הלוואי שאחיה לראות תערוכת אמנות מעניינת

הזדמן לי השנה לראות את הביאנלה באיסטנבול ואת הביאנלה בוונציה בזו אחר זו; שתיים מתערוכות האמנות המרכזיות בעולם, המתאמצות תמיד לסמן את העכשווי. התערוכות מתקיימות בשתי ערים שהן לא רק מהיפות בתבל ואוצרותיהן המקומיים מתנשאים מעל כל מה שההווה יכול להתחרות בו, אלא הן גם בעלות מסורת מסחר עשירה, דשנה ודתית, לעומת הרזון והחולין של האמנות. שתי ערים שבמובנים מסוימים נכון אולי לומר עליהן שמשהו בהן עצר מלכת מתישהו במאה ה-18.

בשני המקרים מתקיים פער שקשה להתכחש אליו בין התערוכה לבין העיר המארחת אותה, פער שבולט מול כל אספקט של מסורת (במיוחד מסורות הארכיטקטורה והאוּמנות) ומחדד בכל פעם את מקומה ואת זרותה של היצירה. לזרות הזו יש תפקיד, היא כלי שיש לשחק בו, לפעול מולו ולצידו, להתנגד לו, רק לא להתעלם ממנו. זו משימה מורכבת מול ערים שהתכונות המידיות שלהן קיצוניות מאליהן: ונציה, עיר מוצפת ומציפה, ואיסטנבול, עיר של אלימות מודחקת.

נדמה שראלף רוגוף, שאצר את הביאנלה ה-58 בוונציה, פוסח איכשהו על המתח הזה ומציע למבקרים מעין פשרה המגולמת בשמה האירוני של התערוכה, “שתזכו לחיות בזמנים מעניינים”: דווקא בעידן של פייק ניוז, החדשות המזויפות המזהמות של הזמן, הוא מציג בפנינו זיוף מסוג אחר, שבו האמנות מתרוקנת לטובת מסר דידקטי כלשהו. אמנות שבה הדיאלוג הביקורתי עם העולם ונגדו, אמנות כמעשה חברתי, מתחלפת ב”מסרים חברתיים” שרק אמנים חיים יכולים להציע, לדבריו.

Jared Madere, Pavilion du Voyageurs, 2019, Courtesy the artist and Galleria Federico Vavassori (Milan) .Photo: Sahir Ugur Eren

ומנגד, ניקולא בוריו, אוצר הביאנלה ה-16 באיסטנבול, קרא לתערוכה “היבשת השביעית”, על שם יבשת הפסולת הצפה באוקיינוסים, ותיאר את מטרתה – אולי את שאיפתה – של האמנות לפעול כאנתרופולוגית, כחוקרת תרבות ורעיונות פילוסופיים המתקיימים בה.

בשני המקרים מסמנים עבורנו מעין הצהרת כוונות, לטעמי מלְאַה מאוד. לאמנות, אומרים לנו, יש תפקיד חינוכי ברור: לחקור ולהעמיד בפני הצופה ממצאים “חשובים” מבחינה תרבותית.

אמנות תמיד זלגה לכל כיוון אפשרי, מכיוון שזהו טבעה: לסטות או לחרוג מכל מה שהוגדר כגבול ושקוּבּע כמבנה, לגשש בכל מרחב שעדיין לא סידרו בו את התאורה. היא גם זו שמאמצת אליה בכל הזדמנות טכנולוגיות חדשות, והייתה הראשונה להבין שכל כלי יכול לשמש אותה כדי לשחק, להפיח חיים או להפריך רעיון. אולם, מה שיפה בה מעבר לכל ספק הוא שהיא אינה מחויבת לשום הסבר. היא יכולה להישאר סתומה, עיוורת, שגויה, מופרכת. והיא בוודאי לא חייבת הסברים לאף אחד. היא המעשה עצמו, היא נתון. אנחנו – בחוכמתנו, בטיפשותנו – מחפשים בה כנכפים משמעות, מובן, הסבר.

