המלצת השבוע: שטיפת מוח למחשבים בלבד

טרבור פגלן (Trevor Paglen) מבקש להראות לנו איך נראה העולם שאנחנו לא רואים, או לפחות איך נראה העולם שרובנו לא אמורים לראות. פגלן, המציג בימים אלה עבודת וידיאו במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, צילם בסיסי צבא סודיים ותחנות של רשתות ריגול, חשף מסלולים של לווייני ריגול ורשתות תקשורת בלתי נראות, וחקר (וצילם) את הכבלים התת-ימיים הפועלים דרך האוקיאנוס ואחראיים ל-98% מנתוני העולם בין השאר. כדי לעזור לנו להבין העולם הסמוי של רשתות התקשורת, הריגול, המעקב והפיקוח, מצא פגלן את הכלים שיסייעו לו (ולנו) לראות את המציאות הזו בצורה ברורה יותר. אם זוכרים את ההשפעה העצומה של הגורמים הבלתי נראים הללו על פעולותינו בעולם, זוהי עבודה חשובה במיוחד.

פגלן הוא לא רק חוקר ומדען (יש לו דוקטורט בגיאוגרפיה), הוא גם אמן: העבודה הזו –״Behold !These Glorious Times” – היא תוצאה של מחקר ארוך שנים שערך פגלן כאמן-אורח באוניברסיטת סטנפורד, שבו לקחו חלק מהנדסי תוכנה ומדעני מחשב. ולכן, פגלן מבקש לא רק לחשוף ולהסביר את המציאות המטרידה שבה אנו חיים, אלא גם לערער אותנו ולעמת אותנו איתה.

עבודת הווידיאו מורכבת ממאות אלפי “דימויי אימון”, שבאמצעותם מלמדים מחשבים לזהות אובייקטים, פרצופים, הבעות, תנועות ופעולות. מאות אלפי התמונות מהבהבות על המסך בצורה מסחררת, מעיקה אבל גם מהפנטת. במבט שטחי העבודה נראית כסרט וידיאו שעבר עריכה מהירה ועצבנית בסגנון הווידיאו-קליפים של סוף המאה הקודמת, או מעין ניסיון לשטיפת מוח בסגנון “התפוז המכני” וסרטי מדע בדיוני. אבל יצירתו של פגלן דורשת מבט מעמיק יותר: רצף התמונות נועד ללמד מכונות כיצד לראות; כאשר אנו מביטים בסרט, אם כן, לא המוח שלנו עובר שטיפה, אלא אנו עדים לשטיפת המוח שעובר מחשב.

תוכנות זיהוי התמונות מכינות לעצמן את הדימויים כדי לדעת לזהות תמונות עתידיות, וכך המחשב יוצר דימויים שהם בלתי נראים עבורנו. את הדימויים הללו חושף פגלן. בשיחה בערב הפתיחה הסביר פגלן איך אלגוריתמים חזקים ובינה מלאכותית מאפשרים למחשבים “לראות” באופן עצמאי, “ראייה” שאינה דורשת עין אנושית נוספת. לדבריו, אנו חיים היום בעידן ששבו לראשונה דימויים נוצרים לא עבור העין האנושית, אלא באמצעות מכונות למען מכונות.

סרטו של פגלן חושף במשך כעשר דקות את האופן שבו המחשב לומד. עם התקדמות הסרט, התמונות מתפרקות לצורות יותר ויותר בסיסיות: גרידים בשחור ולבן, מערכות שונות של הצללה, משטחי צבע אבסטרקטיים. כדי לזהות את הדימויים, תוכנת זיהוי התמונות לומדת לפרק כל תמונה, לנתח את החלקים הבסיסיים שלה, ואז “להבין” את המהות של הדימוי מבחינתה, את ההיגיון של הצורה. התוכנה מפרקת את הדימוי כדי לבנות אותו מחדש בשפה שהיא מבינה. התהליך הזה, שהוא מחריד ומרתק בו בזמן, מלווה בפסקול שהוא עצמו תוצר של אלגוריתמים. את הפסקול הלחינה המוזיקאית האלקטרונית הולי הרנדון, שהשתמשה בספריות של קולות שנועדו ללמד תוכנות של בינה מלאכותית לזהות דיבור ותופעות אקוסטיות אחרות.

