חזרתו של הפְּנים אל הפְּנים

האדריכל הבריטי המפורסם ריצ’רד רוג’רס, השותף לתכנון מרכז פומפידו בפריז, חוגג השנה את יום-הולדתו ה-80 בתערוכת סיכום עשירה, “הפנים בחוץ” (“Inside Out”), באקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון. בין עשרות הפרויקטים שבנה משרדו של רוג’רס מאז שנות ה-70 ברחבי העולם, אחד מהם הוא יצירת מופת ושניים בעלי חשיבות מיוחדת. כדי להיכלל בקטיגוריה של יצירת מופת אדריכלית, על הבניין, לדעתי, לעמוד בכמה אמות מידה:

ראשית, עליו לייצג תקופה בתולדות האדריכלות וההנדסה, להיות האייקון שלה. שנית, תרומת המתכננים ליצירה צריכה להיות כה מהותית, שהתכונות של מרכיבי התכנון השונים שהושאלו מבניינים אחרים יוחלפו בתכונות חדשות, כאילו עברו ריאקציה כימית. אמת המידה האחרונה היא פרגמטית: על האדריכל לבקר באתר שבו נבנית היצירה המדוברת ולהבינו על בוריו לפני שהוא מותח את הקו הראשון בסקיצה הקונספטואלית שלו. כדי להיכלל בקטיגוריה של יצירה בעלת חשיבות מיוחדת, על הבניין לעמוד באמות המידה השנייה והאחרונה.

שלושת המבנים שנדון בהם הם מרכז פומפידו בפריז, שנחשב ליצירת מופת, ובניין לוידס בלונדון ומפעל פלייטגארד בעיר קמפייר, צרפת, המקובלים כיצירות בעלות חשיבות מיוחדת.

מרכז פומפידו, פריז: סל קניות קלוע

מרכז פומפידו (1971–1977) הוא המוכר ביותר במכלול יצירתו של רוג’רס, גם לקורא הלא מקצועי, או כמעט לכל תייר באירופה. בשנת 1971 הוקמה השותפות בין רוג’רס לאדריכל האיטלקי רנזו פיאנו. במסגרת המשרד החדש, נכנסו השניים כמעט בטעות לתחרות בינלאומית שאירגן משרד התרבות והחינוך הצרפתי להקמת מרכז תרבותי חדש בפריז, באזור מגרשי החניה של המרכז המסחרי לשעבר, Les Halles.

המרכז התרבותי אמור היה לכלול, בין היתר, את המוזיאון הקיים לאמנות מודרנית, ספרייה ציבורית מרכזית, מרכז אודיו-ויזואלי והרבה שטחי תצוגה. במרכז ההצעה שהגיש משרדם של פיאנו ורוג’רס עמד הרעיון שבניין המוזיאון המסורתי הדידקטי אינו מתאים יותר לתצוגת אמנות מודרנית עכשווית, ובמקומו יש להקים מבנה טכני מיוחד; בשפתו של פיאנו – “מחסן לאמנות”, או במטפורה אחרת – האגורה בעיר היוונית הקלאסית, קרי חלק מהמתחם הציבורי.

מבחינה טכנולוגית תוכנן המבנה כמסגרת רציונלית שיכולה להשתנות לא רק במישור התוכנית, אלא גם בחתך ובחזית, מעין מבנה מכני ענקי עם מגה-סטרוקטורה של צינורות פלדה מלאים במים, כדי למנוע את הצורך בציפויי הגנה בפני אש, וגם כדי לקבל את האפקט התכנוני האסתטי של צינורות הפלדה החשופים עם מוטות מתיחה מצולבים. כמו כן צויד הבניין במערכת שירותים אינטנסיבית שתוכל לגדול ולהשתנות לפי הדרישות המכניות העתידיות. העיקרון הטכנולוגי-רעיוני של הפרויקט הושפע מזה של ה-Fun Palace, המוסד התרבותי פרי המצאתם ותכנונם של האדריכל הבריטי סידריק פרייס ומנהלת התיאטרון ג’ון ליטלווד, שלא מומש.

