משלוש יוצא אחד

בגלריה KW ברלין אפשר היה לראות עד לפני שבועיים תערוכה נהדרת בשם “אחד על אחד”. כל אחד מהמוצגים בה ממוקם בחדר נפרד. המבקר קיבל מלבן קרטון עם חור, כמו זה שיש בבית מלון ותולים על הדלת עם “נא לא להפריע”, ונכנס לחדר. והעובדה הזו כשלעצמה עושה עם המבקר‪ת‬ הרבה דברים, כמו שרואים בסרט המופיע מתחת לפסקה. מה קורה כשאת לבד בחדר שבו מין עמוד בגובה המותן ועליו חבילה של חטיפי שוקולד? בא לי לקחת אחד? בא לי לקחת רק כי אפשר? יש מצלמה בחדר? פתאום מגלים שכתוב “לא” על העמוד. מה זה אומר? לא לקחת? מה לא? אולי כתוב בצד השני “כן”? וכולי. חדר מוצלח במיוחד מצוי בקומה השניה. כשעולים אליה כבר שומעים נגינת פסנתר חגיגית שממלאת את כל האולם הגדול. כשפותחים את דלת החדר ממנו בוקעים הצלילים מגיעים למסדרון קטן שבקצהו דלת נוספת (דקה 4:30), מעוטרת בפיתוחים חגיגיים והצלילים מתגברים. הדמיון, שכבר עם שמיעת הצלילים הראשונים מתחיל לעשות את שלו, ממשיך לפעול. מה יש מאחורי הדלת? כשפותחים את הדלת רואים עלם ועלמה יושבים על כסא מול פסנתר כנף עם מכסה פתוח שחושף את המיתרים, שניגנו כפי ש(לא) נשמע בארבע ידיים והפסיקו “לעשות את זה” בדיוק ברגע שהדלת נפתחה, יושבים במבטים בוהים ולא נוגעים זה בזה, עם מבט תמים של “מה את רוצה? לא עשינו כלום”. ברגע שיוצאים מהחדר וסוגרים את הדלת הנגינה נמשכת בעוז. כל פתיחה שלה גורמת להפסקת הפעולה הארבע ידנית. ילדים ומבוגרים מכל מיני גילים מספרים על תגובות שונות לסיטואציה, אבל לכולם ברור שהזוג מפסיק לנגן ממש בעקבות פתיחת הדלת. יש כאלו שמיד סוגרים אותה, יש שנכנסים ועושים סיבוב סביב הפסנתר ומציצים את קרביו הפעורים, יש שמנסים לדבר עם בני הזוג וכולי.

החדר הזה הוא למעשה סימולציה של המצב שבו ילד נכנס לחדר ההורים בזמן שהם מנגנים בארבע ידיים. במהלך ההתפתחות התינוק, שמתחילה לרוב עם בלעדיות על שדי אמו, לומד העולל עם הזמן לגלות שאל השדיים הללו מחוברת אישה עם צרכים שונים מעבר לצורך לטפל בתינוק עצמו, שהוא לדידו מרכז העולם. בחלוף העיתים הוא גם לומד שיש לו מתחרים על החיק האמהי ושיש דברים ששמורים רק למבוגרים. פעמים רבות מדובר בתחושה מעורפלת ופתיחת הדלת שמאחוריה בוקעת המוזיקה המפתה מזכירה את הסיטואציה האדיפלית הזו, שבה משלוש יוצא אחד: לא תמיד חייבים לפתוח את הדלת כדי להרגיש את זה, לעיתים מספיק לראות את המבוגרים סתם מתנשקים, לפעמים שומעים קולות ולפעמים מגיעים לחדר בלילה במקרה או שלא עם חלום רע… וזה רגע שחוזר בחיים פעמים רבות: של חוסר שייכות, של הדרה, של תחושת פריצה לאינטימיות, של אשמה על ההצצה והסקרנות ועל זה שלגדולים מגיע משהו שלנו לא וזה ומבייש. לעיתים בהחלט מתלוות לזה פנטזיות אלימות: מה אבא עושה לאמא? היא בוכה או צוחקת? כואב לה או שהיא נהנית? ובכלל ממתי הם עושים תרגילי התעמלות באמצע הלילה? ולכן חשוב שמצב שבו ילדים “תופסים” את ההורים, גם אם הם אומרים להם להפסיק להתנשק בסלון, יהיה מדובר. שיהיה ברור שזה נעים ורצוי ומותר גם שזו תהיה פדיחה לילדים. כדאי מאוד ליצור אוירה בה זה יוכל להיות מדובר, כולל ההבדל בין מה שמותר לילדים למה שמותר למבוגרים, שהיו פעם גם ילדים שהתביישו והיה להם אסור וכולי.