את כל זה אי-אפשר להבין מצפייה בסרטון, וגם הטקסט העוסק בעבודה ונמצא בגלריה דל מאוד. מומלץ לצפות בעבודה עם המידע המוקדם (ואם קראתם עד כאן, יש לכם). בגלריה צפיתי בסרטון מתחילתו ועד סופו, ואז חזרתי שוב ושוב לחדר כדי לצפות שוב בדקות קטועות מהסרט. בכל פעם ראיתי משהו אחר. המוח שלי חיפש סיפור, נרטיב, אבל המחשב פשוט המשיך ללמוד את התמונות בפירוק והרכבה חזרתיים ומעצבנים. זה, בעיקר, הבסיס הקשה והמטריד של העבודה.

על פניו, המחקר של פגלן נראה פחות פוליטי מאשר המחקר שערך בעבר על סוגיית הפיקוח הממשלתי. ואולם, מה שפגלן משיג בעבודת הווידיאו הזו הוא יותר מחוויה אסתטית וסיפור טוב על טכנולוגיה חדשה. סרטו של פגלן הוא אזהרה; לא זו בלבד שהדימויים נסתרים מעיני האדם – לנגד עינינו נולדת מערכת בינה מלאכותית, או ליתר דיוק מערכת לימוד תבניות מסיבית, שמשפיעה על אלמנטים בסיסיים בחיינו יותר ויותר. דימויים אלו, שנוצרים על-ידי מחשבים ונצפים רק על-ידי מחשבים, ישפיעו על יחסינו עם העולם שסביבנו. רשתות מחשב יגידו מי עומד מולנו ויעריכו וישוו כל דבר מסביבנו. התמונות הללו נוצרות עם מערכת הטעיה מובנית. לנו, כבני אנוש, יש היכולת לבקר את עצמנו ולבחון את מה שהחושים מספרים לנו. אנו יכולים לנסות להרחיב את “ערכות הלימוד” ולאתגר את הסטריאוטיפים החזותיים שלנו. לבינה המלאכותית החזותית אין היכולת הזו.

למחשבים הרואים יש השלכות מרחיקות לכת ואמיתיות על חיינו, ועלינו לדרוש דיון גלוי ונוקב בהם. פגלן מקדים וחושף את צורת העבודה של התוכנות הללו ואת התבניות שהן מייצרות, ותובע שהן לא יישארו בלתי נראות כמו הדימויים שהן מייצרות.

***

בביקור במרכז לאמנות עכשווית אל תפסחו על תערוכתה החדשה של מיכל בראור, “שודדים”. התערוכה מבוססת על מחקר מעמיק של ארכיון התצלומים והאובייקטים של היחידה למניעת שוד עתיקות של רשות העתיקות. בדומה לתוכנה של פגלן, בראור מעבדת תמונות שלא היא יצרה ובונה מהם דימויים חדשים. בעבודה אמנותית רגישה ועם מעט הומור, היא מראה כיצד אפשר באמצעות התבוננות, רפלקסיה וביקורת אנושית לצאת מהתבניות המוכרות ולעורר שאלות על בעלות על דימויים וחפצים, על זכויות תרבותיות ומקומיות, על ההיסטוריה ועל עצמנו.

 

Behold These Glorious Times!”“, טרבור פגלן, נעילה: 6.1.18, אוצרת: חן תמיר

“שודדים”, מיכל בראור, נעילה: 6.1.18

המרכז לאמנות עכשווית, אח’ צדוק הכהן 2א’ (ליד קלישר 5), תל-אביב