רק מה שספגה עינה

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

         מתוך: האדם אינו אלא / שאול טשרניחובסקי

פרולוג:

למעלה מארבעים שנים מלווים צילומיה של עליזה אורבך את עולם התרבות והאמנות בארץ. וכל זאת בסגנון צילום ישיר והומני המאיר ציוני דרך חשובים לזיכרון האישי והלאומי בישראל – מלידה לזקנה, מנשיות לאמהות, מחלוצים דרך עולים ועד לניצולי שואה, ומנוף קולקטיבי לפרטי – וכל זה מתועד באור התכלת העזה, במפגש הצירים של הזמן והמקום.

עליזה אורבך נולדה בחיפה ב- 17.8.1940 בשכונת הדר ה”ייקית” בדירת שני חדרים ברחוב הלל בבית מס’ 15 שבכניסה אליו ניצבו שני עצי ברוש ובוגנוויליה סגולה. בבית זה דרו ההורים גיאורג והלנה שעלו מגרמניה ב- 1934 וארבע בנותיהם[1]. בשנות השבעים לחייה, בספרה “הטעם המופלא של תאני שיגורנסקי” (2011), תיארה עליזה בכתב ובפרטי פרטים את זיכרונות ילדותה ואת דיוקנאות שכניה, חבריה וחברותיה כמו היו אלה דיוקנאות צילומיים. במבט לאחור אל צילומיה של אורבך ניתן למצוא את אותם פרטים בדיוקנאות המצולמים שלה וזאת משהחלה לצלם בראשית שנות השבעים – לאחר שעזבה את חיפה לירושלים – ומכאן להותיר זיכרונות לאחרים, לפרטים ולחברה הישראלית. בניגוד לתיאורים החושניים והצבעוניים של הילדות מרבית עבודתה התיעודית-צילומית של אורבך נעשתה בשחור לבן צנוע. אך העושר הגדול של הפרויקטים התיעודיים בהם עסקה, לצד אין ספור גוונים על הקשת האפורה והצבעונית שבין שחור ללבן, שבין עיר לעיר, שדה לחורבה ואדם לאדם הם אשר מקנים לה את ייחודה החזותי במרחב הצילום הישראלי.

“אני מנסה לתפוס את רסיסי החיים המשתנים, ואחת הסיבות החשובות לכך היא, שהמילים אינן מספיקות בשבילי, כדי להעביר את הגוונים הרבים שאני רוצה לתאר, ולצייר אינני יודעת, לכן הצילום הוא כלי הביטוי המתאים לי ביותר […] אני אוהבת לצלם פורטרטים של אנשים בביתם, כי הצילום אז יותר אותנטי. חשובה לי התנועה בצילום שלא יהיה סטאטי. בצילומי רחוב רצוי שלא ישגיחו בי. התמונות האהובות עלי ביותר – כל מה שקשור בחיים: בני אדם, בעלי חיים, הרחוב […] יש ימים שאני עוברת ליד דברים והם לא ‘אומרים’ לי דבר. יום לאחר מכן הם ‘יאמרו’ לי משהו”.
מתוך: “לתפוס את רסיסי החיים”, ראיון שערכה אורבך עם צפרירה לוין- נור, עיתון “דבר הפועלת”, מאי 1976, עמ’ 54- 55.

אפילוג:

“נראה לי שצילומי הים של אמא שלי קשורים באופן מסוים לסדרת צילומי “לנה” שבהם היא תעדה את אומה, סבתא שלי, ואת ימי זיקנתה”.
עדן עפרת, הכחול הגדול הזה (ראיון עם אמא), מוסף ספרים, YNET,23.10.2007

התערוכה הגדולה אך האינטימית הזאת מתחילה בקמטיהם של הגוף הזקן והרך הנולד ומסתיימת בקפלים הרכים של אדוות הים. בטווח זהו מסע משולש בחייה של צלמת, עם וארץ. המהלך הצילומי של עליזה אורבך נע על ציר חייה בין השחור ללבן ועל כל גווני האפור. זמן פועלה של אורבך הוא גם זמן המעבר מצילום אנלוגי במצלמת סרט לצילום דיגיטלי במצלמת פיקסלים. מתיחום הפריים הצילומי במסגרת שחורה כתו תקן לאיכות צילומית ועד לחיתוכי הפריים לצורך מבע אישי. בהקשרים אלו ונוספים יש להתבונן בצילומיה של אורבך המציגים את הסיפור הישראלי בעין רגישה והומנית.

אורבך התחילה לצלם בירושלים ומסיימת היכן שנולדה, בחיפה – הערים הם המסגרת שחורה של ה”פול פריים” של האדם והנוף. האשה כתבנית נוף מולדתה – רק מה שספגה עינה טרם שבעה לראות. עליזה אורבך היא צלמת תיעודית, צלמת של אנשים, צלמת של חיים.

להתראות בסתיו במשכן לאמנות בעין חרוד.

* המאמר הוא חלק מטקסט קטלוגי שיופיע בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית עליזה אורבך – חיים, שתיפתח בסתיו 2016 במשכן לאמנות עין חרוד.

 

[1] מתוך ספרה של עליזה אורבך, הטעם המופלא של תאני שיגורנסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.