היום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס

סיפור גוויעתם של הפנזינים וכתבי-העת העצמאיים בעשור הראשון של האלף השלישי הוא סיפור זוטר של התפתחות טכנולוגית, מעין קדימון צדדי לגוויעתה הצפויה של העיתונות המודפסת, ואחריה, אולי, גם הספרות המודפסת. הסיפור הזה אינו בהכרח מפתיע: כתבי-עת עצמאיים, בלתי מסחריים מבחירה, היו אמנם בנמצא כבר במאה ה-19, אך הם החלו לעטות את צורתם המוכרת בערך באמצע המאה ה-20, צמוד להתפתחותה של טכנולוגיה עם מאפיינים ייחודיים – טכניקת צילום המסמכים.

הטכניקה הזולה והזמינה איפשרה ליחידים ולקבוצות קטנות להפיק פרסומים באופן פשוט ודיסקרטי: במקום בתי-דפוס ומערכי הפצה עצומי מידות, הנתונים לפיקוח מתמיד מעצם העובדה שתוצריהם הופצו לקהל המוני, כל מה שנדרש כדי להיות מו”ל עצמאי היה גישה למכונה קטנה וזולה שכמוה יש בכל משרד או חנות לציוד משרדי. המגע עם המכונה ארעי, הוא אינו מותיר מאחור שובל של ניירת מפלילה ואינו מצריך רישיון ממשלתי.

פנזינים בתצורתם המוכרת הם אפוא תופעה ותיקה בעולם, אך בארץ הגל הזה הגיע לפרקו באיחור של כמה עשורים, באמצע-סוף שנות ה-80 של המאה שעברה. פנזינים וכתבי-עת מצולמים (רובם בעלי אופי שמאלי רדיקלי) היו בנמצא עוד לפני כן, אך לפחות על-פי התיעוד הזמין,קשה לומר שהם היו חלק מתת-תרבות ענפה; הם צצו, משכו או לא משכו תשומת לב, ונבלעו בחזרה ברעשי הרקע הקבועים.

קונספציה בינלאומית שגויה ורווחת נוטה לייחס את הולדתו של הפנזין למעגל הרחב של תרבות הפּאנק, שנבטה באמצע שנות ה-70 וצמחה לכדי תנועה של ממש לקראת סופן, אך בישראל הסיפור היה פחות או יותר כזה: עם התרחבות שורותיה של קהילת שוחרי המוזיקה מקשת הסגנונות שכונו אז “אלטרנטיביים” – רובה תחת בהשפעות בינלאומיות מובהקות, מהולות באלמנטים מקומיים מעטים – החלו לצוץ בשוליה, בצד קלטות ותקליטים, גם חוברונים, בבחינת חומר משלים לתכנים המוזיקליים.

בתחילת הדרך היו הפנזינים הללו נחלתו הכמעט בלעדית של ציבור קטן ומסוגר, בעיקר מערי גוש דן והשרון (ובמידה פחותה מירושלים), והם עסקו בעיקר במוזיקה ובפוליטיקת שוליים מהסוג שלא זכה לביטוי גם באגפיהן השמאליים של העיתונות והספרות הממוסדות. כמה מהפרסומים והיוצרים הללו הגדירו את עצמם כאנרכיסטים; כמה מהם אכן היו כאלה. ובהתאם לגודלה של הקהילה, מעטים נחשפו אליהם.

המצב הזה החל להשתנות בראשית שנות ה-90, עם לידתם של פנזיני פאנק אנרכיסטיים דוגמת “הכל שקרים” (אזור המרכז, 1991–1993) ו”נקרופיליה לנוער” (קיבוצי הגליל העליון, 1991–1994), שליוו את צמיחתה של קהילת הפאנק הפוליטית בישראל (וגם שיתפו פעולה זה עם זה). פנזין אחר שנולד באותה תקופה, “סטיות של פינגווינים” (כפר-סבא, 1991–1998), החל לתפוס תאוצה רק שנתיים-שלוש לאחר מכן והציב לעצמו מטרה יוצאת דופן – להגיע לתפוצת שיא.

מבין שורה של פנזינים שפעלו באותה העת, השלושה הללו זכו בדיעבד ובאופן כמעט בלעדי למעמד מיתולוגי, בין היתר מהסיבה הפשוטה שיוצריהם לא מיהרו לנטוש את הזירה שבה צמחו, בניגוד לרוב הפנזינאים, שהוצאתו של כתב-עת עצמאי היתה עבורם בעיקר חלק מאפיזודת נעורים זמנית. בהתאם, קהל היעד המרכזי שלהם היה בני נוער וצעירים בתחילת שנות ה-20 לחייהם – ציבור שהוזנח על-ידי כמעט כל שחקניה של המדיה הממוסדת, שבאותן שנים עדיין התקשתה לנער מעצמה את שרידיהן של המסורות הישנות.

