רוברט יקר, איך מסבירים כאב או רוחות רפאים?

אילנית קונופני, אוצרת, כותבת על אמנות, מרצה במחלקה לצילום, בצלאל, עוזרת הוראה בתכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות, בצלאל. משנת 2002 עד היום התכתבה והייתה בקשרי חברות עם רוברט פרנק ואשתו האמנית ג׳ון ליף. בשנת 2004, בהיותה סטודנטית לצילום, אצרה תערוכת יחיד של רוברט פרנק במכללת הדסה, ירושלים, ורטרוספקטיבה של סרטיו בסינמטקים ברחבי הארץ. הטקסט המובא כאן מבוסס על מכתב ששלחה לו בשנת 2018.

***

רוברט יקר. אני שוב כותבת לך. אבל הפעם לא רק לך. אני כבר כותבת גם לאחרים. זו הייתה ההבטחה שלך. זוכר? כתבת שאנשים ירצו לשמוע את המילים שלי. אמרת שאתה אוהב לקרוא את מה שאני כותבת והלוואי שידעת איך זה נשמע בעברית. אבל בכל פעם שאני כותבת לאחרים, אני מרגישה שאני מתקרבת יותר ויותר אל הפרידה ממך. אני כותבת להם את מה שאני תמיד מספרת לך. על העצים, על האבנים, על השבילים, על הרוחות, על הכאב. כמעט בכל פעם שאני כותבת טקסט לתערוכה אני מדמיינת שזה מכתב ממוען עבורך.

אלו היו המילים הראשונות ששלחתי לך ב-2002 כדי שתבוא:

העצים הם שקובעים כאן את הקצב. לפעמים נדמה לי שהאור נזרק מהם והלאה. קצב התנועה של השמש, סמיכות הערפל, תאורת הטנגסטן – הכול נקבע על-פי הצורך שלהם. בדממה, ואולי מתוך סוד, הם מקיימים את שסביבם. כמו שבט עתיק נבלעים מולנו ללא פענוח. איך לצלם עץ בלי לפגוע בעדינות שלו, במורכבות הענפים ובמגע המלטף את השמיים?

כשדיברנו היום שוב שאלת אותי אם אני מצלמת. כמו בכל שיחת טלפון עניתי לך כמו בפעם הראשונה, שהפסקתי, שכואב לי לצלם. כאילו אני מכלה משהו בעולם. אבל פעם צילמתי עצים וסלעים. כתבתי לך – אני מתבוננת באותם העצים בכל יום, אני הולכת בתוכם, נוגעת בהם, לוחשת לגופם הכול. שאלתי אותך אם זה אפשרי להרגיש אהבה רבה כל כך לעצים ובאותו הזמן ייאוש עמוק כל כך, ואתה החזרת ציור של אידן. כתבת שנטעת עצים והשקית אותם. סיפרת שכרתת (מסיבות טובות) את הערבה הבוכייה, זו שנטעת לפני שלושים שנה, ושגם אתה נוהג לשוחח עם עצים.

במחשבות שלי, רוברט, אני כותבת לך כל יום. כמה פעמים ביום. רק לפעמים אני שולחת. כמוך, אני מתאמצת מאוד לא לשקוע. אבל אני שוקעת הרבה. יותר מדי ניסיונות מאמץ בגלל הכאב. פעם אמרת לי, שאתה נאבק להאריך את החיים, ושיש לך את הסיבות שלך לעשות את זה. אני ביקשתי לאמץ את הסיבות שלך. תמיד היה כאב. גם לפני שהכאב הנורא הזה תפס כל רקמה בגוף שלי. זה היה המבט שלי, הכול בתוכו היה לקראת מותו. אף פעם לא הצלחתי להסביר את זה לאחרים. אז התחלתי לאסוף תיאורים של זה. תצלומים. מילים. ככה אספתי גם אותך (כמעט הכול, חוץ מ״האמריקאים״). למה אתה, רוברט? למה אני? אני איבדתי משהו שאין להשיב. ואתה עוד יותר. אתה נאבק להביט קדימה ולוקח אותי איתך. אתה מסיים כל מכתב במילים תשמרי על עצמך, תהיה בריאה, אל תסתכלי לאחור, תאספי זיכרונות טובים. ואני ממשיכה לשקוע. כתבתי לך:

הייתי רוצה ללכת אל אבן התועים לבקש את נשמתי. הייתי רוצה לשוב ולהרגיש את עצמי. לבד. בשקט. הפסקתי להקשיב. הפסקתי לבכות כשאני מביטה בעצים. אני מתגעגעת לחוויות, לרגשות שאינם עוד. אני מתגעגעת לכתוב לך, להתרגש מהידיעה שתחזיק במילים שלי, שתחזיק בכאב.

אתה הרי יודע, רוברט, כאב הוא כמו רוח רפאים. כמוך, אני נושאת בתוכי את הנוכחות התמידית שלו, את הקיום חסר הנראות שלו. אני זוכרת כל רגע בתהליך פרישׂת שורשיו עמוק בתוכי. הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרון של הגוף שלי והוא מרכיב משמעותי בנשמתי. אבל מלבדי אף אחד אחר לא רואה אותו. אין לו קיום במרחבים שמחוץ לרקמות שלי. הוא הסוד האישי שלי. האויב והאהוב של לבי. המתבונן מן החוץ לא רואה שאני למעשה שניים, אני והכאב. הוא באלפי ציפורניו מתהולל בתוכי. אני בכוחותיי הדלים נאבקת להזדקף כנגדו. אבל בימים שבהם הוא הופך שקט ורגוע, בדריכות אני קוראת לעברו ״השלום לך?״.

וכמו רוח רפאים, לעיתים מותיר אחריו הכאב עקבות לעולם שמחוץ לי. רמזים לדו-קרב מתמשך, למאבק על קיום. אם הצליח לסעור בתוכי ימים מספר, תיכנע ידי ולא תצליח לשאת את משקלה של כוס מלאה מים. אם הכניע אותי שבועות מספר, אתהלך ברחובות ברגליים צולעות, אשען על גדרות ואאלתר מקלות. אם דבק בכוליותי והצמיד את גופי למיטה ונפשי לתהום, איעלם בחשכה עד יעבור זעם.

תחילה, פרט למכתבים אליך, נמנעתי מלדבר על הכאב. עיוורת התהלכתי בתחושת תקווה ויוהרה. האמנתי בעצמאותי, בכוחות החיים שלי, ביכולות הריפוי של גופי, שעוד היה איתן. נהגתי בהתנשאות, זלזלתי בכל נים ושריר, והם קרסו ברצף ובמהירות. האמנתי שיום אחד, עוד רגע, אבין איך למצוא את דרכי חזרה לעצמי, לזו שהייתי.

לגמרי במקרה, באחד הימים הקשבתי להרצאה על נשים שסובלות ממחלה מסתורית. המחלה, שתוארה כקסומה כמעט, התבררה כחסרת נראות. לא ניתן למצוא לה עדות בכלים רפואיים. לא בבדיקות דם, לא בתצלומי CT, לא בסקירת מערכות ולא במבט מן החוץ. רוח רפאים. הכלי היחיד שבאמצעותו ניתן לאבחן אותה אז היה האזנה לתיאורים של נשים הסובלות כאב כרוני עצום ורגישות אדירה כמעט לכל חוויה בעולם. פנים הגוף כואב; השרירים, המפרקים והרקמות כואבים; מגע ישיר עם הגוף כואב; אפילו צלילים כואבים; ריחות מעוררים כאב. ניגשתי לשלושה ראומטולוגים מפורסמים ולמומחה למחלות נדירות, שיאשרו את אבחנתי. רק אז אמרתי בקול: אני חולה בדאבת שרירים. אמרתי וקרסתי. צללתי לתקופת האבל שלי על עצמי.