סיטואציה דומה לזו התרחשה לא מזמן בבית הספר החדש בחולון: ילדים תפסו את המורה שלהם, גל וולינץ, על חם, כשעשו עליו חיפוש ברשת. העובדות על המקרה חלוקות, אבל מהמכתב שמנהלת בית הספר שלחה להורי התלמידים עולה ש”היום” היתה “סערה” וכבר באותו היום “הוחלט” שהמורה לא יעבוד יותר בבית הספר. כלומר, אין עוררין על כך שההחלטה שעליה “הוחלט” (בגוף יחיד בזמן סביל) התקבלה תוך לחץ זמן וסערה רגשית. אלו הם תנאים מאוד לא טובים לקבלת החלטות ולא ברור למה זה צריך להיות חפוז, במקום לקבל תמונה מלאה בנחת ואז לפעול. ההחלטה המהירה מתקבלת גם בהקשר של יחסי כוח בעייתיים: מחד וולינץ הוא מבוגר והילדים הם קטינים, אבל מעבר לזה הוא נמצא בעמדת נחיתות: הוא אחד והם רבים, הוא מורה זמני והאחרים יותר קבועים, הוא מועסק תחת יחסי מרות עם המנהלת, הוא הומו מוצהר והאחרים הם ברובם הטרוסקסואלים. עולה אם כן השאלה: מה בוער?

מה שקרה הוא שילדים הלכו לחפש חומר על מורה שלהם באינטרנט. לא משהו מאוד חריג בימינו, בהם מורים בישראל הם חברי פייסבוק של תלמידים שלהם והורים הם חברי פייסבוק של הילדים שלהם וישראל היא מדינה של מליון “טלפונים חכמים”. אבל הם לא מצאו עמוד פייסבוק של המורה עם תמונות נהדרות של ילדיו המתוקים או חתולים, אלא מה שהוא רואה ועושה כעבודות אמנות שלו. אפשר להתווכח על הערך האמנותי שלהן וכדאי אפילו: זו טיבה של אמנות טובה, שהיא מעוררת ויכוח ודיון וסערות. רבים ראו בה אלמנטים גזעניים וכאלו של החפצה אבל אין ויכוח על כך שלא מדובר על סרטים שהם חלק מתעשיית הפורנוגרפיה הנצלנית. הרשת מלאה בסרטים כאלו, שאנשים גם מצלמים בהם את עצמם, ללא מטרות רווח כלכלי. העניין החריג פה הוא שהילדים לא ראו סרטים על אורגיה של בני נוער אמריקאים אחרי ערב הנשף הצדקני, אלא את המורה שלהם בפעילות מינית. כלומר: הם “תפסו על חם” מישהו שאיתם יש לו קשר יומיומי והם נמצאים איתו במגע לא וירטואלי. זו חוויה שיכולה להעלות כל מיני רגשות, כמו לתפוס את ההורים על חם, ולכן חשוב שתהיה מדוברת. במקום שזה יקרה (או אולי בנוסף, אולי היה דיבור אבל בנוסף למעשים סותרים), המורה כבר לא מלמד בבית הספר. זה מצב שמשול לכך שילד תפס את אימו עם פרטנר במיטה, השתולל והביא לכך שהאם והפרטנר נפרדו. כלומר, הילד נקלע למצב שבו הוא גרם לסילוקו של גבר אחר מחיקה של האם: וגם אם זה לא בדיוק כך, יש בתוצאה ובמכתב עובדות שיכולות לתמוך בפיתוח דמיון כזה של הילדים. וכמו שילדים לא אמורים לראות את המבוגרים בעת פעילות מינית או לקרוא ספרים בלי ניקוד בגיל מסויים, הם גם לא אמורים לקבוע מי יהיה המורה שלהם ומי לא. זה לא לגילם. מה שכן לגילם זה להתחיל להבין שלמבוגרים בעולמם יש עוד חיים עם צרכים אחרים, והילדים הם לא הדבר היחיד שבו הם עסוקים. גם כשהילדים לא רואים את המורה שלהם, היא נמצאת במקום אחר, יש לה משפחה, חברים ואולי ממש חיים שנוגדים את השקפת העולם הנהוגה במשפחות של הילדים. יש מורות שאוכלות ביום כיפור למרות שכל תלמידיהן צמים. יש מורים שאולי לא מלו את בניהם. לו היה מדובר בבית ספר דתי והמורה היה אוכל חזיר בחצר בית הספר, היה זה סיפור אחר. בישראל זה נראה נורמלי לגמרי שמורה חזר ממילואים אחרי שהשתתף ב”עופרת יצוקה” או אחרי שהוא היה במילואים בשטחים והעיר בלילות ילדים ישנים, שמאז משתינים במיטה כל לילה. וזה נראה לרוב המוחלט של האזרחים היהודים נורמלי לגמרי שילד ישן בבית שיש בו כלי נשק. וזה גם בסדר שהוא יצפה ב”מבט” בחלקי גופות מרוטשים, אבל לראות את המורה שלו בפעילות מינית שלא הרגה אף אדם, זה כבר פוגע בנפשו הרכה של הילד שמדקלם את “אין פרפרים פה”. כלומר: סיטואציות שבהם ילדים מפתחים חרדות לא מקבלות יחס ואילו סיטואציות שילדים “מייצרים” מתוך החרדה שלהם או רגשות אחרים, מקבלות יחס מכחיד.

