להעיר את החיה

אייל וייזר התאהב באסתטיקה של המלחמה. בייחוד בהשתקפותה על המסך. בתהליך העבודה על המופע החדש שלו, “מה שלום החיה?”, שיצר כתגובה למלחמת “צוק איתן”, צבר המחזאי והבמאי שעות מסך רבות של צילומי מלחמה – ובהם תצ”א (תצלומי אוויר) מכיפת-ברזל, תצלומים של דובר צה”ל מ”צוק איתן”, תצלומי מזל”טים אמריקאיים ועוד, וגילה שאם מנטרלים את המשמעות הנוראה שלהם, יופיים הגרוטסקי והכמעט פסיכדלי עשוי להיות לא פחות מממכר.

כאשר הוא מקרין ברצף על מסך ענק את דימויי המלחמה הללו, במופע שעלה בבכורה בפסטיבל ישראל האחרון וחוזר לבמה בסוף-השבוע (מרכז מנדל, יפו), הם מועצמים ומפתים. כך למשל פטריית הפצצה בצילומי לילה נראית ככתם רורשך ירקרק ורעיל, ומטחי הטילים נדמים מרחוק לגחליליות על רקע שמים שחורים, רסיסי אור היורדים אט-אט כמו גשם מהפנט על נוף אורבני.

לצד המסך ניצבת דמות של אמנית פיקטיבית המנתחת את התצלומים במונחים של ביקורת אמנות מושחזים, ובכך תורמת את המימד האירוני. “אלה תצלומים מדהימים, מופשטים ממש”, אומר וייזר, 40, מיוצרי הפרינג’ המובילים בישראל. “במיוחד תצלומי תצ”א”. יופיים הוא רק חלק מהמניפולציה, הוא אומר. “המבט האווירי מאפשר פיקוח ושליטה. האח הגדול. אלה תצלומים שנועדו להראות את עוצמתו של צה”ל דרך פילטר הרואי ומסנגר. הם מלווים בטקסטים קאנוניים על צדקת הדרך, על שהיציאה למלחמה נעשתה רק בגלל שלושת החיילים שנהרגו, למענם, שנעשה ניסיון לשמור על האזרחים וכו'”.

זווית הצילום מעניקה סוג של מבט שאין לאזרח הפשוט, ממשיך וייזר. “אתה מצלם כך מלמעלה אם יש לך כוח וכסף. כלומר, אם אתה מדינה. המבט הלווייני אומר: כך אני מכתיבה את הכללים. זה בעת ובעונה אחת גם אמצעי הרתעה גדול וגם מסייע להנגיש את המסר”.

זווית הצילום יוצרת אפוא מניפולציה: “יש משהו בתצלום התצ”אי שהוא מתעלם מהחיים הקטנים, מהאזרחים שעוברים מה שעוברים. מצד שני, הוא גרם לנו להרגיש שולטים יותר, בפיקוח יותר. ומעבר לכך, והכי מחריד, אלה תצלומים מאוד פוטוגניים, שקשה להתנגד להם. אופני האור בצילום הם אמנותיים. יש תשוקה בתצלומים, וזה בלי קשר לימין או שמאל. אני מדבר על התשוקה שלנו להרס ועל החיים שלנו מתוך חורבן. זו התחושה הנטענת מהצילומים”.

וייזר מנצל את ההיקסמות מתצלומי המלחמה כדי לומר משהו על מלחמות בכלל ועל המלחמה שהתחוללה כאן בקיץ האחרון בפרט, ובין השאר גם על השתקה והדחקה. שהרי תוצאותיה של מלחמה זו, ההרס והחורבן, הקורבנות משני הצדדים וכל החרדות שעוררה – כל אלה נעלמו מהתודעה הציבורית באורח פלא, וגם אם הוזכרו בציון שנה למלחמה בקיץ האחרון, היה זה אזכור זמני בלבד. המלחמה שקעה בתהום הנשייה ובלהט העתים ומלחמות אחרות.