ערב. 25 בינואר 2005. סערה. השלג הגיע. ניו יורק נעצרה. אתה כותב שאתה מתבונן ואני חושבת על העיניים שלך, חומקות ממבט, עייפות ושובבות יחד. השלג ברחובות נעשה אפור. כתבת: יש לך עתיד עשיר ומלא. אני לא זוכרת אם האמנתי למילים שלך. חרטת על הדף No Fear באותיות גדולות. סיפרת שפעם כתבת אותן על נייר לבן חלק. ציירת לי קו, והוא נענע לך ונמרח בעדינות. סביבו הוספת שזה טוב לכתוב לי על העתיד בגלל מה שצפון להגיע, שיהיה טוב ומלא חיים בשבילי, מה שאני אוהבת וממה שאני פוחדת. ככה שילבת אותם, את האהבות והפחדים שלי, בתוך הקו שקראת לו ענן. חכי ותראי, חתמת.

איך מסבירים כאב שאין לו ביטוי חיצוני? איך מתארים את מה שאין לו ממשות? איך אני יכולה להסביר דבר שאני לא מצליחה לתת לו מילים משלי? מעל עשר שנים אני אוספת תיאורים של כאב. אני גוזרת ושומרת מילים, משפטים, תמונות של אחרים. אני שולחת אותם אליך. אני כותבת עליהם. אני מנסה למצוא ביטוי שיעניק צורה לדבר הזה שאני לא מבינה ושאין לו הסבר. קניתי ספר של ז׳וליה קריסטבה בגלל הכותרת שלו: שמש שחורה, דיכאון ומלנכוליה.

הכתיבה על המלנכוליה תהיה בעלת משמעות בעבור אלה שהמלנכוליה מחריבה, רק אם יבוא הכתוב מן המלנכוליה. אני מנסה לדבר עמכם על תהום של עצב, כאב שאינו ניתן להעברה, הבולע אותנו מידי פעם, ולעתים תכופות לאורך זמן, עד אובדן הטעם בכל דיבור שהוא, בכל מעשה שהוא, אובדן טעם החיים עצמו. ייאוש זה אינו סלידה, המניחה שמסוגלת אני לאיווי וליצירה, שליליים ללא ספק, אולם קיימים. בעת הדיכאון, אם קיומי עתיד להתערער, הרי שחוסר המובן שלו אינו טרגי: הוא נראה לי מובן מאליו, זועק לעין ומחויב המציאות.

מאין באה שמש שחורה זו? מאיזה גלקסיה מטורפת ממסמרות אותי קרניה המעיקות והבלתי נראות לקרקע, למיטה, לאֵלֶם, לוויתור?¹

השמש השחורה שלי – מאין היא באה? ושלך? אני נזכרת בעצמי לפני שהגיע הכאב הזה, הפיזי. לפני כן היה רק הכאב האחר, זה של השמש השחורה. הוא תמיד היה שם. במבט שלי. אבל הוא היה אפֵלה, עננה כבדה שלעיתים התאדתה, ופרט לעיניי וללבי לא העזה לחדור ליתר איברי גופי. מעל עשר שנים אני חיה על סף תהום של עצב וכאב שאינו ניתן להעברה. עצב וכאב פשטו בי, בכל כולי.

אני חיה מוות-חי, בשר מרוטש, מדמם, שהפך לגופה, קצב מואט או מושהה, זמן מחוק או נפוח, המצטמצם לכדי כאב […] נטולת כל מושג על אודות האחרים, זרה, נתקלת אך במקרה באושר התמים, אני מפיקה מהדיכאון שלי מפוכחות עילאית, מטאפיזית. על גבול החיים והמוות יש לי לעתים התחושה הגאה שהנני העדה לחוסר המובן של ההוויה, שאני חושפת את האבסורדיות של הקשרים ושל הישויות.

