הרוח החדשה המפעמת בחוג

בשנת 1951 פירסם ארווין פנופסקי, “אבי תולדות האמנות”, את הספר Gothic Architecture and Scholasticism, ובו הוא מבאר לראשונה את המושג mental habitus. הספר, שנכתב בעקבות הרצאות שנשא פנופסקי בשנת 1948, עוסק בהתפתחות דיפוזית של המחשבה והאמנות בימי הביניים. פנופסקי תוחם את גבולות המרחב והזמן של מושא המחקר ל-150 שנים בערך ו-150 ק”מ סביב פריז, ומנתח את היחסים בין מתודות חשיבה לבין ביטויים של אדריכלות ופילוסופיה.

ה-mental habitus הפנופסקאי הוא מערכת מחשבתית המווסתת את הפעולות הגופניות והמנטליות של תרבות, וכוללת רעיונות, תפיסות, סגנונות מחשבה ופעולה. פנופסקי יצר למעשה “היסטוריה של רגישויות”, לימוד של תרבות חזותית (עוד בטרם הוגדרה ככזו) שהתעלתה מעל למעגל המתודולוגי ההיסטורי. בשנת 1967 שאל פייר בורדייה מושג זה מפנופסקי עצמו ועשה בו שימוש שקיבע אותו בשיח הסוציולוגי. מדוגמה זו ניתן להסיק על ההשפעה העצומה של תולדות האמנות על דיסציפלינות אחרות.

דחיקתם של מדעי הרוח לשוליים החברתיים והתרבותיים היא תוצר של החברה הצרכנית, ולאותה פריחה בתחום הלימודים המעשיים שמציינת רז, ביניהם לימודי אוצרות, יש קשר ישיר לתרבות שבה אנו חיים. אך מוקדם מאוד להכריז על פשיטת רגל רוחנית, שהרי מדעי הרוח הם בסיס לכל תרבות ומדעים. אותה דחיקה של מדעי הרוח אינה יותר מדיאלקטיקה הגליאנית שבסופה ככל הנראה תתבצע סינתזה בת הזמן. לימודי אמנות לא יוכלו לעמוד כלל ללא מחקר של תולדות האמנות, שכן הן אבן יסוד לבחינה של כל היבט תרבותי, הן המראה הן של האמנות והן של החברה, והן אלו שמשקפות את האינטראקציה בין שני המרחבים הללו, מעבר לכך שדרכן חברה יכולה ללמוד על עצמה ולהתפתח, כמו גם האמנות עצמה.

תולדות האמנות, כמו כל דיסציפלינה שמתעצבת עם רוח התקופה, התאימה עצמה לשינויים בהלכי המחשבה הפוסט-מודרניים. כפי שציינה רז, החל משנות ה-80 של המאה הקודמת המחקר כבר אינו עוסק רק במיפוי, אלא חורג מהמעגל המתודולוגי הזה. הכלי הסגנוני, שבעבר שימש הכלי המרכזי במחקר, הוא כעת בעיקר כלי שרת למחקרים שמשלבים דיסציפלינות שונות כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה וכדומה, והסינתזה ביניהם עוברת אדפטציה ומיושמת על מושא המחקר האמנותי. זהו אינו תחום נפרד מתולדות האמנות, אלא התפתחות שלה לכיווני מחקר שתואמים את ההלך הפוסט-פוסט-מודרני (שהרי גם הפוסט-מודרניזם עצמו כבר “מת”) שבו הגישות התיאורטיות השונות נמצאות.

חוג שמצעיד את האקדמיה לעבר המאה ה-22

איננו יודעות על איזו “תחושת נמנום אקדמי וחוסר מעש משווע” כותבת רז, שנדמה שכף רגלה לא דרכה במסדרונות החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב בשנים האחרונות. לפני כשנה התמנה ד”ר אסף פינקוס לראש החוג, וכבר בתחילת שנת הלימודים חלו שינויים אדירים במבנה הלימודים. תוכנית הלימודים עברה מהפך מתודולוגי, נוספו קורסים תיאורטיים וביקורתיים רבים, וביניהם קורסים לאמנות עכשווית, אמנות גלובלית, צילום ואמנות ישראלית. החוג מקיים סיורים לימודיים בארץ ובחו”ל, מתקיימים מפגשי קריאה שמחוץ לקוריקולום הלימודים, ובהם תלמידי המחקר דנים במחקרים האחרונים שפורסמו, וזה רק על קצה המזלג.