היוצרים, רובם בני נוער וצעירים ממין זכר, זכו להתנכלות כלשהי מרשויות השלטון, אבל היתה זו התנכלות סמלית בלבד: מגמת ההתאוששות מהמשבר הכלכלי של שנות ה-80, ובצדה פתיחת שוק התקשורת לגורמים פרטיים-מסחריים, עודדו שיח מתירני יותר, שאיפשר להעלים עין מהתכנים הקיצוניים, שכמה מהם גבלו בהסתה. ההפצה עצמה היא הפרה של חוקי המסים, אך הללו, ככל הידוע, מעולם לא נאכפו על פנזינאים תושבי ישראל. כך קרה ששנים אחדות לאחר קומם של “סטיות של פינגווינים”, “הכל שקרים” ו”נקרופיליה לנוער” הצליחו יוצריהם, ועימם שורה של פנזינאים זכורים פחות, למצוא לעצמם איזון כלשהו על כתפיהם הננסיות של הפנזינים שקדמו להם ולהשקיף הלאה, אל עבר שלב התפתחותי מתקדם יותר.

האביב של שינקין

לקראת המחצית השנייה של שנות ה-90 כבר ניתן היה להצביע על גל של ממש: בארץ פעלו עשרות פנזינים חוצי קהלים וקהילות, שכמה מהם מנו את מכירותיהם באלפי עותקים – אחדים מהם אף רווחיים (תופעה כמעט בלתי נתפסת בהקשר זה). המשטרה ולעתים גם השב”כ המשיכו אמנם להתנכל פה ושם ליוצרים, לרוב מהזרם האנרכיסטי-ניהיליסטי, אולם איש לא הועמד לדין ולא נעשו פעולות של ממש כדי למנוע את הפצת החוברות.

לפחות שני מערכי הפצה מושקעים (אם כי חובבניים לחלוטין) דאגו לשיווק: “סטיות של פינגווינים” שידרג את איכותו למגזין כרומו עם פרסומות, וחבריו הקימו מערך הפצה שבמסגרתו שאפו לשווק (ללא כוונות רווח) כל פנזין ישראלי שבנמצא (כמו גם ספרים, דיסקים וחולצות). היה זה מערך נרחב, ששילב בין אמצעים פיראטיים (דואר, דילרים, דוכנים ארעיים) וממוסדים (חנויות, מנויים); את המערך השני הקימה הוצאת צירופימקרים התל-אביבית, ששימשה בית לרובם הכולל של הפרסומים האנרכיסטיים בישראל, ומתוקף כך הפיצה עשרות חוברונים בדוכנים ארעיים, באמצעות דילרים, בדואר ובמרכזי אינפורמציה. פנזינים אחרים ניהלו מערכי הפצה משל עצמם, ולעתים קרובות שיתפו פעולה עם אנשיהם של שני אלה (שבעצמם שיתפו פעולה אלה עם אלה). דוכנים הוקמו בשוליהם של אירועים ממסדיים, מחוץ להופעות, בהפגנות המוניות, ורבים מהפנזינים אף קיבלו דריסת רגל בחנויות ספרים ומוזיקה.

לא תהיה זו הגזמה לטעון שבמשך פרק זמן לא קצר, בין אמצע שנות ה-90 לשנותיו הראשונות של העשור שבא אחריהן, התחום שיגשג. השטח רחש: פנזינים התמזגו זה עם זה, התפלגו לתתי-חוברונים, קטלו זה את זה במדורי ביקורת שהקימו בין דפיהם, סייעו זה לזה בהדפסה, ניהלו חליפות מכתבים אינטנסיביות עם קוראים ועם עצמם, החזיקו מפיצים בפינות הנידחות ביותר של הארץ, מדימונה שבדרום ועד קיבוצי הגליל העליון – אך בראש ובראשונה הם ניהלו מערכות שעסקו בענייני הפנזין בקביעות ועל בסיס יומיומי. החלטתם של יוצרים מהזרם המרכזי לשלוח יד בפובליציסטיקה עצמאית או לשתף פעולה עם פנזינאים, כמו גם חטיפותיהם של פנזינאים בולטים על-ידי כלי תקשורת ממוסדים, הוכיחו שקהל הקוראים התרחב: פנזינים חדלו להיות נחלתם הבלעדית של גולים תרבותיים שאינם באים על סיפוקם מהבימות הממוסדות, ונמהלו בזרם המרכזי בלי הרבה ייסורי מצפון. היו כאלה שסירבו לשתף פעולה עם השטן – אך גם הללו דאגו להתרברב בהצעות שקיבלו.