החיפוש הזה אחר משמעות או מעשה הפרשנות הם אולי בלתי נמנעים, כאינסטינקט אנושי ובוודאי באמנות, אבל נדמה שבעשורים האחרונים הולכת האמנות ומבססת את מעמדה כמחנכת וכלוחמת צדק. אמנים רבים אימצו את הפוליטי ואת החברתי כיסוד מרכזי, אם לא יחיד, בעבודתם. אמנים מרכזיים וקאנונים, כמו גם אמנים צעירים או סטודנטים טריים, כולם מבינים שכדי שתחשב נחוץ לתרבות, או תכלס כדי שיכתבו עליך בעיתון, אתה צריך למכור סיפור. והסיפור הכי-פחות-צהוב וגם הצדקני ביותר הוא זעקת האחר. ואמת הדבר: זעקת האחר היא זעקה חשובה, עקרונית, צודקת והכרחית, אבל היא ללא ספק גם סימנו של הזמן (אם מתעלמים מכל שאר העוולות שהאנושות עושה בכל מקום אחר): נכונותו הכוללת להיות צודק וראוי. “חשוב”.

Lara Favaretto Thinking Head, 2018, photo: Francesco Galli, Courtesy: La Biennale di Venezia

רוחה של הביאנלה בוונציה מדגימה מצב מתמשך הולך ומחריף: אמנות שמרכזת את כל מאמציה בלכידת תשומת לבו המנומנמת של הצופה. מופע קוסמוּת ולִהטוט ופעלולים בלתי פוסקים של אורות, צלילים ומחוות מרצדות, שנועד לשבות את הצופים בן רגע, לשלח בהם מכה יחידה שתהמם ותהרוג, שתחלץ מהם את קריאת הקול הנפעמת ״וואו!״.

המעבר בין אולמות התערוכה החשוכים הלך ונדמה לי כהרפתקת ילדות באיזה מין דיסני וורלד, משהו שמזכיר דווקא את המפגש שתיאר ז’ול ורן במסעותיו אל בטן האדמה, בין העולמות הישנים לעולמות עתידניים ופסיכדליים. אלא שבניגוד להיקסמות הישנה ההיא של ורן, חזיון מהפנט של סיפורים טובים, פועמים וחיים, מעמידים אותנו כאן מול מופע ראוותני וריק של כלום צבעוני ורדוד. הכל מרצד, הכל זז ולכל יש איזה קטע. לא פלא שקבוצות של ילדים בני שש הן שגדשו את האולמות, כשהם עצמם לבושים בתלבושת אחידה בוהקת כלשהי. חבל שלא צילמתי.

רוח הביאנלה באיסטנבול הדגימה מצב מדכדך לא פחות: איים אינסופיים מבודדים של שעמום שמוגש באצטלה של צדקנות מחקרית שלא באמת מצליחה לגעת. כל עבודה במוזיאון הכמעט-גמור של אוניברסיטת מימר סינאן הוצגה בחדרים נמוכי תקרה ודמויי כיתה, חשוכים או מוחשכים-למחצה בדרמתיות, שבכל אחד מהם הוצגה עבודה כעולם ריק של רעיונות. הצופה מוזמן לצעוד במבוך אפל של מסדרונות ואולמות שתצוגות רבות בהם לא עלו באיכותן על תערוכות גמר סטודנטיאליות: ראשוניות, מובהקות מדי, צועקות להיבדל, מתחננות להיות משהו.

הנה תחינה: תפסיקו לארגן לנו דרמות תלויות תאורה.

