מי מפחד מ”המשתמט”?

את הפסל “המשתמט” הצגתי לראשונה בביאנלה של הרצליה לפני שבע שנים. הפסל עורר את זעמם של חברי ש”ס בקואליציה של יעל גרמן, ראש העירייה דאז ושרת הבריאות היום. “איך אפשר להציב פסל של גבר עירום בכיכר העיר ועוד לפני בית-כנסת בערב יום-כיפור?!”, זעקו החרדים, ולאות מחאה פרשו מהקואליציה. אל הקואליציה הם חזרו מעט אחר-כך, בסוף הביאנלה, כשהפסל נעלם מהמקום. בכל זאת, גרמן שמרה על החופש האמנותי להציג בכיכר העיר פסל שעוסק בשבריריות של היחיד מול גל מיליטריזם.

ביום שישי האחרון החליטה הגברת אורלי ניסן מקבוצת הפייסבוק “הורות מקשרת” לצאת בקמפיין פוריטני בקריאה לעירייה להסיר את הפסל באצטלה פסבדו-פמיניסטית. זאת עשתה בשם ילדי העיר, ובתואנה שפסלי מעודד רעיונות מעוותים במציאות שבה אנו שומעים כל יום על הטרדה ואונס.

הנה מה שכתבה גברת ניסן בפייסבוק:
“[…] הפסל הזה מוצב בשדרות רוטשילד מספר 53 בתל-אביב. פסל בוטה בצורה יוצאת דופן. אני לא מצליחה לתפוס בכלל איך בתקופה שבה בכל יום אנחנו שומעים על מקרים של אונס והטרדה מינית, יש מי שמוצא לנכון להציג פסל שכזה ישירות אל מול המרחב הציבורי. הפסל הזה מטריד אינספור ילדים וילדות, מעודד רעיונות מעוותים, למעשה הוא מטריד גם אותי!
שתפו על מנת שעיריית תל-אביב תפעל להוצאת הפסל הזה ממקומו מיד.
אלוהים שיעזור לי, טיפת מחשבה שפויה אין היום לאנשים בראש…”.

אם הפרשנות החסודה של ניסן מעידה על משהו, הרי זה על עולמה הפנימי הפרנואידי והתמוה, על גבול החולני. זכותה כמובן לחשוב כך ולפרש את הפסל ככזה המעודד רעיונות מעוותים, כמו שזכותו של כל אדם לראות כל יצירת אמנות או אפילו עצים מסוימים ברחוב כמעודדים רעיונות מעוותים.

אך הדיון כאן הוא לא במחשבותיה של הגברת ניסן, תהיינה מוזרות ונבערות ככל שתהיינה, ושל הרבים ששיתפו אותן כאילו כך יצילו את הנוער מהרס מוסרי. קודם כל אציין שהעירייה אינה אחראית להצבת הפסל במרחב הציבורי, אלא אני בלבד. הפסל מוצב בחצר פרטית של בניין משרדים.

אבל נאמר שהיתה אפשרות בידי העירייה להסיר את הפסל ונאמר שהעירייה מימנה אותו. האם אז טענתה היתה לגיטימית? האם פרשנות אישית וסובייקטיבית של יצירת אמנות מצד מישהו מודאג היא עילה להסרת יצירה? מדובר כאן בשאלה תרבותית בסיסית ביחס לאמנות, לחופש אמנותי ולחופש הביטוי.

הדרישה מזכירה תקופות אפלות ומשטרים טוטליטריים ודכאניים, או מדינות שאוסרות הצבתם של פסלים אנושיים בכלל, שלא לדבר על עירום גברי או נשי. באפגניסטן ניפצו אנשי הטליבאן פסלי בודהה עתיקים, ביניהם פסל הבודהה הגדול בעולם, מסיבות דתיות. אני מתאר לעצמי שניסן וקבוצת ההורים המודאגים ששיתפו את הסטטוס ביקרו בעולם ולא חששו להגיע עם ילדיהם לערים כמו רומא, לונדון, וינה, פריז וניו-יורק, שבהן מוצג עירום גברי ונשי בכיכר העיר בגאווה גדולה, כחלק ממורשת תרבותית רבת שנים. אזכיר גם את פסלי העירום של אוגוסט רודן, שרבים מהם מוצגים במרחב הציבורי. האם גם אותם הייתם מגדירים, גברת ניסן ומשטרת המחשבות הפוריטנית, כמעוררי רעיונות מעוותים המובילים לאונס והטרדה?

ומה לגבי ה”מאנקן פיס”, פסל הילד המשתין של ז’רום דיקנואה, מסמליה של העיר בריסל, פסל קטן של ילד עירום מארד המשתין לתוך מזרקה? הלא מדובר בילד, רחמנא לצלן, והדבר יכול עוד “להעלות רעיונות מעוותים” ולעודד את יצריהם של הפדופילים פי כמה מ”המשתמט”, המציג אדם בוגר בתנוחת הגנה שאין בו עירום מלא. בואו נסיר גם אותו, או לפחות נפתח קבוצה נגדו בפייסבוק. הרי הפסל עשוי להפחיד ילדים שלא נגמלו ועושים את צרכיהם בחיתול.

