נבחרו הזוכים בפרס שרת התרבות

אסי משולם, חנאן אבו חוסיין, שי עיד אלוני, יעל בלבן, פסי גירש, ישראל הדני, יורי כץ, רותו מודן, סשה סרבר ורונית שני הם זוכי פרס שרת התרבות בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2014. הזוכים/ות יציגו בתערוכה קבוצתית שתיפתח ב-13 בינואר במוזיאון ת״א.

בועדת השיפוט של הפרס ישבו האוצרת רותי דירקטור, האמן פרופ׳ חיים מאור, המבקרת ד״ר סמדר שפי ומריה יריב כמשקיפה מטעם משרד התרבות. הזוכים נבחרו מבין 215 מועמדים. נימוקי הבחירה יפורסמו בהמשך.

עדכון 30.11.14:

להלן נימוקי השופטים:

       שי עיד אלוני

גוף העבודה שלו מסתמן כפרק מיוחד בפיסול הישראלי העכשווי. אפשר אמנם לזהות את אבותיו המקומיים, אך נביעתו העמוקה היא מהמקורות הטקסיים והפולחניים של הפיסול. עיקר העשייה שלו מבוסס על עבודה בעץ, תוך נקיטת פעולות של הוספה, גריעה, חיבור וצביעה. במקביל נוקט עיד אלוני בפעולות של איסוף וליקוט חפצים מן-המוכן, מה שהופך את העשייה שלו לשילוב מיוחד במינו של מסורות עבודה ושל גישות לפיסול. הפיסול שלו גולש לא פעם להצבות פיסוליות מרובות איברים, היוצרות סביבות שלמות, בעלות זיקה מיוחדת לחומריות. לצד העיסוק האינטנסיבי בחומר, עיד אלוני פועל גם בתחום המיצג, והמיצגים שלו מרחיבים את הפן החושני, הגופני והטקסי של הפיסול.

       יעל בלבן

עבודותיה מצוירות לולאות-לולאות בטוש שחור ואפור או ברפידוגרף. הטכניקה מתקשרת למסורת של שרבוט שמסמנת תנועה וגישוש. זו אמנות שפועלת באמצעים טכנולוגים לא מתקדמים (LOW TEC), והקו מהווה בה סיסמוגרף רגשי, וגם קש להיאחז בו . הציור שלה נע בין זיכרון הרישום כלימוד, כבסיס בכל אקדמיה מסורתית לאמנות לבין הרישום כהכרזת עצמאות ממשקל העבר. הדמיון לסריגה, לרקמה, למלאכות מונוטוניות, בולט וכך גם התחושה המרכזית של חיפוש וסריקה אחר השדה הפנימי. ההקשרים התרבותיים של בלבן נרחבים. היא היגרה מברה”מ לארץ בשנות ה- 70 ופנתה לאמנות רק אחרי שנים של לימודים בתחומי המדעים.

       פסי גירש

כבר למעלה מ- 20 שנה שפסי גירש היא מהיוצרות הישראליות הבולטת ביותר. היא מנסחת אמירה יוצאת דופן על הגירה, זיכרון והמקום הישראלי בצילום משובח. בשנים האחרונות יצרה גוף עבודות יוצא דופן המתייחס לבעלי חיים כקורבנות המוחלטים של הדורסנות האנושית מהקולוניאליזם ועד ימינו בו הרצח שלהם בעיקר מתועש. גוף עבודות נוסף נוגע לזיכרון השואה בתוך נופים ביתיים במקומות בהם הדחקה והוסתרה. גירש פועלת בתוך שפה צילומית שגיבשה במהלך השנים, והיא מורה משפיעה על דור שלם של אמנים העוסקים בצילום.

       ישראל הדני

ישראל הדני הוא מגדולי הפסלים של שנות ה- 70 בארץ. לפסלים הסביבתיים שלו יש נוכחות שלווה, רגישה, פיוטית ומדויקת במרחב הציבורי בישראל ובחו”ל. גם הפסלים לחללי פנים מאתגרים את הצופים בהם באמצעות חומריהם המגוונים (עץ, ברזל, זכוכית, אבן וכדומה), צורותיהם המתומצתות והמרוכזות והמטענים האסוציאטיביים שהם מעוררים. למרות המראה הפשוט והצנוע של הפסלים הם מפנימים בתוכם הקשרים מקומיים וים תיכוניים, היסטוריים ומיתולוגיים, כמו גם מנהלים דיאלוג מתמשך עם מסורת הפיסול המודרניסטי (מקונסטנטין ברנקוזי ועד לאמנים המינימליסטיים של שנות ה- 70 של המאה ה- 20). חלק מפסליו של הדני מאזכרים מבנים אדריכליים קדומים (שרידי מקדשים, אובליסקים וכדומה), שזכו למגעו הרענן והעכשווי של האמן.

       יורי כץ

את הדמויות של יורי כץ נדמה שאפשר יהיה להכיר אם נתקל בהן ברחוב. ללא תווים ברורים  אך תמיד עם הבעה מובהקת, כץ מצייר במשיחות רחבות דיוקנאות שהם סיפורי חיים. כץ היגר לארץ בתחילת שנות ה- 90 לאחר לימודי אמנות בתיכון בקייב, אוקראינה . הסגנון הציורי שלו מכיל זיכרונות של אקספרסיוניזם גרמני והשפעות של ציור בינלאומי מפרנסיס בייקון ועד ולרי פברה (Valérie Favre) . בציור הישראלי אפשר לחשוב על העבודה שלו בטווח שבין משה מוקדי לאורי ריזמן. הדמויות מצוירות בתוך חללים מזוהים חלקית שממסגרים את בדידותן. כץ פועל גם כאוצר ומורה בעיקר בצפון הארץ.