למרות הגושיות, הממדים העצומים והחזיתות האופייניות, הבניין הצליח להשתלב במערכת הרחובות הקיימת, בעיקר בשל תרומתו והיותו שונה מהסביבה. למרכז שתי חזיתות יוצאות דופן: החזית הציבורית, הפונה לכיכר חדשה, עם מדרגות נעות בתוך צינור זכוכית המטפסות באלכסון לאורך הקיר השקוף; והחזית האחורית האטומה, לאורך רחוב דה-רנארד, שכוללת את צנרת השירותים, מערכות מיזוג האוויר והמעליות – כל מערכת וצבעי הזהות הבולטים והעליזים שלה, הלקוחים מעולם בתי-הזיקוק ומבני מעבדות.

זהו בניין חריג מבחינות רבות. אין בו אדריכלות-פיסולית מוכרת מבחוץ או התפתחות חללית מבפנים. במבט מבחוץ, בעיקר על חזית השירותים האטומה, הוא נראה כמו סל קניות קלוע של שוק ובתוכו הפרות והירקות הצבעוניים. אפילו התרומה האדריכלית הקלאסית של מדרגות ראשיות נעלמה, ובמקומה הושאלו מדרגות נעות מתחנת הרכבת התחתית ונתלו מחוץ למבנה, ל”טיול אדריכלי”, לא רק במבנה עצמו, אלא גם בחלל העירוני של פריז. אפשר לומר שהאדריכלות, ההנדסה הסטרוקטורלית וההנדסה המכנית (שירותים) ממלאות תפקיד שווה ערך בבניין זה.

ההצלחה של הבניין הביאה אליו מבקרים במספרים עצומים, שלא נחזו מעולם, ויצרה כמובן בעיות תחזוקה לא צפויות. הבניין הקפיץ את פיאנו ורוג’רס מאדריכלים אלמונים לבעלי תהילה עולמית.

בניין לוידס בלונדון: ביתם של החתומים-מטה

בניין לוידס (1978–1986), עם המסורת האנגלית העתיקה הקשורה בו עוד מימי היותו בית-קפה לאנשי עסקים, הוא בעיקרון מבנה של שוק; שוק של ביטוח. מקום שבו החתומים-מטה, אלה החותמים על פוליסות הביטוח הימי, יושבים מאחורי “באסטות” ומחכים לסוכני הביטוח שיבואו לקנות גיבוי לפוליסות שלהם. בעשורים האחרונים חלה הרחבה בתחומי הביטוח של לוידס מעבר לתחום הימי שבו התמחה בתחילת דרכו.

כמו בכל שוק, הקשר האישי בין קונים למוכרים הוא מרכזי ביותר. עובדה זו נשמרה למרות כל חידושי התקשורת האלקטרונית. לוידס ממשיך לתפקד מ”חדר” אחד, בממדי אולם ענק. הגידול המתמיד במספר החתומים-מטה החדשים הוא הרקע לתכנון של רוג’רס, שמבוסס על אולם אטריום – בעל גג בצורת קמרון-חבית מזכוכית שקופה, שמתרומם דרך 12 רצפות של קומות משרדים אחידות. הרצפה הראשית של חדר החתומים-מטה מוגבהת מעט ממפלס הרחובות המקיפים את הבניין ומקושרת אליהם במדרגות טקסיות בעיצוב תעשייתי. “החדר” מתרחב לעבר שתי הקומות הפתוחות שמעליו בעזרת מערכת מדרגות נעות מצולבות. כל הקומות האחרות נשקפות מה”חדר” דרך חלל האטריום וכוללות אפשרות של התרחבות פיזית גם אליהן, אם יהיה צורך בכך.

מבחינה החלל הפנימי, זהו הבניין העשיר והמעניין ביותר במכלול יצירתו של רוג’רס. מסביב למבנה השוק המלבני ניצבים שישה מגדלים הכוללים מעליות, מדרגות, חדרי שירותים מרווחים וצנרות. הקונספט התכנוני הוא מחווה עמוקה לחלוקה לאזורים “משרתים” ו”משורתים” של הארכיטקט האמריקאי לואי קאהן, ובמיוחד לבניין המגדלים למחקר רפואי באוניברסיטה של פנסילבניה בפילדלפיה (1957–1965), כמו גם לבניין לארקין (1902–1906), שתוכנן על-ידי פרנק לויד רייט.

