מדינת ישראל נגד התיאטרון היהודי-ערבי

שום דבר באירוע “מדינת ישראל נגד דארין טאטור” בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו לא היה נגוע ולו באבק של הסתה. התיאורים שאני קוראת ושומעת בנוגע לערב, החל בנאום המבהיל של שרת התרבות מירי רגב וכלה בדבריו המצוטטים ב”הארץ” של אסי מסינג, היועץ המשפטי של משרד האוצר, משובשים ומעוותים לגמרי. ברור לגמרי שהאנשים הללו לא נכחו בערב; פחות ברור מדוע פקידיהם לא טרחו לצפות בקטעים הרבים שהוקלטו ממנו באתר הטלוויזיה החברתית.

הערב נפתח בדברי תודה ותקווה של אביה של דארין, שבקול רועד התפלל לימים של שלום ודו-קיום וכבוד וחירות, ויצא נגד כל הסתה. הוא המשיך בהקראת שלושה שירים של דארין טאטור – עדינים, מלאי כאב, פצועים – שתירגמנו שיח’ה חליווה ואני. אין בהם אף מלה של הסתה, רק עין פקוחה וצער עמוק. דיברה עורכת-הדין של דארין, גבי לסקי, בזהירות עצומה, על טבעו הקפקאי של המשפט, על ערלות הלב של המערכת, ואני לא זוכרת אם אמרה זאת או לא, אבל אגיד אני – על אי-השוויון המחריד, היומיומי, בין טוקבקיסטים ישראלים-יהודים שממלאים את הרשת באיומי אלימות מפורשים וקוראים במפורש לרצח ערבים ושמאלנים, כולל עינויים סדיסטיים מפורטים, ואיש מהם לא נעצר אפילו לחקירה – לטוקבקיסטים ישראלים-ערבים, ובהם טאטור, שכתבה שיר אחד שכל המשפט בגינו נסוב סביב תרגום עקום ומגמתי ושגוי שלו.

הסרטון שמירי רגב מתלהמת עליו, אותו סרטון שהעלתה דארין טאטור בזמנו ליוטיוב, מלווה בקולה העדין, הבלתי נשמע לפרקים, שבו קראה את השיר שלה, שיר אחד, הוקרן כחלק מההמחזה של קטעים ממשפטה, בבימוי עינת ויצמן ובהשתתפות השחקנים ליאורה ריבלין ודורון תבורי והמשוררת טל ניצן.

היועץ המשפטי של משרד האוצר מדבר על “סרטונים” – ולא היא. בערב בתיאטרון ביפו הוקרן רק הסרטון היחיד שיצרה דארין והעלתה לפייסבוק. הסרטון הוקרן במשפט עצמו, האמיתי, לעיניו של עד ההגנה ד”ר יוני מנדל, שלא ראה אותו קודם, והוקרן כחלק מההצגה גם בערב. הסתכלתי ולא האמנתי שזה הסרטון שהמדינה מאשימה כמסית: נראים בו קטעי אינתיפאדה מוכרים לעייפה, שאפשר לראות בכל תוכנית חדשות ישראלית, שראיתי דומים לו בסדרה הממלכתית “עמוד האש”. הסרטון ה”מסוכן” הזה עלה גם בעמוד הפייסבוק של מירי רגב. שרת התרבות העלתה אותו. הוא זכה לאלפי שיתופים בעידוד השרה. אם הסרטון הזה כה מסוכן, ומצדיק את שלילת חירותה של משוררת לשנתיים ימים, לטענת המדינה, היה הגיוני שיהיה אסור באיסור חמור להעלות אותו. והנה הממסד בעצמו מפיץ אותו. כמה מטורף כל זה. כמה מרושע.

באותה המחזה, שכאמור אפשר לצפות בה במלואה כאן, מסביר ד”ר מנדל באופן בהיר, צלול והגיוני לגמרי מדוע שירה של טאטור אינו שיר הסתה. “האם יכול להיות שבשימוש במלה ‘שהיד’ הנאשמת כיוונה לאדם שמבצע אירוע טרור?”, שואלת התובעת במשפט. ועונה לה ד”ר מנדל (דקה 21): “לפי דעתי לא. בגלל שאני מסתכל על שמות הקורבנות שהיא מזכירה בשיר, ואני מגלה שהילד שנשרף הוא מחמד אבו-חדייר, ועלי זה עלי דוואבשה […] אם היא [טאטור] היתה רוצה לבחור שהיד במובן התוקפני, היא היתה בוחרת במי שביצע פיגוע בתל-אביב או רצח 15 איש. השהידים שלה הם קורבנות בשיר”.

“עצם קיומו של אירוע תמיכה במי שהוגש כנגדה כתב אישום להסתה בטרור, קריאת הקטעים שכתבה וחלק מהסרטונים שהוצגו באותו אירוע עשויים לעלות, לכאורה, כדי הסתה לאלימות ולטרור או תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור כנגד מדינת ישראל”, כתב מסינג, היועץ המשפטי של משרד האוצר, ומצוטט ב”הארץ”. ובכן – קוראים לזה סולידריות אזרחית, הזדהות עם אי-צדק ואי-שוויון זועקים לשמים, זכות אלמנטרית של אזרחים במדינה דמוקרטית. אנחנו מעולם לא היינו מדינה דמוקרטית, ובכל זאת “המדינה” מנפנפת שוב ושוב ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. איך ייתכן שבמדינה כזאת אסור להביע סולידריות והזדהות (שמקורה גם בפחד; מי האמן/ית הבא/ה שייעצרו? האם אני?) עם משוררת שכבר שנתיים כלואה בביתה, אשה בת 30 ויותר שלא יכולה לעבוד, להשתמש במחשב או בטלפון סלולרי, לצאת לבדה מביתה, לחיות כאדם חופשי, בגלל שיר שאפשר לפרש בכמה צורות, שאין שום הוכחה שבעולם שהביא ולו אדם אחד לכדי פעולה אלימה?

ערב הסולידריות עם דארין טאטור היה אקט סמלי, אלמנטרי, של ישראלים שהלב שלהם נשבר למראה ההסלמה המבהילה שלנו אל עבר מדינה חשוכה ממש, כאחרונת הדיקטטורות. הערב הזה היה תמצית של תקווה לעתיד טוב יותר, של אחווה יהודית-ערבית, של אמונה בכוחה של אמנות להביא מעט אור. למחות נגד המציאות השקופה, היומיומית, שהכיבוש הוליד, והפכה אותנו לחברה רדופת פחד, שנאה, עיוורון וייאוש. ועתה נותר לחכות ולהתפלל שבית-המשפט – חרף הסימנים המדאיגים והמדכאים להפך מזה – ימצא את טאטור חפה מפשע וישחרר אותה סוף-סוף.