לדבר על צילום בזמנים חשוכים

בדיעבד היינו שאננים. חשבנו שההתנגדות תדעך עד מועד האירוע ״כאב הארכיון״ שאירגנו בבית הנסן, או שלכל היותר היא תסתכם במשמרת מחאה מנומסת. קראנו את הכתבות המסולפות (למעט “ידיעות ירושלים”, אף כלי תקשורת שדיווח על האירוע המתקרב לא פנה אלינו כדי לקבל תגובה), וכך למדנו מהתקשורת ומהתבטאויות של נבחרי ציבור ברשת שאנחנו מארגנים תערוכה (על אף שמדובר בערב עיון), שזה פרויקט ממומן של ארגון בצלם (הגם שמדובר באירוע ביוזמת ״ערב רב״ בלבד), שאנחנו תומכים בטרור, קוראים להשמדת המדינה וכיו”ב. כל עוד הוויכוחים נשמרו בתחומי פייסבוק, היינו רגועים יחסית. לפעמים ענינו ולפעמים שתקנו, מניחים שהגל יעבור הלאה. ביקשנו מעיתונאים ופעילי ימין שפירסמו דיווחים שגויים לתקן את הדברים (אף אחד לא טרח), והתכוננו לערב קצת יותר עמוס מערבי העיון שאנחנו עורכים בדרך-כלל.

ביום ראשון ראינו שההזמנות להפגנה נגד האירוע התחילו לרוץ בעמודי פייסבוק של ארגונים קיצוניים מאוד. אחר-כך הסבו את תשומת לבנו לכך שגם אנשי להב”ה מתכננים להגיע וזה כבר לא רק “אמהות של חיילים נגד בצלם”. הנהלת בית הנסן שכרה שישה מאבטחים והודיעה למשטרה. ביקשנו שניידת תהיה איתנו לכל אורך האירוע. כשהשוטרים ראו מי המפגינים שמגיעים למקום, הם שלחו שלוש או ארבע ניידות.

שעתיים לפני האירוע, בית הנסן שקט. שעה מאוחר יותר מתחילה התקהלות מול השער. אנחנו מבקשים מארקדי זיידס ורותי גינזבורג להתקשר כשהם מגיעים, כדי שנוכל להכניס אותם מדלת צדדית. קבוצה קטנה של אנשים עומדת בפתח האולם ודורשת בתוקף להיכנס. הם אגרסיביים מאוד, ומהאבטחה מוסרים שאלה חברי קבוצת לה-פמיליה, שמזוהה עם פעולות אלימות במגרשי כדורגל ומחוץ להם. הם אומרים שהם באו רק כדי לשמוע דעה אחרת. לאחד מהם יש מגאפון קטן בכיס, וכשהמאבטחים עוצרים אותם בכניסה, הם מתחילים לצעוק, לצלם את הנכנסים ולקלל. מאוחר יותר אנחנו קוראים את הפוסט של חגית קיסר שהותקפה מחוץ לשער ומתעדכנים בחדשות שהיו מעצרים.

סרטון מההפגנה. צילום: גיא בוטביה

בינתיים בחוץ מתאגדים מפגינים ושוטרים. נראה שיש בלגן, אבל אנחנו סגורים באולם ולא יכולים לראות מה קורה. המאבטחים סוגרים את השער, וחבר מתקשר כי הוא לא מצליח להיכנס, אבל אנחנו לא יכולים לעזור לו. בדיעבד מתברר שרבים נתקעו בחוץ. אנחנו מתבקשים להתחיל מה שיותר מהר ותכלס רוצים רק שייגמר כבר.

יונתן פותח את הערב עם כותרת מאמרה של אריאלה אזולאי על עבודתו של חיים דעואל לוסקי, “היסטוריה קצרה של צילום בימים חשוכים“. התשובה של לוסקי ואזולאי לשאלת הצילום בתקופות כאלה עוברת דרך קריאת תיגר על מנגנוני הראייה השגורים וניסיון ליצור מכשירים שרואים אחרת, פשוטו כמשמעו. באירוע הנוכחי ביקשנו לנקוט טקטיקה שונה: לא להפיק דימויים חדשים, אלא לבחון מה ניתן ללמוד מהדימויים הקיימים. מה מוסר התצלום ומה הוא לא מוסר, כיצד להתעקש על מיקומו בהקשר ברור למרות האופי המקוטע של המדיום, מה מעמדם המשפטי והאמנותי של תצלומים המתארים את חיי הפלסטינים וכוחות הביטחון בשטחים, מהי נקודת המבט המוצגת בהם, מהם היחסים הפוליטיים המכוננים את התצלומים, וחשוב לא פחות – אילו יחסים נגזרים מהם.

