תל-אביב: העיר הגדולה בפלסטין

אחת הסיבות לבעייתיות המובנית בהגדרה של תל-אביב כעיר גדולה וקוסמופוליטית היא שחייו של פלסטיני בתל-אביב שונים מחייו של טורקי בברלין. מאמר מתוך גיליון “עיר עולם“


פינת רוטשילד-מזא”ה היא “החלום הישראלי”, התגשמות התל-אביביות, ההמולה שכוללת את האנשים הכי אופנתיים/מחוספסים/יפים/חכמים/ראויים/נכונים בישראל ובמזרח התיכון. ההמולה מסביב לבתי-הקפה של השדרה והרצון העז לראות ולהיראות בוודאי דורשים מהאנשים המתאספים שם ומשתרעים על הספסלים בתנוחות תיאטרליות לשלם מחירים כלכליים כבדים. לכך נוספת הידיעה המרה שאין לאן לחזור, כי אין כמו תל-אביב.

כך הילדה שעברה מעפולה לאיזה חור על גבול פלורנטין-העלייה בוודאי עברה דרך ייסורים לא קלה, שכללה הטרדות מיניות מילוליות ברחובות השוק, טלפונים מאיימים מפקידת הבנק ודו”חות חניה, עד אשר הגיעה בערב קיצי לח וחם לטייל עם כלבה בשדרה. היא חלק מהמערכת האורבנית וחוקיה, היא אוספת את הצואה של הכלבה בשקיות קטנות המיועדות לכך, היא נפגשת בפינת הרצל-מטלון עם חברתה שעובדת גם היא כתקציבאית מתחילה מכרמיאל במשרד פרסום דורסני ופטריארכלי בשכר של 6,000 שקל בחודש. שתיהן משלמות יותר ממחצית משכרן לדיור, אך בסופו של יום הן יכולות לשבת על אחד הספסלים בפינת רוטשילד-מזא”ה עם נעלי אצבע, סיגריה וכוס קפה, להתקשקש ולהגיד בביטחון מפוקפק למדי ש”ממש… סוף-שבוע באכזיב? אני צריכה פספורט עם ויזה כדי לצאת מתל-אביב”.

אין כמו תל-אביב


פינת רוטשילד-מזא”ה מייצגת את המשמעות השטחית של “הבועה” התל-אביבית, החיה בתודעה של עיר-עולם קוסמופוליטית ופלורליסטית שקרובה לנמל התעופה. זו אינה יותר מאשר תודעה כוזבת, שכן כל אחר – ערבי, אפריקאי, קווירי או תייר מזדמן שנקלע להמולה הזו – מחפש את הדרך הכי קלה לברוח משם לקצוות הקוסמופוליטיים האמיתיים של העיר, שבהם האנונימיות וההיעלמות הן השחקנים הגדולים והמעצבים העיקריים של סימני הנוכחות של האחרות במקום. עוד לא פגשתי אנשים שיכלו לדבר ביניהם בערבית בפינת רוטשילד-מזא”ה בקול רם בלי שהאיזון העברי-ישראלי-לבן וההגמוני יופר לאלתר, ובלי שהילדה שנדדה לעיר מעפולה המוקפת ביישובים ערביים תרגיש נבגדת.

אין כמו תל-אביב, אפילו אני אומר את זה. וכמו שאמר לי פעם חברי הטוב, “תל-אביב היא העיר הגדולה היחידה בפלסטין ההיסטורית”. אני אוהב את תל-אביב אהבה פרדוקסלית עד כדי כך שבניגוד לפלסטינים פרה-לאומנים אחרים שקוראים לה “יאפא”, אני קורא לה פשוט תל-אביב (ליפו אני קורא “יאפא”, כי זה השם שלה).

