המוזיאונים הסמויים מן העין

המשבר הפיננסי של 2008 גרם למספר גדל והולך של משקיעים לראות באמנות אפיק להשקעה או לספקולציה. לנוכח שערי הריבית הנמוכים עד אפסיים, התרחבותם של המוזיאונים והאוספים הפרטיים זימנה שחקנים חדשים לשוק האמנות. לפי אומדן ההתאחדות האירופית לאמנות יפה, המחזור השנתי של סחר באמנות גדל מ-18 מיליארד יורו ב-2003 ל-47 מיליארד יורו ב-2013. ¹ יצירות אמנות משמשות לגיוון תיקי השקעות וכן כעירבון להלוואות, משמע למכשירים פיננסיים. לפי ענקית השירותים העסקיים דלויט, “ההתפתחות חסרת התקדים של שוק האמנות בשנים האחרונות הובילה ל’פיננסיזציה’ של השוק. האמנות נחשבת כיום לא רק כמקור הנאה, אלא גם כנכס מזן חדש ואלטרנטיבי שטומן בחובו הזדמנויות עסקיות מעניינות”.²

המגמה העכשווית עוררה את עולם האמנות להתמודדות יצירתית עם הספקולציה ביצירות אמנות. ביאנלות, טריאנלות וירידי אמנות צצים חדשות לבקרים בכל רחבי העולם. אמנים כדוגמת דמיאן הירסט, ג’ף קונס ואיי ויי ויי תורמים את חלקם לעסקיהם של אספני האמנות המובילים בעולם.

בעוד שאמני-על מושכים קהלים מיוחסים למגה-תערוכות במגוון אתרים בעולם, מוסד אחר וחשאי למדי הולך ותופס את הבימה (האחורית) של שוק האמנות האוניברסלי בעידן שלאחר 2008. מדובר ברעיון ישן: נמלים חופשיים ממס או מחסני ערובה ששימשו בעבר לאחסון סחורות בדרכן מארץ לארץ. במחצית המאה האחרונה, וביתר שאת בעשור האחרון, בעקבות המשבר הפיננסי, הם עברו להתמחות באחסון יצירות אמנות, ובפרט יצירות יקרות ערך העוברות לסוחר. כל עוד האמנות מאוחסנת באזור סחר חופשי (FTZ), בעליה אינם משלמים מסי יבוא או מכס. מנקודת מבט משפטית, הם נמצאים בשטחי מעבר של נמלי תעופה או במקלטי מס. כיוון שבאזורים אלה לא מתנהל מעקב מדוקדק אחר המלאי והעסקות השונות, הם משמשים כדי לחמוק ממס או להלבין הון שחור. מרגע שיצירת האמנות יוצאת מאזורים אלה – בין אם כיוון שנמכרה או משום שבעליה המקוריים העבירוה – המס בגינה ישולם בארץ היעד. אך כל עוד היצירה נמצאת באזור פטור ממס, היא נתונה למעשה בשטח הפקר. לדוגמה, אוסף האמנות שבבעלות הנאמנות המשפחתית של האוליגרך הרוסי דמיטרי ריבּוֹלוֹבלֶב הוברח למתקן אחסון בסינגפור במהלך מאבק הגירושים שלו. רעייתו אלנה הוציאה צו הקפאה על האוסף, שכולל גם יצירות של אמדאו מודיליאני.

באופן הזה, כמה מיצירות האמנות המוערכות ביותר של ימינו נבלעות בתוך טירות מבוצרות של העידן שלנו. יצירות אמנות יקרות ערך חוסות בבונקרים מגודרים ומאובטחים לעילא, נעות מאספן אחד למשנהו, הרחק מעיני החוק ורשויות המס. מבצרי האמנות הללו שוכנים באקס-טריטוריות – בין ריבונויות ומחוץ לכלל שליטה.

בספרה “כסף גדול: התפוצצות שוק האמנות במאה ה-21”, מתארת ג’ורג’ינה אדם את התפקיד שממלא שוק האמנות בעסקות שהאפלה יפה להן: “חשאיותו של שוק האמנות, סכומי העתק המחליפים ידיים, בורותם של גורמי האכיפה באשר לערך היצירות והיותן ניידות מעצם טבען תורמים כולם לכך ששוק האמנות משמש כר נוח לפעילות פלילית. ככל שמתהדק הפיקוח על שיטות אחרות להלבנת כספים, פונים יותר ויותר סוחרי סמים ונשק אל שוק האמנות”.³

דו”ח האמנות והפיננסים של חברת דלויט לשנת 2016 מייחס לאזורי סחר חופשי העדר תיעוד של מקוריות ובעלות כמו גם זייפנות, העדר אמות מידה מקצועיות ואיכותיות וכמובן – העדר אכיפה. ⁴

בראשית העת החדשה, כל מי שהיה מבקר באחד מהאוספים הפרטיים שכונו “חדרי פלאות” היה יכול להתפעל ולהתענג על אוסף של חפצים אקזוטיים. הביקור באוספים אלה היה עדות למעמדם החברתי הגבוה של המארח, כמו גם של אורחו. חדרי הפלאות של ימינו מסתתרים בבונקרים המצוידים במצלמות מעקב, מערכות בקרת אקלים ואולמות תצוגה פרטיים, שם הלקוחות יכולים לראות, לקנות ולמכור אמנות. אזורי הסחר החופשי הם כיום שחקנים מובילים בשוק האמנות הגלובלי. לפי דלויט, 42% מאספני האמנות אמרו שיש סיכוי סביר שייעזרו באזור סחר חופשי. לפי לשכת המסחר הבינלאומית (ICC), ב-1975 היו רק 79 אזורי סחר חופשי בעולם כולו;⁵ לפי ארגון FATF למאבק בהון השחור, בשנת 2008 נאמד מספרם בכ-3,000, ב-135 מדינות.⁶

