הראשון שאמר לנו “וואו”

את יורם להמן פגשתי לראשונה כשהיה המורה שלי לסטודיו (צילום אולפן) בשנה א’ במכללת הדסה. כשהיינו בשנה ב’, בשנת 1996, הוא החל לכהן כראש החוג, תפקיד שבו כיהן עד לשנת 2011. עם כריזמה, הילה של אמריקה ואבק כוכבים, הוא נתן בנו אמון ואמר שאין שום סיבה שלא נהיה כל מה שנרצה ויותר מזה. כשאמר לנו בביקורות שמשהו לא עובד, לא הגיוני, לא מעניין או לא עשוי טוב, בין השורות הסתתר אמון: “אני יודע שיש לך את זה”, ואולי אפילו אכזבה: “אז למה אני לא רואה את זה כאן?”.

אינספור תחנות היו בחייו המקצועיים של יורם. הוא החל את דרכו בגיל 14, כאסיסטנט של הצלם אלפרד ברנהיים. כעשר שנים היה צלם בניו-יורק ועבד, בין היתר, עם צלם הדיוקנאות פורץ הדרך ריצ’רד אבדון. הוא צילם באירלנד, הגיע דרך האו”ם לצלם בדרום אמריקה ובאפריקה, הקים סטודיו בביתו שבירושלים, צילם יצירות אמנות ופריטים ארכיאולוגיים למוזיאונים, צילם עבור עיתונים שונים והמשיך לפתח את הסדרות שלו. הוא הציג בתערוכות, ועבודותיו נמצאות באוספים פרטיים רבים ובאוספי מוזיאונים.

הוא היה “צלם אשכולות” ואיש העולם, שולט בסטודיו, בארכיטקטורה, באופנה, בדיוקנאות וגם ב”רגע המכריע”. הוא אילתר בסטודיו והבין את החוכמה של “על המקום”. הוא ידע להדפיס בשחור-לבן; זהו אינו עניין טכני. צריך נשמה שמכירה את אנסל אדמס ומד-אור בלב כדי להכיר כל גוון של אפור ולהוציא ממנו את המיטב. תצלומיו תמיד מכבדים את מושאיהם, לעתים משועשעים, אך לעולם אינם לעגניים או מתנשאים, על אף שקל מאוד לייצר מבט כזה, בעיקר כשאתה איש בעל עמדות פוליטיות מובהקות.

כשהתבקשתי לכתוב על יורם פניתי אל חברי לכיתה. הם דיברו על כך שהכיר אותנו וראה אותנו. “תכתבי שאנחנו כבר מתגעגעים אליו”, אמרו לי. הם דיברו על האנושיות, על הפשטות ועל הפלפל. הם זכרו את הקריצה, הטון האבהי, הסבלנות והפתיחות. את הגישה הסוציאלית שלו הוא הנחיל בצילום, אבל גם בחיים, כשהיה חלק מהנהלת עמותת יש-דין וכשהסיע בשנים האחרונות ילדים ממזרח העיר לדיאליזה בשערי-צדק.

יורם להמן, “רחוב בורנשטיין, ירוחם. 1978”

בתצלומים שלו כל האנשים מלאי קסם. שחקנים, איכרים, ילדים, זקנים, אנשים מכל מיני צבעים וכל מיני אמונות, יפים אחד-אחד, אחת-אחת. כולם מביטים אל המצלמה באמון שליו. רומנטיקה אינסופית לשכונות בירוחם כמו לגגות מנהטן. ככה הרגשנו כולנו, כסטודנטים. שאנחנו מוצלחים, מוכשרים וראויים. יורם, המאסטר, ידע גם להביט בך ולומר, עם העיניים הצלולות והרכות, עם כל הידע והניסיון ועם ביטחון עצמי רגוע: “אני באמת לא יודע”.

סדרת התצלומים שיצר בשנות ה-70 תוך שימוש במצלמת נקב היא אולי המוכרת ביותר מבין עבודותיו. את הרוח הסוריאליסטית הוא לכד בקופסה המסמלת את ראשית הצילום ואת ההתפעמות שמלווה את הגילוי הזה, שניתן לשכפל פיסות מציאות לדו-מימד. מסורת ציורי הטבע הדומם מתקיימת בסדרה הזו לצד תכנים חדשים ומפתיעים. ההשראה לסדרה היתה יצירתו של הפסל קלאס אולדנבורג, אך הוא קורץ בה אל רבים אחרים, מטלבוט עם מטאטא הקש שלו ועד המגהץ של מאן ריי.