עוד לא פגשתי אנשים שיכלו לדבר ביניהם בערבית בפינת רוטשילד-מזא”ה בקול רם בלי שהאיזון העברי-ישראלי-לבן וההגמוני יופר לאלתר, ובלי שהילדה שנדדה לעיר מעפולה המוקפת ביישובים ערביים תרגיש נבגדת

אין כמו תל-אביב, אין כמו רחוב הרצל הריק מקצהו הדרומי בפלורנטין ועד תחילת ההמולה בפינת רוטשילד בשעה תשע בלילה באמצע השבוע, אין כמו ספסלי האנונימיות ברחוב, אין כמו כיכר המושבות ביום רביעי בשעה שבע, כשאתה יושב ומחכה לחברה שמאחרת לקפה ומתחיל להקשיב לשיחות על הספסלים בערבית סודנית חביבה. אין כמו ההתרחשויות הביזאריות שמייצרים ה”אחרים” ברחובות מרכז העיר אחרי הצפירה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כאשר הם מנסים להגיד זה לזה בשתיקתם, “זו לא אשמתנו… למה מגיע לנו העונש הזה, כל מה שביקשנו זה לאכול במסעדה או ללגום כוסית”. אין כמו ההצטלבות של רוטשילד ואלנבי, שם נפגשים הבורגנים והממסדיים עם פליטי העבדות הזרה וסוחרי המותגים המזויפים רק כדי להיפרד עד מהרה לטובת סושייה או שווארמייה. לבסוף, אין כמו אזור הדמדומים של יהודה הלוי-נחלת בנימין, שם מפרידים רק כמה מאות מטרים של הליכה שיכורה בין עולם שמתיימר להיות קוסמופוליטי מתוך מתירנות ובין עולם שהוא קוסמופוליטי בהווייתו.

השתתפות או היעלמות

אחרי שנת 2000 החלה תופעת מעבר של פלסטינים, בעיקר מצפון הארץ, לעיר הגדולה תל-אביב. המעבר נעשה לרוב במטרה לעבוד, להצליח ולהתרחק מהמבנים החברתיים האנכיים המסורתיים שמאפיינים את רוב היישובים הערביים.
קבוצת הפלסטינים שהיגרו לתל-אביב מתחלקת לשתי קטיגוריות עיקריות: כאלה שחיים, עובדים ומבלים ב”מרכז” האורבני כמו כל ישראלי תל-אביבי מבוסס, וכאלה שחיים בשוליים במצב של הישרדות קיומית ומרוכזים באזור התחנה המרכזית וביפו.

קבוצת ה”מרכז” מתאפיינת באינדיבידואליות רבה והיטמעות עד כדי היעלמות בקצב החיים בעיר, לצד התארגנויות על בסיס אינטרסים אמנותיים אוונגרדיים או אינטרסים משותפים על בסיס מעמד חברתי-כלכלי. ההשתתפות או ההיעלמות הללו, והנזילות ביחסים בין חברי הקבוצות, הן המאפיין הבולט שלהן בהשוואה לצורות אחרות מחוץ לתל-אביב, ובמיוחד במקומות שיש בהם ריכוזים ערביים גדולים.

אחת הסיבות לבעייתיות המובנית בהגדרה של תל-אביב כעיר גדולה וקוסמופוליטית היא שחייו של פלסטיני בתל-אביב שונים מחייו של טורקי בברלין. בין הזהות הפלסטינית ובין הזהות הישראלית, ובמיוחד הציונית, יש תחרות והתנגשות מתמדת. הפלסטינים עדיין לא מימשו את חוויית הלאומיות שלהם עד תום, והישראלים עדיין סובלים מלאומיות מאוימת ומפוחדת ולא שלמה, שהגבולות שלה אינם ברורים. לכן תל-אביב שרויה במאבק מתמיד בין הקוסמופוליטיות ובין הפונדמנטליזם התרבותי הציוני.

העול ההיסטורי והסמלים הציוניים שמקיפים את העיר, כמו גם ה”הנהלה” הממסדית ששוכנת בה (העירייה, משרד הביטחון, הסוכנות-היהודית), מונעים מהקוסמופוליטיות שלה להתממש עד תום. הם גם שמונעים מהפלסטינים שחיים במרכז הווייתה הזדהות עקרונית ובסיסית עם הסמלים של הישראליות שבונים את העיר, ומאלצים אותם להסתפק בקוסמופוליטיות האסתטית שהעיר מציעה. מקצתם יצרכו תרבות בשוליים הקוסמופוליטיים שמייצרים “האחרים”, יחד עם קבוצות של ישראלים שאינם שוחרי פונדמנטליזם תרבותי.