       רותו מודן

מבכירי המאיירים ואמני הקומיקס בישראל. בפעילותה המתמשכת והנמרצת, הן כיוצרת והן כמורה, ובשפתה החזותית הייחודית, רותו מודן הפכה לאחת היוצרות הבולטות בארץ להחדרת הקומיקס והאיור האמנותי העכשווי כמדיומים שווי ערך למדיומים אמנותיים שכבר זכו ל’תו תקן’ (למשל, הצילום, הווידיאו, הגרפיטי והמדיה הדיגיטלית). בדומה לארט ספיגלמן בארה”ב, מודן הוכיחה כי גם נושאים כבדי משקל – כמו העיסוק בזיכרון השואה ובהשלכותיה על החברה האנושית בכלל והישראלית בפרט – יכולים לשמש נושא לביטוי אמנותי מורכב ועשיר במסגרת פורמט הסיפור המצויר. גולת הכותרת לכך הוא ספרה “הנכס” משנת 2013. בהענקת הפרס לרותו מודן אנו מוקירים גם את ההתפתחות האדירה של תחומי הקומיקס והאיור האמנותי באמנות העכשווית בישראל.

       אסי משולם

מאז תחילת דרכו האמנותית הביא עמו אסי משולם לעולם האמנות נוכחות שאין לטעות בייחודה ובעוצמתה. יצירתו באה לידי ביטוי בפיסול ובמיצב, בציור, רישום וכתיבה, והיא בוראת עולם שלם, דחוס בתכנים ובאסתטיקה יוצאי דופן בנוף האמנות הישראלית. משולם הציג בשנים האחרונות תערוכות ופרסם ספרים המתייחסים לישויות דתיות בדיוניות, סביבן יצר פולחן שלם. בחסות המטריה של מה שהוא מכנה “מסדר הטומאה”, הוא ברא אסתטיקה גרוטסקית קיצונית, המתגרה בהגדרות של טעם ויופי; התכנים שבהם הוא עוסק שוברים מוסכמות של ראוי ונכון. עם זאת האמנות המצטברת של אסי משולם חורגת במובהק מפרובוקציה לשמה, ומצליחה להיות חדה, שנונה, פוליטית במובן הרחב של המילה, ומשדרת אמינות וכאב בעוצמות שאינן שכיחות.

       סשה סרבר

גוף העבודה של סרבר מבטא חקירה מתמשכת של מהלכים תרבותיים נרחבים לצד פיתוח שליטה והבנה בלתי רגילה בחומרים וחדשנות בשימוש בהם. סרבר, יליד 1973, עלה ממולדובה בראשית שנות ה- 90. סרבר עוסק בצמתים של אמנות נוצרית ויהודית, של עולם דימויים גותי ותרבות פופולארית, של אגדות ילדים כדימויים אוניברסליים. הוא יוצר בקלקר עבודות המשתמשות בשפה של פיסול אירופאי מסורתי לצד עשייה נרחבת בתחום התחריט.

המיצב  פ”נ (פה נטמן) ובה מצבות במסורת מצבות הקבורה היהודיות של מזרח אירופה לצד דימות כומר הופכות אותו לאחד האמנים העוסקים בשורשים העמוקים של אמנות ישראלית באמנות היהודית והנוצרית.  בהכלאות של באטמן וקדושים נוצריים, ציטוטים מאמנות רומית או פיסול דמותו של פינוקיו סרבר מרחיב את יריעת ההתייחסות האמנותית ועוסק באימה, יראה, ויחס לסמכות.

       רונית שני

רונית שני שייכת לדור הצלמים הישראליים אשר למדו צילום בחו”ל בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים ועם חזרתם ארצה היו אחראים לביסוסה של העשייה הצילומית המקומית, הן דרך יצירה והן דרך הוראה. נוכחותה המתמשכת כצלמת פעילה החדירה לצילום המקומי גוון אינטימי, רגיש ופיוטי, אשר לא איבד מתוקפו ומאמינותו במשך השנים, אלא להיפך – נדמה שמאפייניו העמיקו עם הזמן. במקביל לשינויים הרבים שעברו על הצילום בעשורים האחרונים, רונית שני ממשיכה לגבש באיטיות ובדייקנות את השפה הפרטית שלה, אשר התפתחה לאחרונה למיצבי צילום, פשוטים ומורכבים בה בעת. בתפקידה כמורה, העבירה שני לדורות של תלמידים את האהבה למדיום ואת ההיכרות עם המסורת הקרובה והרחוקה שלו.

       חנאן אבו חוסיין

בלב עבודתה נמצאת האישה בחברה הערבית. מה שהתחיל כנקודת מבט אישית וביוגרפית התרחב במהלך שנות עבודתה ליצירה הנוגעת בטווח רחב של היבטים תרבותיים וחברתיים. העבודות של אבו חוסיין הן לעולם גם אישיות וגם פוליטיות; השימוש שהיא עושה בעבודותיה בחומרים שונים ובטכניקות מגוונות, שהן בדרך כלל עמלניות וידניות, מעצים את תחושת הכאב והדחיפות העולה מעבודותיה.