עצבותי היא הפן החבוי של הפילוסופיה שלי, אחותה האילמת.²

היום, מהי השמש השחורה שלי? רציתי לצעוק אותה החוצה. רציתי לספר לעולם: ככה אני, חיה בין לבין. ב-2016 אספתי תצלומים של פראנס לבה-נדב, של זהר אלעזר (קוואהרדה) ושל מורל דרפלר. קראתי לתערוכה ״עצמים מלנכוליים״, על שם פרק בספר של סוזן סונטאג. כתבתי בטקסט אוצרות:

תצלומים הם עצמים מלנכוליים. הם תזכורות למוות. הם הזמנה למבט על רוחות רפאים. תצלומים כוללים בתוכם את דבר מותם של המצולמים, בני-האדם או העצמים. התצלומים הם שאריות מן ההיסטוריה, הם ביטוי לפגיעות החיים הצועדים לקראת כיליונם. ״בעת ועונה אחת הם ניזונים מיוקרתה של האמנות ומן המגיה של המציאותי, הם עננים של פנטסיה ורסיסים זעירים של מידע״.³

רוברט יקר. כל יום אני מלטפת עמודים בספרי צילום. כשהידיים שלי עוברות על פני התמונה אני מרגישה שהן לוקחות חלק בהתרחשות שבה, אבל הן גם זוכרות את מעשה הצילום עצמו.

הפסקתי לצלם עצים אבל אני ממשיכה ללמד על תצלומים. אני מדברת על תצלומים כל יום. אני חושבת עליהם גם כשהם לא לפניי. אני מקיפה את עצמי בתצלומים. אני קונה תצלומים מן המאה ה-19, כאלו שנעשו על נגטיב זכוכית, ואני נותנת אותם. לך, רוברט, ולאחרים. אני מספרת לך על התערוכות שאני אוצרת, שולחת לך את הטקסטים שאני כותבת, גם אלו שלא תורגמו. בלי לראות את פניי, בלי לשמוע את קולי, האמנת בי מהמכתב הראשון. מעולם לא סיפרתי לך, רוברט, אבל את המכתב הזה נשאתי בתיק קרוב לשנה. עצם קיומו הסעיר אותי ולא העזתי לשלוח אותו. לבסוף, שרה פילר היא שעשתה זאת. רק היום אני מבינה עד כמה מוזר שהתערוכה הראשונה שאצרתי, הטקסט הראשון שכתבתי, היו רטרוספקטיבה לך. סירבתי לחתום את שמי, שלא יקלקלו לי את הזיכרונות, שלא ידרשו את המכתבים, שלא אהפוך להיות “הסטודנטית שהביאה את רוברט פרנק”.

כשמלטפים את דפי ספרי הצילום שלך אפשר לפגוש את רוחות הרפאים שלך. אתה סוחב אותן איתך מספר לספר, מקדיש להן עבודות, לפעמים חושף את נוכחותן. אני יודעת שיש רוחות שאתה שומר לעצמך. אני יודעת שאסור לי לשאול עליהן. אנחנו כמעט לא מדברים על המתים שלנו. פעם אמרת לי: כל החברים שלי כבר מתו. מיד אחר כך צחקת במבוכה. לפעמים בעדינות רבה אתה שואל אותי על המתים שלי. בפברואר 2004 צעדנו ברחוב המעלות בירושלים. אמרת לי שאתה אוסף חפצים כי הם עוזרים לך לשמור על הזיכרונות. סיפרתי לך שאני אוהבת למסור חפצים כדי שלא ידבקו בי הזיכרונות.

הכאב, רוברט, הוא כמו רוח רפאים. איך אפשר לצלם אותו? לפני שהכרתי אותך קניתי את הספר שלך HOLD STILL_Keep going. קניתי אותו בגלל שקראתי מאמר של מאיר ויגודר על צילום אחד ממנו. לקחת נייר לבן וחרטת עליו Fear. על נייר אחר חרטת No Fear. קניתי את הספר כי האמנתי לך. אולי המלנכוליה היא חלק מהכוח שלך או שלי לנוע קדימה, והפחד הוא מה שסוחב איתו את האומץ לפעול. בנובמבר 1978 החזקת בובת שלד בנופים של מאבו בנובה סקוטיה וכתבת sick of goodbyes.