ד”ר פינקוס לא פועל לבד, הוא מגובה במרצים צעירים ומוכשרים שהתמחו באוניברסיטאות בחו”ל עם שיטות מחקר מהתקדמות והמובילות, שיטות שהם מיישמים במחקריהם ושאותן הם מעבירים הלאה לתלמידיהם. הרוח המפעמת בחוג בימים אלו היא רוח חדשה של עשייה ועושר אינטלקטואלי.

קטגוריית “האמנות העכשווית” אינה מחליפה את מקומו של המחקר “הרציני, ההיסטורי והיבש”. אותו מחקר היסטורי אמנם נראה ארכאי לעתים, אך הוא בסיס איתן שעליו נשען המחקר המאוחר יותר – בלעדיו לא היה לכותבים כמו מיטל רז מה לקבע, ובלעדיו לא היתה קרקע לצמוח מתוכה. אל לנו לשכוח שמדובר באמנות שהשיח עליה, שלא כמו ספרות, למשל, מתבצע באמצעים שונים מהאמצעים שמכוננים אותו, ולכן הוא חשוב כל-כך. את שיטות המחקר שמחילים על האמנות העכשווית מחילים באותה מידה גם (עם האדפטציות התיאורטיות הנדרשות) על אמנות שקדמה לה בציר הזמן, ולכן לא ברור לנו מדוע רז מתעקשת להחליף בין שתי הקטיגוריות, שהקשר ביניהן הוא קשר הדוק והמשכי ולא ספורדי.

בשנה שעברה התקיים סמינריון לתואר שני בנושא “הארוטיקה של הגוף המעונה באמנות ימי הביניים (מאות 12–14)”. הסמינריון עסק בגבולות ההיסטוריים של ימי הביניים, אולם גבולות המחקר שלו היו פרוצים מעבר לשיח המדיאבלי או “המחקר ההיסטורי” וכללו תיאוריות מגדריות, תיאוריות צפייה ותגובה לאמנות, ועוד. זו רק דוגמה אחת. בחוג יש קורסים וסמינריונים אחרים שבנויים על אותו עיקרון של שילוב דיסציפלינות מחקר שונות, מעבר למחקר הסגנוני הקלאסי.

הישגי החוג מקבלים בימים אלו אישור רשמי, נוסף למחקריהם של המרצים. בחודש יוני התקיים ביקור של הוועדה הסוקרת של המועצה להשכלה גבוהה, שכללה את מיטב חוקרי האמנות בעולם, ביניהם הרברט קסלר, שמחקריו על אמנות ימי הביניים תרמו תרומה אדירה למחקר. הוועדה סקרה ובדקה את פעילות החוג בחמש השנים האחרונות, את איכות המחקר של סגל ההוראה ואת איכות המחקר של תלמידי החוג.

מסקנות הוועדה, אף שטרם פורסמו באופן רשמי, הן שהחוג לתולדות האמנות הוא מהמובילים בארץ ובעולם, על חוקריו, רמת ההוראה והסטודנטים הנלהבים (כדבריהם) שמרכיבים אותו, ובעיקר: חוג שמצעיד את האקדמיה הן מבחינת ההוראה והן מבחינה מחקרית לעבר המאה ה-22. הלימודים בחוג מעודדים סקרנות אינטלקטואלית ומשרים אווירת עבודה מעתירה. אנחנו מצרות על כך שבמקום לצטט אחרים, לא הגיעה רז לביקור בחוג, ולכן אנו מזמינות אותה להגיע ולהאזין להרצאות לצד הסטודנטים והשומעים החופשיים וליהנות מידע אינטר-דיסציפלינרי, ללמוד עם שיטות מחקר שהן חוד החנית של המחקר העכשווי, ביקור שהוא חוויה אינטלקטואלית ואסתטית צרופה.

מזי קוזי היא תלמידת מחקר בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת ת”א.