חלוקתם של הפנזינים שפעלו בעשור שבין 1995 ל-2005 לקבוצות מסייעת להבין את התהליך הקיצוני שעבר על התחום לקראת תומן של עשר השנים הללו:

הקבוצה הראשונה, הבסיסית ביותר, כוללת חוברות שניתן להגדיר בהכללה כפנזינים אישיים – מעין יומנים פומביים, מִקבצי טורים, אוספי הגיגים או שילוב כלשהו בין השלושה. מעצם טבעם, פנזינים ממין זה זוכים בדרך כלל לתפוצה מצומצמת. ראויים לציון בתחום זה: “חמור”, פנזין אישי מאת קובי אור, הרואה אור בתפוצה זערורית אך בהתמדה משנות ה-80 ועד ימינו; “Essence”, פנזין רב-פורמטים מאת אבי פיטשון, לעתים בשיתוף כותבים אורחים, היוצא מאז 1993; ו”מלחמת מים” מאת סנטיאגו גומז (ארבעה גליונות ראו אור מתחילת העשור הראשון של האלף ועד אמצעו).

בקבוצה השנייה נכללים פנזינים מכמה סוגים, שהמשותף להם הוא מרכזיותו של מאפיין ויזואלי כלשהו – קומיקס, קולאז’, צילומים וכיו”ב. ראויים לציון בקטגוריה זאת: “Plan B” (תל-אביב, 2001–2005. פנזין קומיקס); ו”MFM” (ירושלים, 2005–2012. פנזין ששילב קומיקס, כתיבה משתלחת, הזיות סמים, גסויות מחודדות היטב וניירות שנאספו מהרחוב; ראו אור 21 גליונות וחמישה נספחים). תחת הסכך הרעוע של הקבוצה הזאת ראו אור מאז אמצע שנות ה-90 עשרות, אם לא מאות, חוברות קומיקס, מהן מצליחות, מיעוטן כחלק מסדרה של פרסומים. למעשה, רובו המכריע של הקומיקס הרואה אור בישראל נדפס עד היום בפורמט של פנזין.

את חברי הקבוצה השלישית ניתן להגדיר בזהירות כפנזינים סמי-עיתונאיים, כלומר כאלה שעניינם הפצת מידע שאינו זוכה לבמה בכלי התקשורת הממוסדים – החל ממידע היסטורי, עבור בסיקור של קהילות מוזיקליות/אמנותיות/פוליטיות, בטורי דעה ומאמרים במבנה מסורתי, וכלה במדריכים מעשיים ומידע כללי ונקודתי על התארגנויות אקטיביסטיות. בין אלה ראויים לציון: “אבק” (פנזין מוזיקה תל-אביבי, 1992–1993); “המחזה/במחזה” (פּאנק, פוליטיקה ומוזיקת שוליים, 1993; השם הוחלף בין הגיליון הראשון לגיליון השני, שהיה גם האחרון); “מלחמת המילים” (קריית-אונו/תל-אביב, פנזין פאנק פוליטי שפעל מתחילת שנות ה-90 עד סוף 1995; הגיליון האחרון, מס’ 5, עסק בסרבנות, עורר רעש תקשורתי מסוים, והמשיך להידפס עד אמצע העשור שלאחר מכן. יש המעריכים כי בסך-הכול נמכרו כ-5,000 עותקים מגיליון זה. במאי 2000 יצא לו מעין פנזין המשך, שהחזיק מעמד גיליון אחד בלבד: “כתמי דיו”); סדרת חוברונים על אנרכיזם מבית הוצאת צירופימקרים/הבריגדההאנרכיסטית של הגליל העליון; ו”מדריך גונזו לקב”ניסט הצעיר” (כרמיאל/ירושלים, 2003–2005. בעריכת הח”מ). אף שאינו עצמאי לחלוטין, במשבצת זאת ראוי להזכיר גם את “במחתרת” – כתב-עת לענייני מוזיקת שוליים מבית האוזן-השלישית ורדיו השרון, שפעל בסוף שנות ה-90 ומעט לאחר תומן.