איך מסבירים כאב שאין לו נראות חיצונית? איך מתארים את החיים בצל מחלה לאנשים בריאים? אני חיה בתוך תשישות כרונית. איברי הגוף שלי כמו צינורות חלולים שהאנרגיה בורחת מהם ואין מה שיאגור אותה. בכל בוקר אני מגלה מחדש מה מנת האנרגיה שנותרה בי לאותו היום. בכל בוקר אני בוחרת סדר עדיפויות. פעולה אחת חשובה שאני חייבת לבצע, ופעולות קטנות שאם אצליח לבצע גם אותן אהיה המאושרת באדם. אנשים חולים מתארים את החיים שלהם לאנשים בריאים במטפורות. מישהי כתבה שהגוף שלה הוא כמו בטרייה של טלפון שלא ניתן להטעין אותה והמליצה לקרוא את ״תיאוריית הכפות״ של קריסטין מיסרנדינו:

איך אני מסבירה שכל דקה בכל יום מושפעת ואיך אני מסבירה בבהירות את הרגשות של אדם חולה. יכולתי לוותר על להסביר, לזרוק איזו בדיחה כמו שאני עושה בדרך כלל ולשנות את הנושא. אבל, אני זוכרת שחשבתי שאם אני לא אנסה להסביר את זה, איך אוכל אי פעם לצפות ממנה שתבין. אם אני לא יכולה להסביר את זה לחברה הכי טובה שלי, איך אוכל להסביר את העולם שלי למישהו אחר? הייתי חייבת לפחות לנסות. ברגע ההוא נולדה תאוריית הכפות. מהר לקחתי את כל הכפות מהשולחן. לעזאזל, חטפתי כפות משולחנות אחרים. הסתכלתי לה בעניים ואמרתי “הנה, יש לך זאבת”. היא הסתכלה עלי עם מבט קצת מבולבל, כמו שכל אחד היה מגיב אם היו מגישים לו זר כפות. כפות המתכת הקרות נקשו אחת בשנייה בידי, בזמן שקיבצתי אותן ביחד ודחפתי אותן בין כפות ידיה…

ביקשתי שתמנה את המשימות היומיות שלה, כולל את הפשוטות ביותר. תוך כדי שהיא מנתה מטלות יומיות או דברים כיפיים שאפשר לעשות, הסברתי לה שכל דבר יעלה לה כף. כשהיא קפצה ישר להתכוננות לעבודה בתור המטלה הראשונה, קטעתי אותה ולקחתי כף. כמעט קפצתי עליה בכעס. אמרתי “לא! את לא סתם קמה. קודם את צריכה לפתוח את העניים ולהבין שאת כבר מאחרת. לא ישנת טוב בלילה הקודם. את צריכה לזחול מחוץ למיטה ולהכריח את עצמך לאכול משהו לפני שאת עושה משהו אחר כי אם לא תאכלי, לא תוכלי לקחת את התרופה שלך. ואם לא תיקחי את התרופה את יכולה פשוט למסור את כל הכפות שלך של היום ושל מחר.” מיד לקחתי לה עוד כף והיא הבינה שהיא אפילו לא התלבשה עדיין.⁴

אתה יודע רוברט, לפעמים אנשים בריאים מסבירים לי איך לחזור להיות בריאה. תילחמי בכל הכוח, אל תוותרי. ברגע שתרפי ולא תתעסקי בזה זה יעבור. אל תתני לזה מקום. תפחיתי לחץ בחיים, תשני את דרך החשיבה. זה פסיכוסומטי, הכול בראש שלך. את מביאה את זה על עצמך. התגובה הנפוצה ביותר היא: את לא נראית חולה. אם את לא נראית חולה אולי בעצם את לא חולה? אולי את מדמיינת או ממציאה?