הזמנה לתערוכה One on One בגלריה KW, ברלין

כמבוגרים בעולם הנוכחי אין לנו הרבה פעמים שליטה על מה ילדים רואים: גם אם אין להם אייפון או גישה למחשב, יש סיכוי שהם ימצאו חברה שיש לה ויש סיכוי שהמידע הראשוני שלהם על מין יהיה ויזואלי ורב משתתפים למרבה הקושי. לכן, מעבר לנסיונות מניעה, חשוב ליצור אווירה שבה אם ילד ראה משהו שמטריד אותו, הוא יוכל לדבר על זה ושבה ילדים מבינים שהמבוגרים שסביבם הם יצורים מיניים, כי גם הילדים עצמם נולדו ככה. ילדים נולדים עם דחפים מיניים, דחפי הזנה ודחפים אגרסיביים. יש איבר אחד שגם כל הדחפים הללו נפגשים בו: השד. הוא המזין, המחמם, המרגיע שעליו התינוקת נרדמת עם לחיים אדומות אחרי שמתח הרעב ירד והיא באה על סיפוקה. הוא האיבר שאותו היא גם נושכת מדי פעם, כשהדחף האגרסיבי מוצא את ביטויו. ילדים מאוננים מגיל צעיר, מגלים את הגוף שלהם וחשוב שהם ילמדו שהוא מקור להנאה, ושלהנאה הזו יש הרבה צורות ויש גבולות. הם לא הולכים במקרה לעשות חיפוש גוגל על המורים שלהם ולא מגיבים במקרה בדרך זו או אחרת: כל ילד בהתאם לגילו ולביוגרפיה שלו. ואחת התגובות הפחות מוצלחות במקרה בה ילד תפס את הוריו וזה הטריד אותו, היא לנסות להרגיע אותו ע”י העלמת מי שהוא תופס כתוקפן או קורבן (או שניהם). חשוב גם להבהיר שלא מדובר בתקיפה אלא בהנאה, שלא מיועדת לגילו, אבל למבוגרים זה מותר והם עושים את זה מרצון וחשוב שהוא יבין שהבושה היא מנת חלקם של כולם. אפילו כניסה לחדר שבו זוג מנגן בארבע ידיים גורמת לתחושות בושה כאלו לעלות.