הקבוצה הרביעית היא אולי סוגת-העל של התחום: פנזינים אנתולוגיים, כלומר כאלה המשלבים את מאפייניהן של שלוש הקבוצות הנ”ל, לרוב תוך ריבוי משתתפים וניהול של פלטפורמה קבועה של עבודה והפצה. ראויים לציון בקטגוריה זו: “סטיות של פינגווינים” (שב-20 גליונותיו שילב קומיקס, פרוזה וכתיבה סמי-עיתונאית בענייני חברה ותרבות, ומתוקף הצלחתו חסרת התקדים – יוצריו טוענים כי הגליונות המאוחרים נדפסו ב-5,000–6,000 עותקים – אירח דרך קבע כותבים מוכרים דוגמת דודו גבע, אתגר קרת, זאב אנגלמאיר ואחרים); “AM” (תל-אביב, הוצאת צירופימקרים. חמישה גליונות ראו אור בין דצמבר 1996 לינואר 1998, גיליון שישי יצא ב-2001); “בעבור חופן דולרים” (מצפה-חרשים, שמונה גליונות בשנים 1996–1998); “הקורמורן” (קיבוץ נירים/רמת-גן/יבנה, ארבעה גליונות בשנים 2001–2002; בעריכת הח”מ); ו”מרים” (ירושלים, 2003–2004, בהוצאת חברי להקת ישראל וחבריהם. חרף תקופת הפעילות הקצרה של הפנזין – 22 חודשים בלבד – הצליחו עורכיו להוציא לאור 21 גליונות, רובם עבי כרס יחסית). במשבצת זו ראוי להזכיר גם את גליונות כתב-העת “הערת שוליים” (2001–2007), אם כי העובדה שהופצו בעיקר במסגרת אירועים נקודתיים מנתקת אותם מהתהליך הגורף למדי שחל על חוברות מסוגה זו.

הבועה מתפוצצת

כמו בכל שלם העולה על סכום חלקיו, כשהחל העסק להתפרק הוא עשה זאת באופן שניתן לתארו כקריסה. העשור הפורה של הפנזינים בישראל התאפשר בשל הצטלבות ייחודית של כמה גורמים שרק במקרה השפיעו זה על זה באופן שיצר תגובת נגד יצירתית: מצד אחד, קהל גדול של בני-אדם שרצו לומר דבר-מה ומסיבות שונות לא קיבלו דריסת רגל בכלי התקשורת המסורתיים; מנגד, קהל גדול אף יותר של בני-אדם שרצו לצרוך תכנים שפשוט לא היו בנמצא. פתיחות מסוימת מצד השלטונות והעלמת עין מהצפצוף על החוק סייעו למגמה לפרוח, וכך גם מהפכת המחשוב ההדרגתית של שנות ה-90, שתרמה לתקשורת בין היוצרים, העשירה את אפשרויות העיצוב וההפקה שהיו ברשותם והוזילה באופן משמעותי את עלויות ההדפסה.

התפוצצות בועת הדוט-קום בסוף שנות ה-90 העניקה לפנזינאים ארכה יקרה, אך שלוש-ארבע שנים בתוך העשור שלאחר מכן כבר הלכה ונחשפה מגמה עם השלכות הרות גורל עבור העיתונות העצמאית המודפסת: הרשת מימשה את ההבטחות שפיזרה רק כמה שנים קודם לכן ומיצבה את עצמה ככיכר העיר החדשה; המארג הצפוף של בלוגים, רשתות חברתיות, אתרים עצמאיים ושירותי שיתוף מציע כר פעולה קל לתפעול, חינמי כמעט לחלוטין ורב תפוצה פי מאות ואלפי מונים מזה שמציעים הפנזינים – יהיו אשר יהיו איכותם ויעילותו של מערך ההפצה שלהם.

שנה-שנתיים מאוחר יותר היתה זו כבר עובדה מוגמרת: פנזינים אישיים, מהקבוצה הראשונה, נעלמו כמעט כליל; זמינותו של הבלוג הפכה אותם למיותרים. פנזינים סמי-עיתונאיים נעלמו גם הם כמעט כליל – הקלות הקיצונית של הפצת מידע בעידן המקוון – שבחסותה קמו אינסוף אתרי חדשות אלטרנטיביים, בלוגים סקטוריאליים, רשימות דיוור וקהילות מקוונות – מעמידה באור מגוחך אדם שבניסיון להפיץ מידע לקהל רחב ככל הניתן ידפיס ערימה של חוברות וינסה למכור אותן בכסף או לחלקן ברחוב. אדם כזה נקרא היום תמהוני.

