אמאל’ה, מין!

תלמידי ביה”ס הדמוקרטי בחולון זכו לשיעור גרוע במיוחד בכמה מערכי היסוד הדמוקרטיים. בנימוקיי אני נדרש, סליחה, שוב לעובדות הידועות לי: מספר תלמידים פנו למנהלת יעל בונה-לוי, אחרי שנחשפו לעבודות וידאו שהעלה ווליניץ לרשת בטענה שנפגעו. כמה שעות אחר כך (אני מצליב בין גל ווליניץ ליולי חרומצ’נקו), בעקבות שיחה בין בונה-לוי לווליניץ, יצאה הודעה עם החלטה על הפסקת עבודתו בבית הספר; שערורייה.

מדוע? הנימוקים לפיטוריו של וולניץ, על פי חרומצ’נקו, נוגעים לשתי סיבות עיקריות:
א.  חוסר יכולת לגשר על התהום שנפערה בין ווליניץ לתלמידיו הפגועים והמזועזעים.
ב.  שאלת האמון והאחריות. חרומצ’נקו טוענת שווליניץ הפר את האמון שניתן בו כאיש חינוך כשלא הגביל את הגישה לתכנים.

בעיני שני הספיפים שזורים זה בזה, היות שבהאשמה את ווליניץ בהפרת אמון מובלעת ההנחה המקדימה שהוא אמור לדעת שהוא לא בסדר. האמנם כך?

האמן גל ווליניץ מימש את זכויותיו הלגיטימיות במרחב המחיה הדמוקרטי (המוגבל! שלנו). הוא למד אמנות והוראה ב”מדרשה” המזכה את בוגריה בתארים של משרד החינוך. העבודות אליהן נחשפו התלמידים הוצגו בתערוכת הסיום שלו נחשפו לביקורת ודיון ציבוריים. הוא עצמו העלה את העבודות לאתרים מוכרים שלא ראו לנכון להגביל את הצפייה בהן. נכון שבהעלמת העין של בית הספר (חרומצ’נקו מדברת על “אמון” שההנהלה רוחשת למוריה, אולם אני רואה בכך רק עצלות והתנערות), יש גם רווח – אנו האמנים לא היינו רוצים שטעמם האמנותי של יועצים פדגוגיים יקבע בסופו של דבר מי ראוי ללמד אמנות,  אך בטח שאי אפשר לגלגל את האחריות על חוסר הסקרנות והעניין על ראשו של המורה, שבמקרה בחר שלא להסתיר מהציבור את עיסוקו שמטבעו הוא פומבי.

אינני טוען שווליניץ ובית הספר לא רשאים להסיק מסקנות מהמקרה בדיעבד. ווליניץ, שכבר לא מלמד בביה”ס, הסיק מסקנה אישית והוסיף הגבלת גיל מטעמו לסרטונים. כל עוד האתיקה של ההתנהלות ברשת איננה מעוגנת ומוגבלת על ידי חוק, אין עדיפות לפרשנות שנותנות יעל בונה-לוי ויולי חרומצ’נקו להתנהלותו של ווליניץ על פני כל אינטרפטציה אחרת. באותה מידה שניתן להאשים את וולניץ בחשיפת הילדים לתכנים מיניים, ניתן להאשים את הורי הילדים, למשל, שלא הגבילו את הגישה של ילדיהם לאתרים האמורים. אמנות כוללת פעמים רבות תכנים שעשויים להיות קשים לילדים אך מעטים החללים הציבוריים המציגים אמנות המגבילים את גיל כניסת הקהל. טענתי היא שהציפייה מווליניץ להפעיל כלפי עצמו צנזורה שהחוק לא דורש ממנו היא באחריות בית הספר, אם בכלל.

ליאור ווטרמן – פרט מתוך התערוכה “לעניים” בגלריה המדרשה. צילום: אוסקר אבוש

אלא שכאן לא נגמר הסיפור – מעבר להיות גלגול האחריות על המורה הסורר אקט של התנערות של המוסד מהאחריות לבדוק מי הם מוריו, היא מביעה חרדה מוסרית לא רלוונטית בשם נפשם הרכה של הילדים והוריהם המוחלשים. חרומצ’נקו שוכחת שחינוך לדמוקרטיה איננו חינוך לנורמטיביות ואינו האזנה לרחשי לבבות ההמונים. בבסיס הדמוקרטיה עומדים אידאלים, אמונה וערכים מסויימים מאד, שעל רוב תושבי העולם  אינם מקובלים, אך מי שבוחר להחזיק בהם, ראוי שיגלה כלפיהם מחוייבות.  הפעם זה לא קרה.