הסכימה הסטרוקטורלית הראשונה, שפותחה על-ידי המהנדסים של ארופ, היתה מבוססת על מערכת צינורות פלדה חשופים המקוררים במים. תוכנית לשורה של ניסויים הוכנה כדי לספק את דרישות הרשויות הבריטיות להגנה מפני אש, אבל מגבלות הזמן לניסויים חוזרים ונשנים שדרשו הרשויות אילצו את המתכננים להמיר את הפלדה בבטון. הסטרוקטורה הקיימת החשופה של לוידס נראית כאילו יוצרה מצינורות פלדה וממפרקי החיבורים שלהן, אך גון המט שלה רומז שהיא יצוקה מבטון מזוין באיכות גבוהה מאוד. כך נשמר גם הרצון להשיג שוני חיצוני צורני לציפויי הבניין בכלל, ולציפויי לוחות פלדת האל-חלד בפרט.

מבין החידושים החשובים בפרטי הבניין נציין את מבנה התקרות העמוקות ולוחות מעטפת הזכוכית החיצונית. מבנה התקרות העמוקות הושפע, כמו מגדלי השירותים, ממבנה התקרות של בניין המגדלים למחקר רפואי בפילדלפיה. עומק התקרה וצורתה מאפשרים גישה נוחה למערכות הצנרות והרשתות האלקטרוניות שעוברות דרכה ותורמים משמעותית לגמישות וליעילות של התפעול המשרדי.

הפרט השני יוצא הדופן הוא הפיתוח של פאנלים חיצוניים לשיפור איכות האור במשרדים, בשיתוף מפעל זכוכית גרמני: לוחות זכוכית אטומה עם בועות שקופות בגריד צפוף, שמפיחות מעין ניצוצות אור ותנועה בלוחות ומאפשרות לאור יום לחדור פנימה, אך בלילה מחזירות את האור המלאכותי לחלל המשרדים.

מבין הטעויות בתכנון של לוידס נכון לדעתי להדגיש את ההתרחבות הלא מבוקרת של מגדלי השירותים. התבוננות בשרטוטים לקבלת אישורי הבנייה ובמודלי העבודה המוקדמים מגלה פרופורציות סבירות ועדינות בין ממדי מבנה השוק לממדי מגדלי השירותים, אלא שהפרופורציות הללו הלכו לאיבוד במהלך פיתוח שרטוטי העבודה. התוצאה הסופית היא שלמרות תשומת הלב לפרטים וההתעקשות על חומרים יקרים ועמידים, היחס הפרופורציוני בין חיצוניותו של המבנה המרכזי למגדלי השירותים פגום. טעות אחרת היא החשיפה המיותרת של פסי וכבלי המעליות השקופות, שגורמת לתקלות מיותרות ויקרות בתפעולן עקב פגעי מזג האוויר.

מפעל פלייטגארד, קמפייר, צרפת: סטרוקטורה תלויה חשופה

הפרויקט (1979–1981) של מפעל פלייטגארד ליצור מסננים למנועים, שהוא עצמו חברה-בת של החברה הגדולה ליצור מנועי-דיזל Cummins Inc  בארה”ב, נולד מרצונה של החברה להגדיל את שיווק המוצרים המוגמרים שלה לשוק המשותף ולחסוך במס על מוצרי יבוא על-ידי ייצורן על אדמתה של אחת מארצות השוק.

העיר קמפייר נבחרה, בין השאר, משום שלא היה לה עבר תעשייתי או עבר של יחסי עבודה בין פועלי תעשייה לארגוני עובדים. עיריית קמפייר היתה מעוניינת בעסקה כדי לבלום את נשירת בני העיר בוגרי לימודים טכניים, הנדסה ומינהל לערים אחרות, ולשפר את מצבה הכלכלי-חברתי של העיר. לשם כך היתה העיר, בגיבוי הממשלה המרכזית, מוכנה לממן את הקמת המבנה.

המשרדים של רוג’רס וארופ נבחרו לביצוע הפרויקט על סמך נסיונם ורשיונם לעבוד בצרפת מתקופת מרכז פומפידו. עמדה לזכותם גם העובדה ששפתם העיצובית ומסורת העבודה שלהם קרובות יותר לאלו האמריקאיות מאשר לאלו הצרפתיות. תוכנית הבניין כללה ארבע מחלקות: פסי הייצור, אחסון לחומרי גלם ומוצרים מוגמרים, חדר המכונות ואגף מינהל ושירותים. אופייני לתכנון של רוג’רס עוד מימי השותפות עם נורמן פוסטר לכלול את כל הפונקציות הנדרשות במבנה מלבני פשוט.