ד”ר רותי גינזבורג מציגה את המחקר שלה, שפורסם לאחרונה בספר “והייתם לנו לעיניים”, העוסק בשימוש בתצלומים בארגוני זכויות אדם בישראל ובשטחים. כעבור חמש דקות החשמל נופל, ומאוחר יותר מתברר שזו לא היתה תקלה מקרית. אנחנו מאלתרים חיבור חשמל עם כבל מאריך שמספק חשמל למחשב ולמקרן, אבל לא לתאורה. יתר האירוע ייערך בחושך, לאורם של הדימויים המוקרנים על המסך.   

אחרי גינזבורג מדבר הכוריאוגרף ארקדי זיידס, שהציג תיעוד של קטעים מעבודותיו המבוססות על חומרים תיעודיים מארכיון בצלם. זיידס כבר נכווה ממחאות לאחרונה, כשמוזיאון פתח-תקווה התבקש להסיר את עבודתו מהתערוכה “צעדים בוני אמון”. לפני כמה שבועות נערכה הפגנה מול בניין משרד התרבות בתל-אביב בדרישה לבטל את התמיכה בעבודתו. אז נכחו בהפגנה תשעה אנשים והיא התפזרה בשקט, אבל היום זה שונה. אנחנו מנסים לשמור על ענייניות, אבל כולנו לחוצים והצעקות מבחוץ לא עוזרות להפיג את המתח.

סרטון של הטלוויזיה החברתית על עבודתו של ארקדי זיידס ומחאת הימין נגדו

גינזבורג מדברת על אופני השימוש בדימויים מצולמים מהשטחים. על מה שנראה ומה שנסתר מהם, ולכן גם פחות מדובר. מזכירים שריבוי המצלמות באזורי חיכוך מסייע מצד אחד לחשיפת האמת במקרים מסוימים, ומצד שני הופך כל אירוע שלא תועד לאירוע שלא היה, ולכן גם לא ראוי לחקירה. אחריה מקרין זיידס קטעים מהיצירה שהוצגה במוזיאון פתח-תקווה. בעבודה הוא מתחקה אחרי שפת הגוף והתנועה של חיילים ומתנחלים אלימים המתועדים בסרטונים שצילמו פלסטינים. החיבור בין אימוץ של נקודת המבט הפלסטינית לחיקוי התנועות מאפשר לו להדגיש עד כמה אדנותית עמידתם של חיילים בשעת שגרה שקטה, ועד כמה אלים ומשולהב הנער היהודי שמבקש לפרוץ שער לבית פלסטיני המופיע בסרטון אחר.

השילוב בין ערב עיון סמי-אקדמי ואמנותי לנוכחות בולטת של שוטרים ומאבטחים מאפשר לקיים את ההרצאות והדיון בסדר יחסי, כשלמעט החבלה בחשמל והצעקות הרחוקות, לא נרשמת הפרעה. חבר מועצת העיר הימני אריה קינג יושב בשקט בקהל ומקליט את הדיון, אבל המתפרעים נשארים בחוץ. פתאום אנחנו רואים מהחלונות שהם עלו לרחוב דובנוב ומשליכים משם אבנים על האולם. ניידת דוהרת למקום ומפנה אותם. אחר-כך יתברר שהם שברו את מצלמת האבטחה בכניסה.

הערב מסתיים בשאלות שלנו ושל הקהל. בשלב זה המתח מעיב על העניין ומקשה על הריכוז. אנחנו מבקשים מהנוכחים והנוכחות לצאת בקבוצה אחת ולא להיכנס לעימותים. הקב”ט מנחה את הקהל לא לצלם ביציאה, ונענה במחאה. כמה מבוגרים יוצאים יחד וסופגים קללות. את ארקדי ורותי אנחנו משאירים בפנים בינתיים. כעבור 20 דקות יגיעו שוטרים שילוו אותם לרכב ויחכו שיסעו. מהחלונות רואים מפגינים רצים ברחוב לכל עבר, אך כעבור זמן-מה השוטרים מדווחים שכולם התפזרו. אנחנו אוספים את הציוד ומתקפלים. כשאני יוצא מישהו קורא “יונתן!״ מרחוק. אני מסתובב קצת מבוהל, מתקרב ומגלה שזה אביב טטרסקי. אביב הותקף פיזית לפני שבועות אחדים כשהתעמת עם מפגינים אלימים ברכבת הקלה, והנה הוא שוב פה, ולא בפנים אלא בחוץ, בין המפגינים, אחרי שהגיע שוב כדי להראות נוכחות לא אלימה של הצד השני. נזיר בודהיסט ואקטיביסט.   

בלילה מתחילים להגיע דיווחים על התקפות מילוליות בוטות, ומאוחר יותר אנחנו שומעים שהיו גם מכות. החבר שנתקע בחוץ חטף אגרוף בבטן. צפירה שטרן מספרת שהוכתה בראשה במקל, אך היא בריאה ושלמה. בסרטונים מהאירוע רואים התפרעויות וקללות, ואיש עם מגאפון מבטיח לסגור איתנו חשבון בהמשך. אלמלא הנוכחות המסיבית של שוטרים ומאבטחים, ספק אם האירוע היה מסתכם בכך. גם את זה חשוב לומר.