לפנזינאים משתי הקבוצות הנ”ל סיפקה הרשת פתרונות כמעט הרמטיים. לא כך קרה עם פנזיני-העל, האנתולוגיים. המצב הישן עודד יוצרים להתאחד לטובת הפלטפורמה, שהצריכה השקעה כספית ומאמצים הפקתיים; כיום הפלטפורמה זולה וזמינה, ולפיכך מעודדת התבדלות. הפנזינים האנתולוגיים – פסיפסים מגובבים, חד-פעמיים, של טקסטים ודימויים שנוצקו כמקשה אחת ובכך הזינו זה את זה – התפרקו לרסיסים ונעלמו מהשטח כמעט לחלוטין. נכון להיום טרם קם מודל אינטרנטי שביכולתו לשחזר את חוויית הדפדוף בגיליון של “סטיות של פינגווינים”, נאמר, וקשה לנחש אם אי-פעם יקום מודל כזה וכיצד הוא ייראה.

לפנזינים הגרפיים, מנגד, טרם קם תחליף מקוון, ותעיד על כך העובדה שמדי שנה בשנה ממשיכות לצאת בישראל עשרות חוברות קומיקס עצמאיות – תופעה שככל הנראה רק הולכת ומתרחבת. הפריחה הזאת מתעתעת, ומקורה בעובדה שהזירה המקוונת טרם הצמיחה פלטפורמה מוצלחת ופשוטה להצגת קומיקס, כמו גם בנטייתן של הוצאות הספרים ומערכות העיתונים בישראל להדיר רגליים מהתחום. הצטמצמותו של השוק השפיעה באופן שלילי גם על סוגה זו: אם בשנות ה-90 פנזין ישראלי מצליח מכר מאות ואלפי עותקים, כיום פנזינאים מדפיסים מראש במספרים שלעתים קרובות אינם עולים על מאה או מאתיים עותקים, ולעתים קרובות מפסיקים את מאמצי ההפצה עוד לפני שהמלאי הזה אוזל.

מהבאסטה לבוטיק

המציאות מלמדת שפורמטים וחומרים שעבר זמנם חוזרים לעולם כמותרות, ארוזים בצלופן העכור של הנוסטלגיה. זה קרה לתקליטי הוויניל, לטכניקות דפוס מסורתיות, לפילם ואפילו לקלטות שמע. במשקפיים אלו ראוי אפוא לבחון גם פריחות רגעיות המניצות מפעם לפעם בתחום התקשורת העצמאית המודפסת, שלא תיעלם כליל מהעולם כל עוד יהיה קיים בו המכשור המאפשר להפיק אותה. למי שבאמת לא יכולים בלי זה, זה תמיד יימצא. אלא שזה לא יהיה אותו בעל חיים: מה שפעם ביקש לכבוש את העולם מלמטה, דרך כמה שיותר ידיים, ממַצֵּב את עצמו בשנים האחרונות, ובאופן פרדוקסלי, כפריט אופנתי שכוחו בחד-פעמיותו, באוטיזם שלו – בחולשתו – ובעובדה שעצם קיומו מעורר הרמת גבה. ומתישהו גם זה ייעלם. ביום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס יימצאו בוודאי כמה פנזינאים קשישים שימצאו סיבה לקונן.

אף שקשה להגדיר פנזין כסוג של אמצעי תקשורת, האינסטינקט הבסיסי הוא להשליך את הפנזינאים מוכי הנוסטלגיה בפינה אחת עם ותיקי העיתונות המודפסת, עם צלמים שנשבעו אמונים למפלצות המתכת מוזנות הסלילים שלהם ורדיופילים אחוזי געגועים לתסכיתים ולשידורים ישירים ממשחקי כדורגל. כולם כאחד ינסו להסביר שיש משהו בפורמט הישן שאי-אפשר לשחזר באמצעים החדשניים שמספק ההווה, וכמובן – יהיה משהו בדבריהם. אלא שגם בברית מילה באמצעות אבן צור יש דבר מה שקשה לשחזר באמצעות איזמל מבהיק ואלכוהול רפואי.

המאמר, שנכתב בשנת 2011, התפרסם במקור בספר “*הערה”, שליווה את אירוע “הערה 12”, שהתקיים ב-7.6.2014 בבית הנסן, ירושלים.
הוא מופיע כעת ב״הערה – אמנות אוונגרד בירושלים״, בעריכת קבוצת סלה-מנקה ורונן אידלמן
הכותב הוא חבר מערכת כתב-העת המקוון “העין השביעית” וממקימי ארכיון הפנזינים הישראלי