“בעיני מה שהיה מפחיד ב’צוק איתן’ הוא הידיעה שאנחנו על זמן שאול”, אומר וייזל. “שהמלחמה הבאה בוא תבוא, זה רק עניין של זמן. שהרע עוד לפנינו. המערכה בוא תבוא. המנהרות היו השיא מבחינתי. אתה חי את חייך במושב, אתה יודע להיערך להיתקלות פנים מול פנים, לקרב אווירי. אבל פתאום אתה מבין שהאיום נמצא מתחת לאדמה, מתחת לקיום הכי בסיסי של חייך. ומיד אחרי הפחד הנורא הזה שאופף אותך מעצם הגילוי, נשאלת השאלה אם אפשר ליצור גטו גדול ולצפות שהאסירים בו לא ירצו לברוח. אני לא מדבר על לגיטימציה של צד זה או אחר. אני מדבר מבחינה פרקטית”.

וייזר מזהה מנגנון הדחקה חזק שנועד לכך שהפחדים הללו יתעמעמו ולא יציפו. “אין לי ספק שהמטרה היא להדחיק. יש אמת מוחלטת שהשתלטה על המרחב, שהמלחמה היא צודקת. יש משהו מערער בפחדים בשאלות. והעם הזה שיושב פה מסוגל יותר מתמיד לבצע הדחקות מאוד קיצוניות. הוא שכח לחלוטין מה היה. זה מוזר. אני לא מאמין בהדחקות כדרך חיים. בעיני מקום שהוא דטרמיניסטי הוא מקום מסוכן”.

וייזר חוזר אפוא לתצלומי דובר צה”ל של גילוי המנהרות, מציג אותם על המסך, אך דואג ליצור הזרה ואפילו פרודיה כשהוא מצמיד להם דיבוב של טקסט בדיוני שכתב כמחווה לתסכית הרדיו האגדי של אורסון ולס מ-1938 על-פי “מלחמת העולמות” (מאת הרברט ג’ורג’ ולס). התסכית ההוא יצר אשליה של דיווח אמת על כך שיצורים מהמאדים פולשים לבריטניה דרך תעלות תת-קרקעיות, ויצר פאניקה בשידור. בחיבור הזה וייזר מציג למעשה את הפער והאבסורד בין המציאות של אירוע (המלחמה) שקרה אך לפני רגע להדחקתה כאילו היא משהו בדיוני.

וייזר ממשיך להראות באמצעים אמנותיים שונים את הסגידה המשולבת בפאניקה הטבועה בתרבות שלנו, בישראל ובמערב, למלחמות, למפגני עוצמה וכוח ולאלימות. ההיקסמות מהמלחמות, הוא טוען, מביאה להנצחתן, לחזרתה של המלחמה כנבואה שמגשימה את עצמה, כמו כישוף או קללה שאי-אפשר להסיר. אותה חוקרת/אוצרת מלומדת שהופיעה בראשית צילומי המלחמה בגילומה של עדילי ליברמן מופיעה שוב, לבושה הפעם בבגד גוף מטאלי הלקוח ממחוזות המדע-הבדיוני, ומתרגלת תנועות יוגיסטיות בכמעין פולחן לאל נעלם. תנועותיה מתגברות עד שהיא עוברת טרנספורמציה ונעשית (באופן סמלי) ליצור. המופע מסתיים עם הנהמה החייתית מהפכת קרביים של היצור-האשה שעל רקע הדימויים המפוקסלים על המסך. כשהיא גועה בבכי לבסוף, באקורד סיום מטלטל, יש בזה משהו קמאי. “רחל מבכה על בניה, נהי בכי תמרורים”, בגרסת הבמאי. בסיום המופע שעלה בפסטיבל ישראל, היה נראה שהקהל המום מעוצמת הדימויים ומתקשה לקום וללכת.

