הפוטנציאל לשינוי של תולעות המשי

ההצגה “שעת הגלגול” של קבוצת תיאטרון רות קנר מתרחשת בבית-המידות ברחוב לילינבלום בתל-אביב. חמש פרפורמריות יושבות בקרב הקהל, שהסתדר על-פי הכסאות שהוצבו עבורו סביב לחדר, ובשלב מסוים הן פשוט מתחילות לספר, בהטעמה מודגשת ומנעד תיאטרלי שבין אקספרסיביות יתרה לנונשלנטיות נטולת מאמץ, במשך כשעה וחצי, את סיפור גלגולן ההיסטורי והביולוגי של תולעות המשי.

לולא היו מרתקות בהבעתן והשתמשו בהקרנות וידיאו, שירה, ריקוד בשיתוף הקהל ועוד – קשה להאמין שהצופה היה יכול לעקוב אחר כמות האינפורמציה האדירה שמרכיבה את המחזה. גם הרפרנסים הפוליטיים – למשל אזכור הקו הירוק והמחווה המסמלת את מאבק הפליטים (ידיים מורמות מעל לראש בצורת איקס) – מאפשרים התייחסות קצרה בלבד, שכן אלה רק סצינות ביניים שנחתכות אל תוך הנארטיב ההיסטורי של התולעים. כל אלה יוצרים – בזכות הקיטוע דווקא – חוויה חזקה מאוד.

“שעת הגלגול” משוכללת באמצעי המבע שלה, והיא מציעה מופע-הרצאה מדעי-פילוסופי שחוצה דרך אלמנט הניכור. המחזה אורג באופן אסוציאטיבי ופואטי חומרים תיעודיים – חלקים מתוך מאמרים, שירה וצילומי וידיאו של תולעות משי. כך מתאפשרת טווייה אנלוגית של היסטוריה וביולוגיה, שקנר מציעה להתייחס אליהן באמצעות “הפוטנציאל לשינוי”.

על-פי קנר, תולעות המשי מתגלגלות מתוך הכרח טבעי, זוהי תכלית קיומן – גלגול, התרבות ומוות. כדי לרמוז על המורכבות, אולי מעניין לגלות שהתרגום הנכון-ביולוגית לעברית של הזן הוא “טוואי משי” או “זחלי משי”, משום שתולעת אינה יכולה להתגלגל. ובכל זאת, “שעת הגלגול” בוחרת להשתמש במושג “תולעות משי” (בנקבה), כרומזת לנו שיש לבדוק מעבר למושג, לחפש איזו משמעות חבויה, איזו סתירה שתערער על הסיפור המדעי וההיסטורי שהיא פורשת לפנינו.

טקטיקה של “הפרעה למופע” מזמינה את הצופים להניח לדחף “להבין”, ותחת זאת מציעה למצוא הקשרים בין דימויים ללא תלות נארטיבית. בזמן שכמה מן הפרפורמרים מדברים במרכז החדר, אחרים מסתובבים בין הקהל ומציגים מעין גלמים שבתוכם תמונות של זחלים מתגלגלים. באותה רוח מספרת קנר בשיחה עימה כי דרך העבודה שלה עם הקבוצה היא על-פי רוב באמצעות שאלות: “אנחנו מנסים להפריע לנושא שאנחנו חוקרים”.

מבנה הטקסט ב”שעת הגלגול” הוא אסוציאטיבי ונארג כרשת של רעיונות עם לא מעט חורים. המחזה פורש לפנינו את הסיפור ההיסטורי של התגלגלות תולעות המשי מן הטבע אל התעשייה – ותוך כדי כך מתאר גלגולים פוליטיים שחוות חברות ותעשיות, המקבלים באופן אנלוגי משמעות טבעית. אין בכך מן הנחמה, שכן התיאורים שהמחזה מציג חושפים לא פעם צדדים אנושיים אפלים ואידיאולוגיות רשעיות. וגם כאן, מבנה השזירה של המחזה לוקח אותנו קדימה ואחורה במעין מסע שאנחנו רשאים שלא לדעת במדויק “מתי” ו”היכן” אנחנו נמצאים בו.

קנר: “מובן שיש חוטים של קשר, אבל אסור לחפש אותם. העובדות לא חשובות, כי זה הרי הופך לסוג של אגדה. דרך האגדה הזאת אנחנו בודקים דברים שקורים כאן ועכשיו – הרי לא מעניין אותי מה קרה באירופה לפני 400 שנים, מעניין אותי מה קורה פה”.

סיפור ההצגה נע בין כמה מחזורים: מחזור אחד הוא משך חיי תולעת: ביצה, זחל, גולם, פרפר. מחזור נוסף הוא הסיפור ההיסטורי של כ-5,000 שנה – מאז שהתגלו תולעות המשי בסין ועד היום, והוא הציר הליניארי המוליך את ההצגה. מחזור נוסף שמשתלב בסיפור הוא תהליך העבודה של הקבוצה, שנמשך כשנה והתחיל ביוני 2014. קנר הציעה לשחקנים לאסוף ידיעות חדשותיות, ובחדר החזרות הוצב שולחן שעליו נערמו גזרי העיתונים. בתחילת התקופה התרחש המונדיאל, ולאחריו חטיפת שלושת הנערים, ובעקבותיה התגלגלה המלחמה.