יורם הציב את הקופסה בעלת הנקב הזעיר מול חפצים יומיומיים: מקציף ביצים על אדן חלון ניו-יורקי, יד קבורה שמציצה מתוך החול ומתגלה כזרוע של בובה, ספר טלפונים פתוח ששדרתו מוארת והוא נראה כחפץ מקודש. המתח בין הרצינות התהומית שבאופן הצילום שלו לבין מהותו הלא-מתוחכמת של האובייקט המצולם הופך את התצלומים למעוררי שאלות, אפילו משעשעים. בחירתו להציב את העצמים בקרבה גדולה אל הנקב, כשמאחוריהם נפרשים מישורים מרוחקים, יצרה פערי גדלים קיצוניים. הטכניקה הביאה לעומק שדה גדול, כלומר חדות גבוהה לעומק מישורי התצלום. אלא שאנחנו איננו רואים בדרך זו. העין והמוח שלנו בוחרים במה להתמקד. החדות הלא טבעית והקשרים המשונים שבין החפצים לסביבתם בתצלומיו של יורם מעצימים את תחושת שיבוש המציאות.

יורם הצליח להפגיש בתצלומיו את קרטייה ברסון ואטז’ה תוך שהוא מטעין אותם ברוח אנושית חדשה. בשנת 2011 הוצגה בגלריה של החוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, במסגרת פסטיבל “מנופים”, התערוכה “יורם להמן – צילומים” באוצרות של נועה בן-נון-מלמד ושרה פילר. וכך הן כתבו: “הוא מתבונן על העולם הסובב אותו בצניעות ובחמלה ומזהה במצלמתו רגעים אקראיים טעונים ואנושיים. להמן מצלם אותם באופן מדויק ואסתטי ומעניק למצולמיו נראות מרוממת”.

התערוכה הקיפה ארבעה עשורים של צילום, אך יורם לא זנח את המצלמה אף פעם והמשיך להעלות אל דף הפייסבוק שלו תצלומים מכל מיני תקופות. הם מכילים בעיקר אנשים. באוטובוסים בירושלים, בקניון מלחה, בבית-קפה. “דמויות ירושלים” היא שמה של אחת הסדרות שלו, שהחלה כבר בשנות ה-70 ונמשכה כמעט עד מותו. אפשר למצוא בה איש חרדי רץ בשלג בירושלים שנראית כמו עיר אירופית, דיוקן של סוראמללו, דיוקן של בחור מחייך חשוף חזה בשרשרת מגן-דוד לצווארו, אשה קטנת קומה שמצולמת מלמטה, בזווית מאדירה, זוגות, נזירות, תלמיד ישיבה הרכון מעל ספר הלימוד בדיוק ברגע שהרים את הראש ומחשבותיו נדדו.

בתמונת הרקע שיורם בחר לדף הפייסבוק שלו נראות אשה וילדה, כנראה סבתא ונכדה. הן משחקות בכדור אדום בחצר, מעל למבנה בטון מוזר. הכדור שקפא באוויר ממוקם בחדות מלאה, בדיוק באמצע שבין הסבתא לילדה. מלים לא יכולות לתאר את התצלומים שבאתר, לכו לראות. הלב נמס למראם. יש שם את הסדרה המצמררת “יום גיוס”, את האיש שמציץ ברומא מתוך פונטנה די-טרווי, את הציפור שהופכת לחלק מפסל. גם את “נוף מחלון בלה-גרא” של נייפס פגשתי בתצלום של גגות מנהטן.

עשרות אנשים אומרים, “היתה לי מערכת יחסים מאוד מיוחדת עם יורם להמן”. כי כשמישהו מביט בך בגובה העיניים, למרות שהוא גדול ומרשים, גם פיזית, גם אינטלקטואלית, ומקשיב לך, לא מניח הנחות על מה שאתה רוצה לומר, לא קצר רוח, מתבונן, שומע, מאזין ומתייחס אל מה שאמרת כאל דבר חדש בעולם, ומגיב אליו בעניין, אתה יודע שאתה שווה משהו. אתה זוכה להכרה. אומרים, “כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו”. עבור רבים מאיתנו יורם היה אותו המבוגר. הראשון שאמר לנו “וואו”.

המפגש האחרון שלי עם יורם היה אקראי. הוא קנה לחם, אני קניתי קפה. החלפנו כמה מלים והזמן חלף. לעולם אי-אפשר לדעת שזו הפעם האחרונה שאת רואה מישהו.