אבחנותיו של וייזר על תשוקת המלחמה הושפעו מספרו של הפילוסוף הכוכב סלבוי ז’יז’ק, “ברוכים הבאים למדבר של הממשי”. בספר מסביר ז’יז’ק, בין השאר, שהרס מגדלי התאומים היה חוויה אסתטית קולנועית שכמוה נראו על המסך בסרטי אסונות הוליוודיים לרוב, ולכן בעצם לא היה באסון הזה כדי לפוגג את הבועה של האמריקאים. ז’יז’ק טוען עוד שאסון התאומים אינו תוצאה של מאבק בין האסלאם למערב, אלא ביטוי למלחמה פנים-תרבותית. אפשר לחלוק עליו, אבל המסקנה שלו – שאמריקה סיפקה את כל הכלים לפגוע בה – מעניינת. “השאלה היא אם העיסוק שלנו באסתטיקה של מלחמות מזמין את התשוקה שלנו למלחמות”, אומר וייזר.

בדיון העכשווי על התפיסה הוויזואלית של המלחמה, אי-אפשר להתעלם מתצלומי עריפות הראשים והרס האמנות של דאע”ש. “הם העלו את האסתטיקה לדרגת אמנות”, אומר וייזר. “הם עורפים ראשים, אבל בתוך זה יש מחשבה על זוויות צילום. זו האסתטיקה של רוע, וחשוב לא להסיט את המבט. זה החיים שלנו. אנחנו שבויים בתוך הים הזה של דימויים”.

בעולם התיאטרון יש תהייה קבועה על היעלמותם של המחזות הפוליטיים מהבמה הישראלית והחלפתם בלחם ושעשועים. בפרפרזה אפשר לומר שדימוי אחד כמו שמספק וייזר באמצעות האשה החייתית היולדת את תוגת המלחמה שווה אלף מלים, וזהו רק חלק אחד במופע דחוס ורב רבדים ומשמעויות בין שלושה פרקים המתייחסים למלחמה. במרכז כל פרק עומדת דמות של אמן פיקטיבי – פולני, ישראלי וגרמני – שהנרטיב שלו קשור בסיפור מלחמה. שלושתם לכודים במעגל של אשמה וקורבנות. בראשון מככבת מלחמת “צוק איתן” ביומנה של כוריאוגרפית פולנייה המגיעה להתנדב בארץ בימי המלחמה ועובדת ככוורנית. “מחשבות של תיירת פולנייה בישראל שנכנעה לחרדה, אחרי שתי אזעקות, שלושה יירוטים וסלפי עם רסיס רקטה”, היא נשמעת אומרת. “מנסה להבין – מי אשם בכל החרא הזה?”. וזהו רק אחד הציטוטים בטקסט השנון שכתב וייזר.

אחד התצלומים הבולטים ומעוררי המחשבה הוא של דבורים עמלניות בכוורת, שבהמשך מתות (צילמה הינדה וייס, ששימשה גם יועצת אמנותית). התצלום מעורר למחשבה על אזרחים שתורמים את עצמם למען מטרה נעלה ומתים בשמה. בפרק השני, אמן ארי למראה בשם אוריה ריין נכנס לנעליה של אמו הגרמנייה ומספר את סיפורה בגוף ראשון. האם הגיעה לקיבוץ (משמר-העמק), התאהבה בבן קיבוץ וילדה לו ילד שלא ראה מעולם, כי מת במלחמת לבנון הראשונה. ולבסוף, הפרק שעושה שימוש בתצלומי המלחמה, החזק משלושתם לטעמי, שגם נותן למופע את שמו, מגולל את סיפורה של האמנית הישראלית מאירה אלשייך, שחיה בגרמניה ויוצרת מהתצלומים פרפורמנס.