סוזן סונטג כתבה בספר המחלה כמטאפורה שמאז יוון הקדומה אנשים דיברו על מחלות במטפורות. התרבות והשפה העניקו למחלות מסוימות דימויים מסוימים. לדוגמה, במחלת הסרטן אומצו דימויים מהשפה הצבאית כמו ״פולש״, ״תוקף״ או מי שיש לנהל מולו את ״המלחמה נגד הסרטן״. לעומת זאת, השחפת קיבלה דימויים רומנטיים, נתפסה כמחלת האהבה, שמקורה בתשוקה רבה מדי. סביב מחלות נוצרים מיתוסים, סטריאוטיפים. סונטאג כותבת שהמחלה אינה מטפורה וקוראת לנסות להשתחרר מהמטפורות שלה. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהמטפורה שלי. הכאב הוא כמו רוח רפאים.

הדרך הכנה ביותר להסתכל במחלה – והדרך הבריאה ביותר להיות חולה – היא זו הנקייה לחלוטין ממחשבה מטאפורית, זו העשויה ביותר לעמוד כנגד מחשבה כזו. אף-על-פי-כן רק בקושי יוכל אדם לדור בממלכת החולים מבלי שייפגע מן המטאפורות מטילות האימה שהפכו חלק מנופה.⁵

לפעמים, רוברט, על אף שאני מצליחה לקום לקראת השמש, אני יודעת שאשוב מיד על עקבותיי ואאבד את עצמי בערפילית שבין שמיכות המיטה. לפעמים, כשאני מבינה שאני מועדת לתבוסה, אני כותבת לך מכתב או שולחת את עצמי אחרי מאבק עיקש אל הספרייה הלאומית בגבעת רם. העולם שם מזכיר לי את עולמי. הזמן שם תואם את זמני, מושעה. בארכיונים של הספרייה הלאומית ניסיתי לברר מי כותב על כאב בעברית. אם מקלידים בעברית ״כאב״ במילות החיפוש של אתר הספרייה מתקבלת בראש הרשימה הפניה אל תיקייה מספר 2 מהארכיון של ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ אסף בתיקייה גזרי עיתון ומאמרים שמתארים מהו כאב, מילים שפורסמו בעיתונות היומית, ספרים של רופאים מומחי מחלות שונות, הזמנות לכנסים, ביקורות על כתבים. הוא הוסיף עליהם בכתב ידו את ההפניה למקור. הוא צירף פתקאות קטנות, חתוכות ביד, ועליהן הוא מתח קווים מתחת למילים ולשורות. על מקצתן מצוינת שנה. רובן מתחילת שנות ה-80. מה הוא ניסה להבין? האם זה היה תרגיל בהגות או שמא נשא גם הוא בגופו את הכאב? מה עשה בתוכן התיקייה שאותה כינה ״הכאב״? באתר ״מחשבות״ של כתבי צבי ינאי אני מוצאת שיחה מאפריל 1988 בין ישעיהו ליבוביץ לינאי. כותרתה: ״על דברים שאנחנו מבינים שלא ניתן להבינם״.

מחשבות: כלומר, אין אנו יכולים לזהות בגופנו אלא רק מנגנונים פיסיקו-כימיים ובכל זאת יש בנו נפש.

ליבוביץ: ובכל זאת יש לנו כאב שיניים. כידוע הכאב איננו עובדה פיסיקלית ובכל זאת כואב לנו.

מחשבות: השאלה היא אם נבצר מאיתנו להבין את הקשר הפסיכופיסי משום שהוא בעיקרון איננו ניתן להבנה, או משום שעדיין אין בידנו תיאוריות להבנת הקשר הזה.

ליבוביץ: ב-2500 השנים האחרונות פותחו תיאוריות שונות לבעיה הפסיכופיסית וכולן התבררו כניסיון להסביר דבר שאנחנו מבינים שאיננו יכולים להסביר אותו.

מחשבות: האם אפשר להקיש מכך שהבעיה לא תיפתר גם ב-2500 השנים הבאות?

ליבוביץ: התשובה היא שאנחנו מבינים שאי-אפשר להסביר את הקשר הזה.

מחשבות: כל עולם החשיבה והרגש הכלול במושג מציאות פסיכית נידון להיעלם עם מות הגוף, למרות שלא חלים עליו חוקי החומר, האם דבר זה לא נתפס לך כאחד האבסורדים של הקיום?

