק ז’אק רנסייר ברגע מודרניסטי ראשיתי שהוא מזהה, כיאה לצרפתי, עם גלי ההדף של המהפכה הצרפתית. לאחר שסיימו הצרפתים לסלק את משפחת המלוכה ולכונן את הרפובליקה, הם נתקלו בבעיה: מה לעשות עם כל הציורים והפסלים היפים והמפוארים שמתארים ומהללים את מערכת השלטון המסואבת, הלא־שוויונית והמושחתת שזה עתה הוחלפה. האם להשמיד את יצירות האמנות? כואב הלב. לקבור אותן במחסנים? לא נעים. הפתרון שנמצא איפשר להשאיר את היצירות, אך לשנות כליל את צורת ההתייחסות אליהן. במקום לדבר על המלך שמופיע בציור, החלו לדבר בעיקר על כמה הציור מצויר בצורה יפה ומקורית. כך נולד מה שרנסייר מכנה “המשטר האסתטי”, ונסללה הדרך להולדת האמנות המודרנית וכמה מהתהליכים המשמעותיים ביותר שאיפיינו אותה ב־150 השנים הבאות.

מנקודת המבט של שטייניץ, הולדת המשטר האסתטי היא טרגדיה והחמצה כפולה. פעם אחת משום שפרויקט שחרור פוליטי הופך, מבחינה אמנותית, לפרויקט של החלפת תא מעצר אחד במשנהו, כאשר במקום משטר מלוכני מגיע המשטר האסתטי, ובמקום ארמון יש לנו עכשיו מוזיאון. ופעם שנייה משום שהכפפת האמנות למשטר האסתטי כולאת אותה בעולם סגור שעשוי אמנם להיות משוכלל ועשיר למדי, אך נתון בנתק מובנה מן המציאות. כך נוצר המצב המתואר בדיאלוג בין שטייניץ לצלמונה, כשהאחד, שמתבונן על המוזיאון מבחוץ, מקדים את העולם לאמנות ותובע שהראשון יעצב את האחרונה, ואילו השני, שמבטו נתון, מטפורית, בין קירות המחסנים ואולמות התצוגה, מסוגל להתבונן בעולם רק מבעד לעדשה האמנותית הנתונה ברשותו.

הדברים מבהירים מדוע אם רוצים לאפיין בקצרה את מכלול עבודתו של שטייניץ, ניתן לכנותו מתנגד משטר. במשך 40 שנה הוא חופר מנהרות מתחת לחומות המשטר האסתטי, מקיף אותן ומנסה למוטטן. הוא עושה זאת בדרכים רבות, שמתוארות לאורך הספר. שטייניץ עסק בקרמיקה כשעולם האמנות המקומי עוד התייחס לעבודה בחומר כאל תרפיה לשעות הפנאי, ובצילום עיתונאי כשעולם האמנות המקומי עוד הבחין בין צילום אמנותי לעיתונות. הוא פעל בגלריות אינקלוסיביות ופלורליסטיות כשעולם האמנות קידש אקסקלוסיביות אליטיסטית, וחיבר בין אמנות לפרקטיקות של אקטיביזם חברתי, חינוך, קהילתנות ושיתופיות שנים לפני שעולם האמנות החל להתעניין בנושאים אלה. אולם העובדה שזרמים ומוסדות מרכזיים אימצו עם השנים חלק מהחומרים, שיטות העבודה, הפעולות וצורות ההתקבלות ששטייניץ הציע כבר מראשית דרכו, וזאת בלי לשנות מן היסוד את מנגנוני הפעולה שלהם, מעידה אמנם על התפתחות פלורליסטית של מערכת האמנות המקומית, אך גם על הסכנה הגלומה בשימוש אינסטרומנטלי, שלא לומר אסתטיציסטי, באמצעי פעולה מהפכניים.

כאן אני מגיע למושג מרכזי בעבודתו של שטייניץ, שנקרא “אוצרות ללא קירות” ופותח על־ידיו לאחר סגירת הגלריה שהפעיל בשנות ה־90, ופנייתו לעבודה בתוך קהילות. לכאורה גם אוצרות ללא קירות יכולה להיות עוד כלי בארגז הכלים של המשטר האסתטי, ותעיד על כך העובדה שפעולות שמזוהות אסוציאטיבית עם המושג אומצו גם על־ידי המרכז. יציאה מהמוזיאונים והגלריות למרחב הציבורי? צ׳ק. פוליטיקת זהויות בסצנת האמנות? צ׳ק. אסתטיקת יחסים, ארטיביזם, מיצגים מרובי משתתפים וצורות נוספות של אמנות השתתפותית? צ׳ק. אם עד עכשיו היכרנו אוצרות עם קירות, הגיע כפתור חדש לאפליקציה: אוצרות בלי קירות!