בפרויקט זה הורכב המלבן הכללי מתאים זהים של 18X18 מטר. כל תא נתמך על-ידי סטרוקטורה חיצונית תלויה של תרנים ומוטות-מתיחה מפלדה. היתרונות בשימוש בסטרוקטורה הזו הם חיסכון של כ-17% בכמות הפלדה ומבנה נמוך יותר בהשוואה לסטרוקטורות קונבנציונליות בעלות מפתח זהה. אגב, החיסכון בכמות הפלדה אינו בא לידי ביטוי בחיסכון בתקציב, בגלל תוספת המחיר הכרוכה בייצור של סטרוקטורה תלויה. יתרון נוסף היה האפקט הדרמטי שהסטרוקטורה תרמה לדימוי של המפעל ולמוצריו.

הסטרוקטורה התלויה החשופה, שילובה עם מעטפת בניין מתכתית מודולרית של יחידות אטומות, שקופות או יחידות סבכה לאוורור, כמו גם הכנסת השירותים והצנרות לתוך הבניין, הפכו את פלייטגארד קמפייר לאבטפוס למבנה סטרוקטורלי קל עבור מפעלים, מעבדות ומבני אחסון מתוחכמים שנבנו בשנים הבאות על-ידי משרדו של רוג’רס ומשרדי ארכיטקטים אחרים שאימצו את סגנון ההייטק.

בניין המחסנים של חברת רינאו בסווינדון, אנגליה Renault Warehouse)), שבנה ב-1983 נורמן פוסטר, כמו גם המרכז המסחרי סנט הרבליין בנאנת, צרפת (1986–1987), שבנה המשרד של רוג’רס, הם הדוגמאות המעניינות ביותר לפיתוח האבטיפוס של פלייטגארד.

אפילוג

בין השאלות שמעוררת התערוכה מבחינת סגנון ואסתטיקה אדריכלית-הנדסית, מעניינת במיוחד השאלה מה מהרעיונות המרכזיים של סגנון ההייטק משנות השיא של רוג’רס, שבולטים בשלושת הבניינים שנסקרו, שרד ונכנס למילון השימושי-אסתטי של האדריכלות בכלל, והאדריכלות הבריטית-אירופית בפרט.

השינוי הבולט ביותר, שהופיע כבר בפלייטגארד קמפייר ביחס למרכז פומפידו ובניין לוידס, הוא הכנסת שירותי הבניין המכניים תחילה לתוך פנים הבניין, ולאט-לאט ויתור על הבלטתם וחשיפתם ושימוש בצבעוניותם כאלמנט אסתטי חשוב בבניין. ברוב המבנים העכשוויים גם המערכת הסטרוקטורלית, שהיתה עיקר התכנון והעיצוב החיצוני, נכנסה פנימה. רק בחללים בעלי מפתח גדול, כגון אולמות המתנה בתחנות רכבת, נמלים ושדות תעופה, ניתן למצוא מערכות סטרוקטורליות עשירות דמיון וחשופות, שתורמות גם לחוויית הנסיעה, ההפלגה והטיסה.

הכנסת המערכת הסטרוקטורלית פנימה גרמה לא פעם לכך שתשומת לבם של המהנדסים והאדריכלים לביטוי מרכיביה השונים פחתה גם היא. אחד החסרונות הבולטים בבנייה של היום היא שיכולת הקריאה וההבנה של קנה-המידה של הבניין, שנעזרה ביחידות הקטנות של הסטרוקטורה, כגון פרקי החיבורים היצוקים או המולחמים, הצירים והברגים – קטנה, והבניין הפך ליותר ויותר אנונימי, בעיקר חסר קנה-מידה, ותרומתו לנוף הרחוב וקו הרקיע של העיר פחתה. המהלך הזה ניכר גם בתערוכה: ככל שמתקדמים לסופה על ציר הזמן, דומה ששמה הולך והופך מ”הפנים בחוץ” ל”החוץ פנימה”.

“הפנים בחוץ”, (“Inside Out“), אוצר: ג’רמי מילווין. רויאל אקדמי אוף ארטס, לונדון. נעילה: 13 באוקטובר 2013.