ולאחר שטיפלנו בבריסל, יש לדווח על “דוד” של מיקלאנג’לו בואונרוטי, המוצב בכיכר הראשית של פירנצה כשאיבר מינו חשוף לעיני כל. לאחרונה התפרסם מחקר הטוען כי איבר מינו התכווץ, אבל זה לא הנושא. גם “דוד” נחשב בעיני שמרנים קנאים דתיים ופוריטנים לבוטה וניסו לחבל בו כמה פעמים. גם כש”דוד המלך”, בגרסה אחרת, שאינה עירומה, שמומנה על-ידי תורם רוסי, הוצב ברחבת הר ציון בירושלים נאלצו העירייה והנוגעים בדבר להגיע להסכם עם הרב אלישיב, שהיה גדול פוסקי הדור של העדה הליטאית. אלישיב התיר את הצבתו של הפסל בתנאי שיחבלו באוזניו, אך לבסוף הוצב הפסל עם תנוכים שלמים, אוי לאוזניים שכך שומעות. כעבור שלושה ימים שברו את אפו, ריססו אותו בצבע וזרקו עליו ביצים.

בישראל אין כמעט פסלי חוצות המתארים אדם, שלא לדבר על עירום חלקי או מלא. אלה נמצאים במוזיאון תחת שמירה. עובדה זו קשורה בעיקר למצווה השנייה בעשרת הדיברות, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”.

כשפסל “המשתמט” נוצק והוצב בהרצליה, שברו לו את האף וניתצו את כף רגלו. ברוטשילד קישקשו עליו, צבעו אותו ועיקמו לו את הראש כמה פעמים. את החבלות העממיות קיבלתי בהבנה, כחלק מהעובדה שלפסל המראה עירום חלקי בישראל המוצב במרחב הציבורי יהיו חיים קשים. למעשה, בכל פעם כשאני עובר ברוטשילד ויש לי זמן, אני עוצר ומביט בו. הרבה פעמים ראיתי הורים וילדים מצטלמים עם הפסל ללא כל חשש פרנואידי ופוריטני או קונוטציות מיניות כלשהן. מצד שני, הפסל הפך לקמע במסיבות רווקות ונוהגים לקשור לידיו ולרגליו בלונים ואפילו למרוח שפתון על שפתיו, דבר שאני מקבל בחיבה. בעבר, מקומון תל-אביבי שהיה נלהב מהפסל ניסה לאתר את היוצר האלמוני. גם בתי בת החמש אוהבת את הפסל, וכשהיא מטפסת עליו אין לה חשש ממנו או אסוציאציה מינית.

אבל אחרי שקראתי את אורלי ניסן, הבנתי שהבעיה היא איתי ועם אותם הורים וילדים שהצטלמו עם הפסל. במדינות מתוקנות שבהן שולטים אנשים כניסן, מקומנו הוא בבית-האסורים או לפחות תחת השגחה מהודקת של פקיד סעד, מפקירי ילדים שכמותנו. לצערי, אותם אנשים שדרשו להסיר את הפסל בהיותו מעורר רעיונות מעוותים הם רק סימפטום לחוסר הכבוד שקיים בחברה הישראלית לכל מה שקשור לתרבות וליצירה.

בחודש שעבר הושחת פסל נוסף שלי. יחד עם האמנית אנה אפל, יצרתי לכבוד התערוכה “איראן” פסל שעווה מיניאטורי בדמותו של שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. הפסל הוצב בקפה באצ’ו ונקרא “האיש הכי מסוכן בעולם“. ככל הנראה, הוא הושמד על-ידי אדם המזוהה פוליטית עם ברק, שלא היה מרוצה מהביקורת. כשבאתי להתלונן על הרס הפסל במשטרה, אמר לי השוטר, “מה הסיפור שלך? שברו לך פסל, אז תבנה חדש”. הוא גם רמז שאין סיכוי של ממש שבמשטרה יטפלו בתלונה, כי הרי מדובר בפסל, יצירת אמנות שאינה משנה באמת.

והנה עכשיו מגיעה קבוצה של הורים מתלהמים המבקשת להסיר את “המשתמט”, אדם שמגן על עצמו מהחברה. אני ממתין שיגיעו עם קלשונים, פטישים ובנזין, ינפצו את ראשו של הפסל וישרפו את גופו, כבימי הביניים או בסרט סנאף של דאע”ש, זאת במקום להסביר לילדים שלהם, שייתכן שחושבים שיש משהו בוטה בפסל, כי מדובר ביצירת אמנות, ממש כמו שההורים שלי הסבירו כשטיילנו באירופה והרגשתי מבוכה מול פסלים של גברים עירומים. לפעמים הורי המשיכו הלאה, ולפעמים צילמו אותי ליד הפסל אם היה מפורסם מספיק.

בכל זאת, נראה לי משונה שהילדים שעליהם סיפרה אורלי חוששים מהפסל. הילדים שאני ראיתי ליד “המשתמט” התייחסו אליו בהומור. הם חכמים יותר מקבוצת המבוגרים האינפנטיליים והמוסרניים שצעקו נגדו בדיון עדרי ורדוד בפייסבוק.

נזירים במסעות צלב תמיד היו, ותמיד יהיו.