די לקידוד

המופע ׳טוורק׳ מביא אל שדה המחול הישראלי אפשרויות חדשות לחשיבה על מחול. הביקורת של רות אשל ב׳הארץ׳, שמתקשה לראות מעבר למקובל במחול המערבי, הלבן והמקודד תרבותית, חושפת את היעדרו של דיון מורכב ומושכל שיאפשר לקוראים לחשוב על מחול היום

מאת: ליאור אביצור, רן בראון, איריס לנה, דר’ יעל (ילי) נתיב

הביקורת של רות אשל (הארץ, 29.5.16), על המופע “ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק”, היא הזדמנות להעלות כמה שאלות שמטרידות אותנו בנוגע לביקורת מחול. אשל מכנה את ריקוד הטוורקינג “נענועי אגן”, ואינה מספקת לקהל הקוראים את הרקע וההקשר התרבותי; טוורקינג, כפי שכתב משה קוטנר ב״הארץ״ כבר ב-2013,  הוא סגנון מחול שמקורותיו אפרו-קריביים, אשר מעורר בשנים האחרונות דיון סוער בשדה התרבות בארה”ב ובאירופה. ההטיה התרבותית של הביקורת מקוממת לאור העובדה, שכאסוציאציה למתרחש על הבמה, מפנה אשל את הקוראים למועדון לילה פריזאי שתהילתו במאה הקודמת (ה”מולן רוז'”), תוך שהיא מתעלמת מלמעלה משישים שנות תרבות ריקוד מועדונים צבעונית ותוססת, הכוללת סגנונות כמו טוורק, דאנסהול, קראמפ והאוס, אליה מפנים היוצרים את מבטם המחקרי (כפי שהם כותבים בתוכניה). בכך, אשל נמנעת מלעורר דיון על הרלוונטיות של תרבות זו לזירת המחול העכשווית שמציעה היצירה.

בנוסף, שפע הציטוטים מתוך להיטים מוסיקליים פופולריים אותם שרים הרקדנים, מכונים בפיה “שברי פטפוטים בקול גבוה”. בהקשר זה אפשר וכדאי היה לברר מדוע רבים בקהל הצעיר צחקו, ומה מקור התכנים המושרים. גם הקביעה של אשל ש”שניים מהרקדנים טרנסג’נדרים” היא קביעה בעייתית, כי המרחק בין גברים בפיאה לטרנסג’נדרים הוא רב, ונראה שהכותבת אינה מצויה בשיח מגדרי העוסק בגוף, זהות ומיניות, ולמקומם של אלו בפרקטיקות של מחול עכשווי ופרפורמנס. לא רק זאת, אלא שהיא גם אינה מודעת לעובדה שיוצרי מחול בחו”ל וגם בארץ פועלים ויוצרים בתוך השיח הזה, מגיבים לו ומנסחים אותו מחדש.

חשוב להעיר שהמופע הנוכחי מציג, בין השאר, סוגיות של נזילות מגדרית וזהות, והוא עושה זאת באופן ייחודי למחול. הגוף הרוקד, הוא זה שמדגיש את הייצוג הביצועי והגופני המשתנה, תוך התייחסות לאתרים ולשיחים תרבותיים נוספים. בביקורת לא הייתה כל התייחסות להיבטים אלו. המבקרת מציינת שהמופע “שונה מהמוכר”, ואינה שוקלת את האפשרות ששונות זו היא שמביאה אותה למסקנה ש”החומרים התנועתיים היו דלים”, או שלא נמצא בהם “ברק טכני”.

אנו, לעומת זאת, מבקשים להציע ששונות זו דורשת מן המבקרים והצופים יותר: היא דורשת הרחבה והגמשה של הקריטריונים להערכה ולביקורת מעבר לנהוג במחול המערבי, הלבן, המקודד תרבותית. בהינתן מקום לנקודת מבט חלופית, ייתכן שיתגלה שהמופע דווקא היה מבריק טכנית, ומשופע ברעיונות וחומרים מקוריים ומורכבים.

המופע “טוורק” מביא אל שדה המחול הישראלי אפשרויות חדשות לחשיבה על מחול, והביקורת של אשל חושפת את היעדרו של דיון מורכב ומושכל שיאפשר לקוראי עיתון “הארץ” לחשוב על מחול היום. לאור ההתפתחויות שחלו בעשורים האחרונים בשדה המחול האמנותי ובשדה המחקר אודותיו, אי אפשר שלא להציע בהזדמנות זו לחשוב מחדש על מקומה של ביקורת המחול. אנו אומרים לא – לטעם אישי, לשיפוטיות חד מימדית ולאוניברסליזם מיושן; כן – לרענון השיח, ולהקניית כלים להעשרת הדיון והחוויה הרגשית והאינטלקטואלית.

הכותבים הם חוקרי מחול ומלמדים במוסדות לחינוך הגבוה בישראל