ליבוביץ: כמובן, זהו האבסורד הפסיכופיסי. ויטגנשטיין כבר אמר שאין אנו מכירים את התופעה של המציאות הפסיכית אלא בקשר לגוף החי. מה שחדל להתקיים הוא הגוף שמתקיימת בו מציאות פסיכית. אבל, אם המציאות הפסיכית עצמה חדלה להתקיים — זאת אין אנו יודעים. זה כל העניין. אני, שיש בי מציאות פסיכית, פוסק להתקיים ברגע מותי. ואם יאמרו לי שהמציאות הפסיכית מוסיפה להתקיים אחרי המוות, אשיב שאינני מבין את פירוש הדבר הזה. אינני אומר שהדבר בלתי-אפשרי, רק זאת שאינני מבין את הדבר הזה.⁶

סיפרתי לארנה קזין שאני רוצה לכתוב ספר. שאני מפחדת מהרגע שלא יהיה לי עם מי להתכתב. בהנחייתה כתבתי שלוש מסות אישיות שהן הבסיס לפרקים של הספר: פרק אחד על שנים של התכתבות עם אמן ישראלי, על אלצהיימר ועל אהבה או העדר אהבה; פרק אחר עליך, רוברט, על פיברומיאלגיה ועל הכאב, ופרק אחרון על דמות אישה שלא אחשוף, על אובדן ועל חיים. אמרתי לה: זה יהיה ספר בנאלי על אהבה, על כאב ועל מוות.

ב-2016 קראתי את הספר רוח של מיכל בן נפתלי. על נייר הפוך של מגש אוכל בקפה ארומה כתבתי לה מכתב בכתב ידי ושלחתי אותו סרוק במייל. כתבתי: ״רוח הסעיר את ליבי. שם נמצאת סבתי, שם כתובה אני״. חיפשתי ספרים נוספים שלה. קראתי את על הפרישות ובו ארבע מסות: “על הפרישות”, “על הצער”, “על הכאב”, “על רצינות ומשחק”. צחקתי, ומאותו רגע קניתי כל ספר שלה.

במסה ״על הכאב״ היא מתייחסת לשיר של לאה גולדברג:

הכאב

בהיר כאור יום

נעלה מכל ספק

שלם כאמונה.⁷

בהעדר לשון לביטוי הכאב גופו, נותר הכאב מצב של הוויה, יסוד קיומי כּולִי, שאין לחרוג ממנו כדי להעיד עליו. ניתן למרב להורות על כך ששרויים בו. חוויית הכאב אינה מפוצלת. הכאב והסובייקט הכואב חד הם. יתר על כן, רק כך, משהוא נשאב לכאב וספון בו כמי שספון בביתו או בחדרו או בשפה, יכול הסובייקט לחוות את עצמו כמֶשך וכשלם. הוא חי עם כאבו, במחיצת כאבו, כעניין שאין טבעי ממנו, גלוי וחסר מנוח, כמו עם אור היום מדי יום ביומו. הכאב אינו הפוגה ואינו הפרעה מבוישת שמחלחלת לממלכת הלילה, נסתרת מעיני כול.⁸

כתבתי לך – רוברט יקר, כאב הוא כמו רוח רפאים. הפכתי לרוח רפאים של מי שהייתי. קליפה, צל של מאורע שהיה. האני שהייתי עכשיו רק מגיחה ומתנדפת, תלויה כזיכרון עמום במעמקי גופי. אני אומרת את זה לעצמי שוב ושוב בגלל שזה מרגיע אותי. אם הכאב הוא כמו רוח רפאים, הקיום שלו בגוף שלי אולי מוטל בספק, אולי ארעי, הוא כאן והוא לא כאן. הוא מורגש ומסתתר בו בזמן. אם הכאב הוא רוח רפאים, כל שנותר לי הוא לאפשר לו הכנסת אורחים. כזו שהולכת עד הסוף. לא מתוך הכרח אלא מתוך קבלה, הכרה, הזמנה. אני חוזרת ואומרת לעצמי: הרוח שלי הפכה עם בוא הכאב לרוח רפאים.