מה שקרה בבית הספר בחולון היה יכול להיות הזדמנות מצויינת להתמודד עם הבושה, עם פחדים של ילדים מצורות של מיניות שהם לא מכירים, להסביר להם שיש דברים שעדיף לא לראות בגילם ועדיף לגלות את המיניות לבד עם ליווי של מילים בלבד. חשוב שילדים ילמדו שמיניות אינה רק חדירה שנעשית בקבוצות. כשילדים רואים סרטים כאלו, זה חלק גדול מאובדן של הילדות ושל האפשרות לגלות את הגוף שלהם באופן אחר. קצת מוזר לכתוב את זה בעברית: ישראל היא אחת המדינות שבה ילדים כמעט לא חווים ילדות מוגנת. ילדים בגיל גן מגוייסים כבר לטקסי יום הזכרון ויום השואה ורואים תמונות של גופות בשחור לבן ובצבע, כשיש פיגוע והמצלמות נכנסות גם לחדר המיון בניגוד לכל כללי האתיקה הרפואית. מערכת החינוך הישראלית היא השחקן הראשי בחירוב ילדותם של בני ישראל היהודים. כבר ברחם אימם חשופים ילדים לחרדות ההורים שמנסים להרגיע את עצמם בשלל בדיקות וסריקות בתוך תעשיה שלמה של אולטרה-סאונד ונסיונות לקבלת תעודות ביטוח ללידת ילד נורמלי. אפילו ברחם אין שקט, והפיפסים נמשכים על מזרוני בייבי-סנס וכל מיני נסיונות הרגעה מלחיצים אחרים שנגמרים לא פעם בחדר מיון ללא שום הצדקה רפואית לעניין, ועם תופעות לוואי רבות. בישראל הצבת גבולות לילדים היא כמעט מדע בדיוני: הגבולות כל כך פרוצים, שילדים עונים לנייד בשיעור, הורים מטלפנים במהלך אסיפת הורים וילדים בגיל גן חובה רואים סרט על אנה פרנק. ילדים בישראל חשופים לסיפורי זוועה בגיל שאין להם דרך לעכל אותם, הם ישנים בביתם של הורים שמשתתפים בפשעי מלחמה ולוקחים בהם חלק כשהם מתבגרים. רבים מהם מתפרקים אחר כך ונעים בין התקפי חרדה לנסיון לשכך אותם עם כל מיני חומרים.

אחת החשיבויות של הסיטואציה האדיפלית הזו, היא הגילוי שלאבא ולאמא מגיע משהו שמגיע רק למבוגרים ולי לא. והם קובעים את הכללים האלו שעברו מדור לדור. כשהיינו תינוקות יכולנו להירדם על השד, ועכשיו אפשר להירדם בחיק ההורה, אבל אנחנו אמורים להירגע ממילים ומחיבוק. אלו הכללים שמונעים גילוי עריות ורצח, שמציבים גבולות ברורים של מותר ואסור. במובן הזה, הפעילות הנמהרת של בית הספר יכולה להזיק. אפשר להסתכל על הסיטואציה המשולשת שבה צוות בית הספר נכנס למיטה עם מורה מחליף והילדים תפסו את ההנהלה. הם באים להגיד שתפסו אותם, הולכים לאבא ומתפרעים בשיעור שלו, ואז אמא מנהלת מעיפה את אבא מבית הספר ומהר (אפשר גם עם היפוך תפקידים, בהם הנהלה מלוהקת לתפקיד האב והמורה בתפקיד האם). הילדים “הצליחו” להעיף את המורה – גם אם זה לא במציאות בדיוק ככה, מאוד יכול להיות שבפנטזיה שלהם (או של חלקם) כן, ואצל ילדים שהוריהם גם התגרשו כשהם היו בגיל צעיר, יכול להיות שזה נפל על “קרקע פוריה” למשל. במובן הזה, הילדים הגשימו את הפנטזיה האדיפלית של רצח האב ע”י סילוקו. הכוח נמצא בידיים שלהם, במקום בידיים של המבוגרים. התגובה שלהם פורשה כזעזוע שמחייב תגובה מהירה כדי להחזיר את היציבות (גם אם המדומה) למערכת. ואת המחיר לא משלם רק המורה, אלא בעיקר הילדים כפרטים: הם חווים, מעבר לכל המילים, שהנהלת בית הספר פעלה בחיפזון והחליטה על סילוק. צריך לקוות שהם ממשיכים לחפש באינטרנט חומרים ולראות שגל וולינץ לא נעלם, שיש קולות אחרים ושלמרות שדברים קרו מהר, לא רק אצלם הם מכים גלים שישארו עוד הלאה, אלא גם אצל המבוגרים האחרים.

היום, 5.3.13, יתקיים בבית העיר דיון מיוחד בשאלות העולות מן הסיפור, בהשתתפות האמנית והמורה ורה קורמן, האמן, האוצר והמורה ליאב מזרחי, נציגת ביה”ס החדש בחולון יולי חרומצ’נקו והמנחה ד”ר גילה אמיתי.
פרטים נוספים על הערב: http://erev-rav.com/archives/22400

עוד על פרשת גל וולינץ:

אמאל’ה, מין! – ליאור ווטרמן

משבר אמון – יולי חרומצ’נקו

בחינת בגרות – יונתן אמיר