וייזר הוא אמן שעוסק בחומרי המציאות ומזקק מהם ייצוגים ודימויים. הוא יורה היישר למטרה. את העבודה קודמת שלו, “זוהי הארץ”, יצר כתגובת-נגד אירונית ומושחזת לפרס היצירה הציונית כשהציג שלוש דמויות של דחויי היצירה הציונית. “אני מתעסק באמנים בדויים ככלי שמאפשר לחקור נרטיבים, זהויות ותרבויות”, מסביר וייזר. הוא בחר להראות נרטיבים מגרמניה, ישראל ופולין, כי “זה משולש מדמם של אשם וקורבנות. השואה תמיד נמצאת בכל התייחסות ישראלית לאיום מבחוץ”. גם במופע הזה, שבו הוא עוסק יותר בוויזואליה ופחות בתיאטרון, הוא משרטט ללא רחם את הפערים בין המציאות לייצוגה ומראה את ההתבהמות, הגרוטסקה, האיוולת והאלימות הנולדות מהפערים הללו.

יש דוגמאות רבות לכך גם במופע הזה. למשל, וידיאו של חיילים רוקדים בזירות קרב לצלילי שיר פופ מטופש, גרסה ישראלית לקליפ ויראלי בביצוע חיילים אמריקאים באפגניסטן. “מה שהעסיק אותנו [וייזר מתייחס לרמי מימון, אמן צילום, בן-זוגו ושותפו ליצירה] זה האבסורד של המלחמה שמופגנת בחיקוי של בריטני ספירס בקסבה של עזה, כמו גם האמריקניזציה שחילחלה לתרבות שלנו ולצה”ל. הטרנד הוא מטורף: חיילים הנמצאים בתוך שדה הקרב מפיגים את הלחץ והתסכול, ההמתנה והלחצים המיניים דרך השירים האלה. הם מבדרים את עצמם, וזה הפך להיות טרנד נורא גדול. זה אסתטי, זה ארוטי וזה אבסורדי. הפער הבלתי נתפס, שאתה נלחם על חייך בשם אידיאלים, בשם אינטרס זה או אחר, ואתה עסוק בניסיון לשמור על שמחת החיים, בניסיון לשמור על צלם אנוש”.

בשונה מז’יז’ק, וייזר סבור שהבועה התל-אביבית בהחלט התנפצה בתקופה האחרונה. “אם פעם חשבנו שאולי יש כאן עתיד, עתה ברור שאין”, הוא אומר. וייזר מוצא קשר ישיר בין המלחמה והשתקתה למגמת הצנזורה שהתפתחה בתרבות מאז שהשרה מירי רגב התמנתה לתפקידה. “מה שעוד היה מפחיד במלחמה זו ההתגייסות של אלה המצדיקים אותה. וזה סימן את הבאות”, אומר וייזר. “כל מי שמטיל ספק נחשב או בוגד או עוכר ישראל. אין אפשרות לפתחון פה. אם יש מישהו שמעז לדבר נגד, הוא מושתק באלימות או בתקציבים. ישראל נעשתה מקום מאוד מפחיד. יש תחושה שאם אנחנו לא אחים לצרה, אתה בוגד. אנשים שמרגישים זיקה ודאגה למקום הזה, אבל לא יכולים להביע את זה”.

וייזר לא מצדד אוטומטית בשמאל. “השמאל הישראלי קיבל סטירת לחי לגיטימית, זה נכון”, הוא אומר. “אלה אנשים פריבילגיים והשיח שלהם מתנשא ומטופש, ואטום למצביעי הימין. אבל יש גם אנשים שעובדים ומחזיקים את החברה, אנשים שמקדמים נושאים חברתיים וכל חייהם מושקעים בעשייה חברתית, וכמובן האמנים. אי-אפשר להשתיק אנשים שיוצרים בדם לבם. אי-אפשר להשתיק את הקול של הביקורתיות והספק, ואי-אפשר להשתיק יצירה פוליטית”.

