איך לומר בצורה עדינה

האם מוזיאון ת״א מציג עבודה בניגוד לדעתה של היוצרת? בימים האחרונים, כשההכנות לפתיחת התערוכה “בנוגע לאפריקה – אמנות עכשווית ואפרו-פוטוריזם” במוזיאון תל-אביב בעיצומן, הגיעו למערכת ״ערב רב״ טענות על אופן ההתנהלות של המוזיאון ושל אוצרת התערוכה רותי דירקטור.

אליסיה מרסי, אמנית קנדית שעובדת בישראל, עוסקת זה זמן רב בעשייה משותפת עם קהילות מוחלשות בערים יוהנסבורג, לונדון, ניו-יורק, עמאן ותל-אביב. הפרויקטים שלה משלבים תכנים פוליטיים עם יצירה מקומית שצומחת לרוב מתוך חיי היומיום, כתשובה לצרכים פרקטיים. בתערוכה בתל-אביב יוצג פרויקט משותף שלה ושל אביאל אמנואל, צלם אריתריאי החי בנווה-שאנן שבדרום תל-אביב. מרסי מספרת שהיתה בקשר עם המוזיאון סביב ההכנות לתערוכה – עד שהתקשורת עם האוצרת נותקה.

“הפרויקט כולל פורטרטים של אנשים שהגיעו להצטלם בסטודיו של אביאל בנווה-שאנן, שבו אנו עובדים יחד. בתערוכה יוצגו הפורטרטים האלו. אביאל הוא מבקש מקלט, והפורטרטים הם חלק מעבודה נרחבת הרבה יותר, שתעלה לאוויר גם באתר ב-8 בחודש וכוללת תיעוד וידיאו וטקסטים של המצולמים על חייהם בדרום תל-אביב ובישראל. התמונה הכוללת שרציתי להעביר היא של חיים מורכבים במציאות לא פשוטה, כשהכוונה היא לקרוא להפסקת המעצרים הנרחבים של מבקשי מקלט, ובתערוכה אין שום אזכור לכך.

“הפורטרטים מוצגים לצד הטקסט שהאוצרת כתבה, שממנו משתמע שהחיים שלהם נהדרים, ושאסמרה, בירת אריתריאה, היא מקום אקזוטי ונהדר. זה לא נכון, ואני מנחשת שהיא פשוט ציטטה את זה מ’ויקיפדיה’. זאת לא הנקודה של הפרויקט בכלל. אין לי שום דבר נגד האוצרת, הדבר האחרון שאני מחפשת זה עימות איתה או עם המוזיאון. דיברנו לכל אורך הדרך על איך זה להיות אשה לבנה שמציגה אמנות שחורה, ואני לא מבינה את חוסר התקשורת הזה מול העבודה שלי, שמוצגת כמשותפת.

“הטקסטים הראשונים ששלחתי לה היו רדיקליים, והיא אמרה שזה לא מתאים למוזיאון. אני שולחת לה מיילים, היא לא עונה. אני לא מכאן ולא יודעת איך דברים עובדים פה, אבל זה פשוט לא נכון להתייחס ככה לפרויקט מורכב ועדין. כשנפגשנו שאלתי אותה אם היא מכירה פרויקטים של שותפות מהסוג הזה, והיא אמרה שכן. התוצאה לא משקפת היכרות כזאת, אלא התפעמות מאקזוטיקה”.

רותי דירקטור בתגובה: “פעם ראשונה שאני שומעת על כל העניין, שהעבודה לא מוצגת כפי שרצתה. התצלומים הם של אביאל אמנואל, וחשבתי שהחלק שלה בפרויקט הרחב יותר שהיא עושה לא מתאים לתערוכה. יש כמה גופי עבודות של צילום, ומעניין לראות בהקשר הזה פורטרטים שנעשו בצילום סטודיו מסורתי, שעדיין יש להם ביקוש גם בעידן הדיגיטלי כדי לשלוח הביתה. לגבי הטענות על הטקסט, יש לי אחריות על הטקסט כמו שיש לי אחריות על התערוכה, וזה טקסט אוצרותי. יכול להיות שהטקסט כוון להיות יותר ביקורתי, אבל זה לא עבר ממה ששלחה לי. איך לומר בצורה עדינה, צריך לדעת לכתוב”.

יצויין כי בניגוד לטענתה של דירקטור כי חלקה של מרסי לא התאים לתערוכה, שמה של האמנית מופיע ברשימת המשתתפים.