סוחר האנציקלופדיות מהג’ט-סט החתרני

הרהורים נוגים בעיקבות ביקור אוליבר רסלר בישראל

אוליבר רסלר, ה”אמן והאקטיביסט” הוינאי המשתתף בתערוכה “אנטי אנטי” שאצרה הדס קידר בגלריה האוניברסיטאית (גילוי נאות: גם הח”מ משתתף בה), איננו אמן ואיננו בדיוק אקטיביסט. הפרויקטים שלו אינם עבודות אמנות אלא קמפיינים פרסומיים פוליטיים למהדרין שלמרבה הצער הינם גם מטיפניים, מלאי אשמה, האשמה, צדקנות והפגנת עליונות מוסרית. הם ממומנים ע”י מוסדות אמנות ששונאים אמנות ומתבטלים בדימוי עצמי בורגני בפני האקטיביזם העלק-לוחם, והם תמיד מעוצבים היטב בגימור אירופאי אלגנטי שנועד לכאורה לעבוד כסוס טרויאני במרחב הציבורי השבע אבל למעשה משתלב בו, משלים אותו, משתף עמו פעולה. הוא מציג אותם על גבי לפטופ בחלל הבטוח של שיח גלריה מול משוכנעים.

אחד הפרוייקטים שהציג רסלר דיבר על תופעת הג’נטריפיקציה הגלובלית שנקראת “גייטד קומיוניטיז”: בניינים ושכונות שלמים שמתנהלים באפרטהייד פרטי מהסביבה שלהם. הוא הראה תמונה של בניין כזה בוורשה, עם הסיסמה “אל תקנו עולם טוב יותר, הילחמו למען עולם טוב יותר”. הבה נשים רגע בצד את העובדה שלא ברור אל מי הוא בעצם פונה בססמא הזאת (האם הוא מגייס ברצינות את דיירי אותן קהילות מתוך מחשבה שקריאתו תמלא אותם בן-לילה באידיאליזם והם יעזבו את בתיהם ויצטרפו למאבקו?), ונשאל שאלה חשובה יותר: למה בדיוק מתכוון רסלר כשהוא אומר “להילחם” בעיצומה של שיחת לפטופ שאננה לדודות באולם שקט וממוזג, כשהוא ממומן על ימין ועל שמאל ומטייל בעולם על ג’ט-סט הבון-טון החתרני? מה מפעילותו ראוי לתואר “מלחמה”?

אוליבר רסלר – “אל תקנו עולם טוב יותר, הילחמו למען עולם טוב יותר”. שלט חוצות, 2008

אחרי הפרזנטציה שאלתי את רסלר אם הבחירה שלו בעבודה בתוך עולם האמנות היא פרגמטית נטו כי שם מממנים אותו, או שיש בה משהו מעבר לזה. השאלה עברה לו מעל הראש והוא אוטומטית שייך אותי לקאדר שמזנב בו משמאל, כלומר, חשב שאני אקטיביסט שונא-אמנות שחושב שאמנות פוליטית היא פרקטיקה מעמד-ביניימית חסרת השפעה. הוא הסביר שלדעתו “אפשר לחדור את מגבלות האמנות” (וחשף את עצמו כאדם שככל הנראה מעולם לא עומת עם האפשרות שדווקא הפוליטי הוא מה שאת מגבלותיו צריך לחדור), וסיכם באומרו שאם הדוקומנטה ה-11 של 2002 בקאסל שהתבססה בעיקר על וידאו-ארט דוקומנטרי פוליטי נחשבת לדוקומנטה החשובה בדורנו, אז “אין בכלל דיון יותר על האם לאמנות פוליטית יש השפעה”. במלים אחרות, הוא הציג את טפיחת-השכם העצמית (של האקטיביסטים שונאי האמנות שלא מהססים להשתמש במימון רדוף-האשמה של עולם האמנות), כעובדה אובייקטיבית מוגמרת, והכריז, דווקא הוא, האקטיביסט שבא “לעורר שאלות”, מה הם גבולות הדיון ועל מה כבר אין דיון.

ראוי לציין שלא הגלריה האוניברסיטאית היא שמימנה את ביקורו אלא גוף אוסטרי כלשהו (מה שלא מתיישב עם הצהרתו בשיח גלריה במוזיאון בת-ים אליו הוזמן ע”י יהושע סימון, שהוא אינו אהוב ע”י הסצנה האוסטרית). אני גם מבין באיזה הקשר ראתה האוצרת הדס קידר לנכון להציגו, שהרי “אנטי-אנטי”, בין השאר, מציגה עמדות אנטי-ממסדיות היסטוריות בהקשר עכשווי, והעבודה שהוא מציג הוא טקסט קיר ברוחב עשרה מטרים של הסיסמה “נא לא לטייח מחדש, המבנה רקוב”, שמקורה בפאריס של 68, כשהאותיות עצמן גזורות מתצלום הפגנות באתונה מ-2012. יחד עם זאת אני משוכנע שגם קידר עצמה התאכזבה מפרזנטציית איש המכירות מדלת-לדלת שהשלימה את חלקו בתערוכה עצמה.

רסלר איננו איש רע וגם לא שחצן או צדקן במתכוון. הוא פשוט תוצר מובהק של פרקטיקה בזויה, זחוחה, ומשוללת מודעות עצמית, קל וחומר ביקורת עצמית. למרות כל זאת, ואני לא אומר זאת בציניות, אני מקווה שלעשייה שלו יש השפעה פוזיטיבית כלשהי. הייתי רק מעדיף שתהיה לו ההגינות והיושרה לפעול עצמאית כאקטיביסט אמיתי במקום שיסחר במרכולתו האג’נדאית על דלתותיהם של מוסדות אמנות. מעבר לסיבה ההיסטורית-קונטקסטואלית שהפכה את עבודתו לרלוונטית לתערוכה, נראה לי שלא יהיה זה הזוי מדי מצדי להציע פרשנות נוספת לעבודה של רסלר: מי שלא בקיא ברפרנטים הנ”ל, רואה קיר שכתוב עליו שהמבנה עליו מופיעה הכתובת הוא מבנה רקוב. הלזה מתכוון רסלר כשהוא מדבר על “להילחם”? בשימוש בחופש הביטוי המעניק לו מוסד שהזמין אותו להציג כדי להאשימו, בכפיות-טובה ילדותית כמעט, בריקבון? ‘לחתור תחת המערכת’ בהזמנת ובקשת המערכת? לי זה מצטייר יותר כצביעות, והרגל שכבר אולי הפך אוטומטי, לנצל את האשמה הנזכרת לעיל לקידום האג’נדה הנזכרת לעיל בפני קהל המשוכנעים הנזכר לעיל.