מאחורי הטענה של חרומצ’נקו נראה כי עומדת ידיעה מוצקה, אם כי לא דמוקרטית, על המותר ועל האסור לילדים. האינדיקציה לידיעה זו היא ש”הילדים פגועים ומזועזעים”. האם אמנם כך?  בהחלט ייתכן. גם מבוגרים שהיו נחשפים לדימויים של ווליניץ עשויים היו לחוש אי נוחות רבה עד כדי דחייה וגועל. אך האם לווליניץ, שנותן פומבי למיניותו, מותר היה לחשוב שיצירתו אינה כה דוחה? ודאי. במרחב המחיה אותו אני, למשל, חולק עם ווליניץ, ילדים יכולים לדעת שמבוגרים עושים כל מיני דברים שהם, הילדים, עדיין לא מבינים. זה אולי מוזר ומגעיל לפעמים,  אבל חשוב מאד שהם ידעו שזה לא בהכרח לא בסדר. ההזדמנויות להיחשף להתנהגויות כאלה הן תמיד רבות יותר מהפעמים שאנחנו מצליחים להסתיר אותן מהם ומחובתינו לעמוד מול כשלונות ההסתרה שלנו בגבורה ולמצוא דרך חינוכית ואלגנטית להתמודד בכלים המתאימים לילדים עם כל מציאות לה נחשפו שלא מיוזמתנו.

הפתרון בו נקט בית הספר נותן עדיפות לזעזוע של הילדים על פני חובתם הדמוקרטית של מבוגרים לקבל את השונה מהם ולחנך את תלמידהם לכך. דווקא מכיוון שווליניץ גם כך עמד לסיים את עבודתו, אפשר היה להוביל דיאלוג פורה מבלי לאלץ את הסגל לקלוט אליהם מורה שלא היו מקבלים לשורותיהם אילו בדקו בציציותיו.

התכנים המיניים בעבודות העבירו את הדיון ברשת בשבועיים האחרונים לשדה שבין אמנות לפורנוגרפיה,  וזאת למרות שהתבוננות באורך נשימה מלמדת שתכני הסרטונים אינם פוגעניים, אלימים או משפילים –  הם שונות המהווה דרך לגיטימית, אפילו בישראל של שנת 2013, של אדם בוגר לחיות את חייו ולהפיץ את אמנותו ואמונותיו. הדיון בשאלת הפורנוגרפיה הוא בעיני עוד התחמקות מהנושא הטעון – הזכות והחובה להכיר את השונה.

הטענות שהופנו כלפיי ווליניץ על כך שהחליט לעורר את העניין אחרי שבועות ארוכים לא היו נטענות, למשל, אם היה מדובר בתלונה מאוחרת על על הטרדה מינית, ולא בכדי אני יוצר את ההקבלה הזאת: ההכרח להיחשף, ההאשמה העצמית והנידוי החברתי שבעקבותיו. הפסקת עבודה בנסיבות כאלה עלולה בהחלט לגרום זעזוע, הלם ולחוסר יכולת תגובה במיוחד על הרקע המסויים מאד שהוביל להתרחשויות.

אי אפשר לצמצם את טווח השיפוט שיש לנו מההקשר הרחב של הדברים  (חירות, אמנות, אחרות וכו’), לפריזמה הצרה דרכה הילדים הלא מנוסים עשויים לחוות אותם (“אמאלה, ערבי!” למשל). כמובן שראוי להיות אמפתיים ולדעת להכיל את הפגיעות והזעזוע  אותו הם מן הסתם אכן חשים, אך מתפקידינו לא לגבות אותם אם הזעזוע מוביל אותם לפחד מופרז, רצון להוקיע או בוז לא מוצדקים. אנו כן נגבה אותם כשיש תואם בין הזעזוע הרגשי שלהם לבין הפחד או הדחייה שלנו. התואם הזה התקיים, לצערי, גם בפיטוריו של ווליניץ וגם במאמרי הסינגור הרבים שעלו לרשת מאז. בבסיס ההיענות לרחשי הלב של הילדים להדיר את המורה בגלל התנהגותו ועולמו עומד אולי על סט ערכים, אך הוא איננו דמוקרטי: היעלמותו הפתאומית של ווליניץ מבית הספר אינה התחשבות של ממש ברגשות הילדים, כי אם גיבוי כושר השיפוט הילדי שלהם. המסקנה היחידה עמה התלמידים יחזרו הביתה בסופו של יום כזה היא: “צדקנו, האיש הזה מסוכן לנו ולא ראוי ללמד אותנו, נהגנו בחכמה שפנינו למנהלת”. כמנהלת מוסד המבקש לפעול ברוח ערכי הדמוקרטיה, פסחה בונה לוי בעזרת יועציה על שני הסעיפים וגרמה עוול לווליניץ ולא פחות מכך לתלמידים ולעולמם.