וייזר, הידוע בביקורתו על התיאטרון הרפרטוארי, החליט לשנות ממנהגו ולהתייצב לטקס פרס התיאטרון האחרון רק כדי ללמוד מקרוב על הלך הרוחות השורר בעולם התרבות. הוא נכח באירוע כשגילה אלמגור התמרמרה על דברי מירי רגב, שאמרה שצריך להעביר תקציבים לפריפריה. “גילה אלמגור לא אמרה דברים לא נכונים או יהירים”, אומר וייזר. “שנים היא עובדת ולא רואה כסף יותר מדי, והניסיון להראות כאילו היא גונבת את הקופה הציבורית, כאילו היא איזה אופורטוניסטית, זה בורות וחוסר הבנה בסיסי. אלימות פרופר. מהתגובה לדבריה הבנתי שיש מערך יח״צ משומן, כשכל משפט של איש שמאל מוצא מהקשרו ומיד הופך להיות נשק בידי הימין. זה לא הוגן. להגיד דה-לגיטימציה למדינת ישראל זה ניסוח מאוד מוזר. אם אני מייצר יצירה פוליטית ביקורתית, שמשמעותה שיש לי שאלות לגבי המקום הזה, האם אני אומר שישראל לא צריכה להתקיים? אני לא מבין את זה.

“היו שם אלימות ורוע”, מסכם וייזר את חווייתו מחגיגת התיאטרון השנתית. “נאמרו דברים שלא האמנתי ששמעתי. זה היה מפחיד. מציאות חדשה שצריכים להתרגל אליה ולהבין. צפוי להיות רע מאוד. הרבה יותר מתלהם, יותר אלים. ולפעמים צריך לתת בראש, צריך להגיב, אבל מצד שני, ההיסטוריה מוכיחה שהאמנים הם אנשים חלשים ונרקיסיסטים שזקוקים לאישור”.

הנזק נעשה, הוא אומר. “הפחד חילחל. אמנים מתחילים לשאול על דברים אלמנטריים אם זה לגיטימי או לא. יש בלבול, חוסר אוריינטציה. באמנות הרי לא צריך לבקש רשות”. את הסרט על יגאל עמיר, שגרם לסערה ולביטול השתתפותו בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא סבור שחייבים להראות. “הוא רוצח נתעב, אבל חייבים לראות את הסרט. איך אדע איך לארגן את עולם הערכים שלי אם לא אראה פרופיל של רוצח, אם לא אתבונן ואסתכל בעיניים של הרוע? אני מבסס אמות מוסר גם מתוך התנגדות”.

השבוע יעלה “מה שלום החיה” במרכז מנדל ביפו ובאוקטובר יפתח המופע את פסטיבל האמנות “קונפרונטציה” בפולין. וייזר מקווה שיוכל להעלות את המופע שוב, על אף שהוא עלול להשתמע כביקורת על המלחמה או על חיילי צה”ל. לדבריו, אין בו פחד, למרות האווירה המצנזרת בארץ כיום. הנבירה בחומרי המציאות והמחקר שלהם הם חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו. “אמנות בעיני זה דווקא מקום להזמנה של חקירה של טאבואים. רק אם אתה פוליטיקאי אתה פועל בזירת המציאות. אם לא תזועזעי, מה יגרום לך לחשוב? מה יגרום לגל שישנה את פני המציאות?”.

לווייזר, אגב, אין בעיה להופיע באריאל או בכל התנחלות אחרת. “אני הראשון שאשמח להופיע באריאל, כי אני מחפש דיון, ואני נוסע לאן שמזמינים אותי בתשלום מינימלי. בעיני, המטרה של האמנות היא להיחשף לכל מי שלא חושב כמוך. לייצר חיכוך, וכך אולי תגרום לשינוי הדעה”.

מה שקורה היום בשדה התרבותי הוא “סוג של התלהמות”, הוא אומר. “אין קדושה. אם יש מקום חילוני מוחלט, זה המקום של הבמה, שבה אין טאבו. וגם על חיילי צהל אפשר להגיד משהו על הבמה. אם יהיו עוד ועוד טאבואים שלא יתעסקו בהם, אני חושש שיהיה כאן משעמם נורא”.