הידיעות הטקסטואליות האלה חילחלו אל תוך ההצגה, אל סצינה שבה שחקן מרצה לכיתה של בנות על הסיבות לכשלון תעשיית תולעות המשי בגרמניה. התלמידות מגיבות לעובדות המספריות הנמסרות בהערות אסוציאטיביות: “שניים במצב בינוני, שניים במצב קל”, “נעצרו שישה חשודים בחטיפתו של…”. ההפרעה של התלמידות למהלך השיעור עם ה”עובדות” מותחת חוטים של מחשבה שיוצרים רשת של גירויים עבור הצופים. כך מפרקת קנר במו ידיה את המבנה שיצרה – ההצגה רק מתחפשת להרצאה, אבל המשמעויות שלה נמצאות איפשהו מתחת ומעל לפני השטח.

העבודה מסתיימת כאשר כל השחקנים מסתדרים בשורה ומרימים את הידיים בתנועת הצלבה מעל הראש – דימוי שהפך לסמל של מאבק הפליטים. לאחר כמה רגעים הידיים הכבולות הופעות לפרפרים. קנר: “אני מגדלת את התולעות בשביל רגע מסוים – כשמתחיל חוסר נחת כזה של התולעת והיא חייבת לחפש פינה, היא מחפשת גובה. התנועה שלה נראית לי כמו עינוי, משהו לא מספיק לה כבר, לא מספיק לה רק לאכול והיא חייבת ללכת למשהו יותר נעלה, היא מחפשת מציאות אחרת. אי-אפשר להסביר במלים כמה מרגש הרגע הזה. אני חושבת שכל אחד יכול לראות בה את עצמו, והוא מתחיל לשאול שאלות על היכולת או אי-היכולת שלנו להשתנות. לפעמים אנחנו מגיעים לסף מסוים, ולפעמים מצליחים לעבור אותו ולפעמים לא. לפעמים יש לנו הזדמנות ואנחנו לא מצליחים לקחת אותה, או שאנחנו נמצאים בתוך מערכת והיא לא מאפשרת לנו להשתנות, למשל במשפחה. בכל מקרה, זה רגע מופלא, בלתי נמנע ואינטימי – ואת התיעוד של הרגע הזה שמנו בתוך הקופסאות שעוברות בין הקהל. אני חושבת שזאת מטרת התיאטרון, לבעוט במנגנונים שמשעבדים אותנו ולתת לנו לעוף. לכל אדם יש זכות להגשים את עצמו ולפרוש כנפיים, ולמעשה האמנות יש יכולת לעזור בזה, באמצעות ניפוץ של מוסכמות שקריות”.

“שעת הגלגול”, אם כך, מציעה לנו לחשוב על היכולת שלנו לשנות ולהשתנות כפוטנציאל שנוכח בנו באופן טבעי, ואת זה לא אמורים להיות יכולים לקחת מאיתנו. קנר בוחרת לעסוק בשאלת השינוי המתמיד, והיא מפנה אותה אל עצמה ואל הקבוצה במקביל להתבוננות במציאות סביבה.

קנר: “תיאטרון הוא מעשה פוליטי – או שהוא מעשה צייתן למנגנונים מסרסים או שהוא חופשי ובועט. אני מזהה מסביב כפיפות – מנהלי התיאטראות מפחדים מהקהל, והשחקנים מפחדים מהבמאים. מתקיימות היררכיות איומות שגורמות ליצירה של הצגות שהן מוצרי בידור פורנוגרפי. לכן אני מתבדלת מהמוסדות, לכן אני עובדת בכפר-אז”ר. אני מבקשת להתבדל מן המוסדות.

“לדוגמה, המלה ‘קהל’ היא מחוץ לתחום, אנחנו קוראים להם ‘האורחים שלנו’. כי אם זה קהל – אני צריכה לרצות אותו. דוגמה שנייה היא העובדה שהעבודה שלנו מתרחשת כמעט תמיד בבימות זירה. בעיני התיאטרון הוא מוסד קהילתי, הקהילה מתכנסת לדון בבעיה. אנחנו יוצרים אירוע שבו האורחים שלנו הם שותפים שלנו לשאלות”.

“שעת הגלגול” ממקמת את הצופה בעמדה שיתופית, שממנה הוא יכול להתבונן בנחת בפירות המחקר של קבוצת התיאטרון, וגם בצופים אחרים, שהופכים לרקע של ההצגה בזכות בימת הזירה. יחד עם זאת, אי-הנחת של תולעות המשי מחלחל מתחת לפני השטח, והיציאה לאחר המופע אל הרחוב מלווה בתחושה של רענון המחשבה.

“שעת הגלגול”, יצירה בימתית מאת רות קנר, בשיתוף שחקני קבוצת התיאטרון טלי קרק, יעל מוצפי, עדי מאירוביץ’, רונן בבלוקי, שירלי שגב. מוזיקה: אבשלום אריאל. הצבות: נועה אלרן. עיצוב: כנרת קיש. תאורה: שקד וקס. ניהול הפרויקט: ענת שפרלינג. ניהול קבוצת התיאטרון: טל הררי. הוועד המנהל של עמותת עלילה-מקומית: ד”ר הדסה שני (יו”ר), נעמי פורטיס, ד”ר דיתי רונן, יניב שיראזי.