אולם ה”אוצרות ללא קירות” של שטייניץ אינה רק כלי עבודה, אלא גם מטפורה פוליטית ותיאור של אופן מחשבה. כששטייניץ עוסק באוצרות ללא קירות הוא לא מדבר על קירותיו הפיזיים של המוזיאון, וגם לא בהכרח על מחיצות מגזריות, גיאוגרפיות או מדיומליות בתחום האמנות, אלא על התנגדות למסגרות נפרדות של ידע, על חלוקות מודרניסטיות בין תחומים, התמחויות וצורות מחשבה. חלוקות שבגללן, אם נחזור למחלוקת סביב התערוכה “קדימה”, ניתן להציג תערוכת “אמנות” ותערוכת “פולקלור” זו לצד זו, ולגזור מן ההפרדה בין השתיים שורה ארוכה של הבחנות תמטיות, מגזריות והיסטוריות שנויות במחלוקת.

רעיון האוצרות ללא קירות כמטפורה וצורת מחשבה בא לידי ביטוי בצורה ברורה במאמר העוסק בבית־ספר כקמפוס תרבותי. המאמר משלב סיכום ניסוי של עשור בהוראת אמנות בכמה בתי־ספר בגוש דן על סמך תוכנית שפותחה בשנות ה־90 בסדנת האמנות רמת־אליהו (ששטייניץ היה בין מוביליה), הצגת היסודות התיאורטיים של הניסוי המקומי והקשריהם הבינלאומיים, והצעה להמשך הפעילות בעתיד. עיקר המאמר מוקדש להעשרת לימודי האמנות בבתי־הספר. אולם ב”העשרת לימודי אמנות” אין מדובר על שיעורי אמנות במובן המקובל והמוכר. שיעורים כאלה אמנם יכולים לעודד תלמידים שיהפכו בעתיד לאמנים מוכשרים מאוד, אך הם יישארו נתינים צייתנים של המשטר האסתטי ששטייניץ מבקש למוטט. לכן, במקום המשך פיתוחו של עולם אמנות מגודר, המאמר מציע לשבש את ההפרדה בין שיעור אמנות לשיעורים אחרים ולהכניס את הפעילות האמנותית לשיעורי גיאוגרפיה, היסטוריה, מדעים וכיו”ב. הוא ממליץ לשלב אמנים כמורים שותפים בכלל פעילויות בית־הספר, ובכך ליצור מודל אינטגרטיבי של הוראה ובניית ידע. מודל זה הכרחי, לטענתו, לא רק לנשמת אפה של האמנות וליכולתה להיות רלבנטית לחיים, אלא גם לתחומים העיוניים שהיא תיגע בהם, וירוויחו מהחיבור בין שיטות לימוד עיוניות ומדעיות לרגישות אסתטית וחשיבה יצירתית. הצעתו של שטייניץ חיונית גם לאופני ההוראה והחינוך בימינו, ולצורך שלהם להתחדש ולהיחלץ ממלכודות דידקטיות מצמצמות ומשמימות שכבר אינן הולמות את הזמן (אם אי־פעם הלמו). על הדרך היא גם מבססת מודל בר־קיימא לפרנסת אמנים, שיכול להיות מקיף, בטוח והולם הרבה יותר מרכישה תקופתית של קומץ עבודות.

יש בספר עוד נקודות רבות שלא אספיק להתייחס אליהן בדברי. אציין רק את הדיון הממושך, הפרטני והידעני של שטייניץ בצנזורת אמנות בישראל; דיון שמתפרש על פני שלושה מאמרים באורך מצטבר של 50 עמודים שנכתבו במשך 20 שנה, וניתן להניח שפרקים חדשים שלהם כבר ממתינים להיכתב.

* הדברים נאמרו בהשקת ספרו של עמי שטייניץ, “אזהרת מסע” (הוצאת גמא), בתיאטרון יפו, ב־3.12.22. השתתפו: פרופ׳ יוסי יונה, האוצרים סעיד אבו־שקרה ועדי אנגלמן, במאית התיאטרון חנה ואזנה־גרינוולד, המשורר דני אדמאסו, המוזיקאי אבטה בריהון, עורכת הספר ד”ר קציעה עלון ויונתן אמיר

עוד בנושא: חזון המרחב המזרח-התיכוני-ערבי של עמי שטייניץ – יוסי יונה על הספר ״אזהרת מסע״