אזור הסחר החופשי הגדול והוותיק ביותר (נוסד ב-1854) נמצא בז’נבה. לפי הערכה של דילרים, יועצים ואנשי ביטוח, ב-2012 אוחסנה במחסני הערובה בעיר כמות יצירות שהיתה יכולה לאכלס את אחד המוזיאונים הגדולים בעולם. ז’נבה היתה ונותרה החלופה הטובה ביותר שיש לעולם האמנות להציע לאיי קיימן , הן מבחינה פיננסית והן מבחינת אקלימה האידיאלי לאירוח עשירים ולאחסון נכסיהם.

מסמכי פנמה⁷ ממחישים את המידה שבה הפכה האמנות לסחורה – ערכה משמש בכל: החל מעירבון להלוואה וכלה בהסדר גירושים. הם הבליטו את הזיקה בין הסחר הבינלאומי באמנות לבין החשאיות שמקנים מקלטי מס. כפי שכותב ג’ייק ברנסטין מהאיגוד הבינלאומי של עיתונאים חוקרים (ICIJ), “המסמכים חושפים מוכרים וקונים של אמנות החולקים את הפינות החשוכות של המערכת הפיננסית הגלובלית עם רודנים, פוליטיקאים, נוכלים ואחרים המפיקים תועלת מהאנונימיות שמקנים מרחבי הסוד הללו”.⁸

אחד השמות המוזכרים במסמכי פנמה עבי הכרס הוא פרנסואה פינו (Pinault), הבעלים של בית-המכירות הפומביות כריסטי’ס, המוביל בעולם מבחינת הכנסותיו. על-פי הסברה, הוא מאחסן בשווייץ את אוספו הפרטי, המונה יותר מ-2,000 יצירות.⁹ משפחת נחמד – שושלת גדולה של אספנים יהודים ממוצא לבנוני המככבת במסמכים כשוחרת אמנות ונמלים חופשיים מימים ימימה, כפי שמציין ברנשטיין – מחזיקה על-פי האומדן ב-4,500 יצירות במחסני החופש של ז’נבה.¹⁰

הנמלים החופשיים הראשונים היו מחסנים עגומים למראה שפשוט איחסנו אוצרות. מרגע שהסחורות נעשו נוצצות יותר, כך התנוצצו גם שטחי האחסון. כיום מדובר בחללים מעוצבים בטוב טעם שמספקים מכלול שירותים כחלק מהקונספט של “הכל כלול”: שינוע, שחזור, חידוש, הערכות שווי, וכמובן גם אחסון. דוגמה לכך הוא Mana Fine Arts. מה שהחל כחברת הובלות של כמה מהגרים ישראלים בניו-יורק (מויש’ס-הובלות) התפתח לקונצרן שכולל עשרות קרנות לאמנות ותרבות, תוכנית רזידנסי, בית-קפה, בית-יציקות, חללי אחסון יצירות אמנות, הובלות אמנות וניהול אוספים. במאמרה “אמנות דיוטי-פרי” טוענת יוצרת הקולנוע, החוקרת והאמנית היטו שטיירל כי “מתקני אחסון אמנות הם בעצם מוזיאונים, ותנאיהם המרחביים שלהם משתקפים בעיצובם”.¹¹

פסל המתכת הענק של רון ארד, “כלוב ללא גבולות” (“Cage sans Frontières”), חולש על מבואת מחסן הערובה בסינגפור, שנראה יותר כמו חלל פנימי של מוזיאון לאמנות עכשווית. המבואה, חדרי התצוגה והרהיטים עוצבו על-ידי ארד ויוהנה גראוונדר (Grawunder). הציורים המעטרים את קירות הבטון החשוף מקנים למתחם תחושה של גלריה. המסדרונות מובילים לכספות וחדרים פרטיים שעליהם מגוננות דלתות של שבעה טונות. סמוך למבואה, גלריות פרטיות נותנות לאספנים הזדמנות לצפות ביצירות או להציג את מרכולתם לקונים בכוח תחת נורות ספוט מאיכות מוזיאונית. עובדי המחסן אוספים את האספנים מהמטוס בלימוזינות, בכל שעה ביום או בלילה. אם הלקוח מביא עימו כבודה שראוי להתכבד בה, יינתנו לו גם ליווי חמוש ושלל שירותים לוגיסטיים .

האם הנמלים החופשיים הם מוסדות האמנות של העידן שלאחר המשבר? האם מדובר בגרסה עכשווית של מוסד תרבותי מחשכת ימי-הביניים? האם אנו במסע אחורה בזמן לתקופת האוספים הפיאודליים? כיצד יושפע עולם האמנות העכשווית מהחוצנים המסתתרים בחללים הללו? כיצד עלינו, האמנים והיוצרים, לעשות את מלאכתנו בעידן המחסנים?

שטיירל¹² מציעה לקרוא את שמו של הפסל של ארד דרך כפל המשמעות של כותרתו: לא רק שלכלוב אין גבולות, אלא שכעת  חולש הכלא על כולנו. הוא מחלחל מבעד לסדקי החברה שלנו. בבית-אסורים עכשווי זה, החוקים עדיין בתוקף, על אף שקשה לקבוע בדיוק אילו חוקים חלים על מי והיכן, וכיצד ומי אחראי על אכיפתם.