משחדלים להבחין בין הרוח לרוח הרפאים, מקבלת הראשונה צורה, מתגשמת, כמו רוח, ברוח הרפאים. או מוטב […] רוח הרפאים היא התגשמות פרדוקסלית, היעשות-גוף, צורה פנומנלית וגשמית מסוימת של הרוח. היא נעשית אל נכון ״דבר״-מה, שקשה לכנותו: לא נפש ולא גוף, ושניהם, זה וזה. שכן הבשר והפנומנליות הם המעניקים לרוח את הופעת הרפאים שלה, אך נעלמים לאלתר בהופעה, בעצם ביאת רוח המת או השיבה של רוח הרפאים. יש מן הנעלם בהופעה עצמה כהופעה-מחדש של הנפטר.⁹

אני יודעת שאני לא מבינה. אבל המילים האלה, של דרידה או של קריסטבה, מצליחות לתאר בשבילי את הדבר הזה שהוא אני, את חוויית החיים שלי עם הכאב. אני, מה אני היום? אני נוכחת ונעדרת, אני חיה ומתה. אני כאן ואני שם. אני מתקיימת ב״זמן ממשי״ וב״זמן מושעה״. רואים אותי ואני בלתי נראית.

הכנסת האורחים המוחלטת דורשת שאפתח את ביתי ושאתן לא רק לנכרי (המצויד בשם משפחה, במעמד חברתי של נכרי וכו׳), אלא אף לָאַחֵר המוחלט, הלא מוכר, האלמוני, ושאתן לו מקום, שאניח לו לבוא, שאניח לו להגיע, ולהימצא במקום שאני מציע לו, בלי לבקש ממנו הדדיות (כניסה להסכם) ואף לא את שמו.¹⁰

החלטתי, רוברט, לקיים את הבלתי אפשרי. לפעול מתוך הכנסת אורחים מוחלטת אל הכאב שלי. פתחתי את דלתי ולבי אליו, כמו לאהוב, פרצתי גבולות והפרתי את החוק – קיבלתי בברכה אויב אל גופי. כשהוא מתחזק אני נאלמת, מסתגרת בדלתות ביתי, והוא שולט בעולמי. כשאני מתגברת הוא מצטמצם לפינה דלה מאחורי לבי. אני מתכננת תכניות ותמיד מותירה פתח מילוט. אני יוצאת אל הבוקר בידיעה שבכל רגע אולי איאלץ לשוב. אני מבטלת פגישות וקובעת אותן שוב ושוב. אני חיה בזמן תמידי של ״כהרף עין״. אני פועלת בערפל של הידיעה, אני הוויה נתונה תמיד בצלו של ספק. ככה אני חיה. כשניים. אני והכאב.

ניו יורק, מאי, 2018. באתי לבקר אותך בפעם השלישית. הבאתי לך קופסה קטנה עם הדפסות של אתי שוורץ, דוד עדיקא, רמי מימון, רע בן דוד, שבתאי פינצ׳בסקי, גסטון צבי איצקוביץ וקרן זלץ. רציתי שתדע שמצאתי דרך לחיות, שאני מוקפת אנשים מרגשים, שאני מרגישה בת-מזל, שאני כותבת. התבוננת בתצלום של קרן וצחקת. אמרת: היא בטח חכמה מאוד, וצחקת שוב. שאלת כמה פעמים אם אני בטוחה שרע מצלם בישראל. סיפרתי לך על רונית פורת ועל כרמי דרור. ואתה הראית לי פסל קטן שאתה או ג׳ון קיבלתם מאלן גינזבורג או מג׳ק קרואק, אני לא זוכרת. ישבנו בסטודיו שלך במרתף, בבליקר 7. פתאום אמרת לי: את אישה נחמדה מאוד אבל את לא אילנית. הבטתי בך, בכל כולך, וידעתי שלא נתראה שוב. רציתי לחבק אותך חזק פעם אחרונה ולהגיד לך תודה על הזיכרונות הטובים. אבל לא העזתי.