בסופו של דבר היצירות היפות והמרגשות שהוצגו בשתי הביאנלות היו המוארות והדוממות, אלו שלא היה להן מנוע מכני או זרקור מרצד, ושהתבססו ברגישות, במיומנות ובתחכום על יד, על עין, על חיבור ועל חומר. ראו בוונציה: ניקול אייזנמן, דהן וו, אולריקה מולר, גבריאל ריקו, אברי סינגר, ג’ולי מהרטו, כריסטיאן מרקלי, ובאיסטנבול: מיקה רוטנברג, ילבה סנופריד, אוזלם אלטין, טלה מדני, סימון פיג’יווארה, אמברה וולמן, ג’ונתאס דה אנדראדה, פיוטר אוקלנסקי ונורמן דאליי. הבעיה אם כן אינה בהיעדרם של אמנות טובה או של אמנים טובים אלא במנגנוני הצבעה בעייתיים.

בשתי הביאנלות לא שכחו לתבל את הכל בצדקנות פוליטית שמקפידה לסמן וִי ולהתנאות בנוכחות של כל מיעוט אפשרי. אוסף פינו – אותו הדבר. דווקא ביקור באוסף פגי גוגנהיים סימן את האופן שבו השתנו הזמנים: הנה אוסף מדוד של אמנות מודרנית שהסיטה את הרכבת ממסלולה, שפנתה אל הלא מודע, הלא יפה, החתרני, אל האוונגרד, אל המושגי ואל הצורני, אוסף שמוגש במידה נכונה, כדי צורכך, לא גדוש, לא צעקני, אוסף שעוצר אותך להסתכל, שמעורר בך מחשבה, בלי זרקורים ובלי צפצופים ובלי פעלולים, אמנות שלא דפקה חשבון לאף אחד, שלא סימנה וי ולא שילמה חוב. אמנות שחיפשה זהות, שחקרה את הצורה של מה שאין לו מילים.

סיימון פוג’יווארה, מתוך “It’s a small world”, הביאנלה באיסטנבול, 2019, צילום: סאהיר אוגור ארן

נדמה שהיום אמנים חוקרים הכל חוץ מיצירתיות. כמעט שלא תמצאו בשתי הביאנלות עבודה שהמילה “מחקר” לא מופיעה בטקסט הנלווה לה. זה מפתח הדברים. אמנים הפכו לחוקרי מעבדה – פוליטית, חברתית, מדעית, ביולוגית, אנתרופולוגית, ווטאבר – והגלריה או המוזיאון נעשו לבמות מחקר, כתבי עת ובעיקר מגזינים, כאלה שמצטלמים היטב. אלה מתפארים בחוכמתם ובצדקנותם של האמנים-שנעשו-חוקרים, והצופים מוזמנים לשיעור, לפעמים לסמינר, לצפות בסרטים תיעודיים “חשובים” על נושאים “חשובים”, לחזות בתוצאות מחקר “משמעותיות”, לקחת מספר ולהמתין שעות ארוכות כדי לקחת חלק בניסוי.

וביקורת החושים, מה? ומה לגבי העיניים? תנו לי את האוצר שיעז להתעלם מהמס ההכרחי של מה שצריך, של מה שחייבים. תנו לי אוצר שיעז לדגום דווקא תוצאות של מעבדה כימית, של תנועה אחת קטנה, של טרנספורמציה. שנזכה לחיות בזמנים מעניינים? הלוואי שאחיה לראות תערוכה מעניינת באמת. תערוכה שיש בה תכונה, שיש לה טענה ויזואלית, שמצליחה להעמיד רעיונות דרך אמנים שהזהות שלהם משוקעת ביצירה שלהם, בשפה שלהם, בגוף העבודה שלהם; תערוכה שסותמת לצופה את הפה ומותירה אותו מחודד, דרוך, מופתע, אחר. תערוכה שלא זקוקה לטקסט נלווה, שלא צריך יותר מכותרת כדי לצפות בה. שמלמדת משהו חדש על העולם כפי שהוא מתגלה מתוך שכבות של חומר, של צורה וטעם. כפי שהוא נגלה מתוך עולמם הפנימי והאישי של אמנים, לא מזה של נואמים ושל מגישי חדשות.