העיר העברית הלבנה והטהורה

אפשר להבחין בתל-אביב בכמה רמות של קוסמופוליטיות: קוסמופוליטיות בורדיאנית בקרב המעמד הבינוני והבינוני גבוה, דהיינו צריכה תרבותית קוסמית של מסעדות, סוגי מוזיקה, מופעים עולמיים וחידושים עולמיים באופנה ובאמנות. יוצרים רבים יאמצו קוסמופוליטיות אסתטית ביצירותיהם כאמצעי ביקורת על הלאומיות התרבותית. 
רמה אחרת היא הקוסמופוליטיות “מלמטה למעלה” – הפסיפס האנושי של עובדים זרים, קהילות דיפלומטיות, פלסטינים, תושבי חוץ ארעיים וכו’. אלא שתל-אביב היא לא בריסל או ז’נבה, שקיימות בזכות מוסדות קוסמופוליטיים עולמיים ומעמד רב-תרבותי של אזרחי העולם שמועסקים וחיים בהן ושאזרחיה (או שכבה מסוימת בה), נהנים מיכולת ניידות גדולה, השפעה ונגישות למוסדות קוסמופוליטיים כמו האו”ם או אונסקו. מה גם שממילא צדדים שונים של הקוסמופוליטיות ו”אזרחות העולם” אינם יותר מאשר פריבילגיות של החזקים והשולטים, והמהגר הלא-חוקי מגיניאה שטובע בים התיכון בדרכו לחפש תקווה ביבשת אירופה לא מת משום שהוא סובל מיתר “קוסמופוליטיות” במרכיבי הזהות שלו.

דפדוף בקטעי עיתונות מגלה שתל-אביב הובנתה תרבותית כעיר העברית החדשה, הלבנה והטהורה, אך הרעיון השתבש והולך ומשתבש כל הזמן. היא נועדה להיות המרכז של “התבונה” ולא “הרגש”, כפי שזימל אמר במאמרו “העיר הגדולה וחיי הנפש”. אלא שנהירת הקבוצות השונות אליה כדי להשתתף בחגיגת החליפין היא מעין “בגידה” בעבריות של העיר.

אין כמו אזור הדמדומים של יהודה הלוי-נחלת בנימין, שם מפרידים רק כמה מאות מטרים של הליכה שיכורה בין עולם שמתיימר להיות קוסמופוליטי מתוך מתירנות ובין עולם שהוא קוסמופוליטי בהווייתו

תל-אביב עדיין רחוקה מלהיות עיר קוסמופוליטית לפי המודלים הקיימים בעולם, שכן היא ניצבת במרכז מדינה השרויה בסכסוך עם העולם הערבי. לכן העולם אינו ממהר לטפח אותה כעיר קוסמופוליטית דוגמת דובאי או דוחה, לכן היא מסתפקת בהתנהלות קוסמופוליטית בורדיאנית וכזאת שהיא “מלמטה למעלה”, כאשר נוכחות קבוצת “הפלסטינים” המבוססים מעמדית ואקדמית היא רק אתגר במאבק המתמיד על זהותה של העיר, וזהותם הם.

העובדה שהגרעין החזק והממסדי של חיי התרבות בתל-אביב הוא עדיין ישראלי-לאומי-עברי-ציוני היא אחת הבעיות הניצבות בפני הפלסטינים אזרחי ישראל (שקראתי להם “המרכז”) שמבקשים להיטמע בחיי העיר הגדולה. כתגובה לכך אנו עדים בשנים האחרונות להתרחבות של שוליים תרבותיים קוסמופוליטיים שבהם משולבים ערבים, ישראלים שמאלנים “רדיקלים” אנטי-ציונים, קווירים, תושבים ארעיים מאירופה וצפון אמריקה, ומעט מאוד מהגרים מאפריקה ואסיה.

אמנם מרכז תל-אביב מייבא ומאמץ סגנונות אופנה, אמנות ואוכל מהבירות הקובעות את הטון בעולם, אך האטימות שנובעת מהתודעה הכוזבת שלהם גורמת לאנשי ה”מרכז” להשתכנע שהם שמש המרחב המזרח-תיכוני בלי לטרוח להכירו. דובאי, דוחה, ביירות, קהיר ואפילו איסטנבול נמצאות מחוץ לתחומה של התודעה הזאת. וכך, הדרת “האחרות” מהמרכז גורמת לכל הנוהרים אל העיר לייצר חגורות קוסמופוליטיות של דיכוי (ציר שכונת התקווה–התחנה המרכזית–סלמה–יפו למשל), הטובעות בערימות האבק שמייצר המטאטא שמנקה את העיר הלבנה.

ראג’י בטחיש הוא סופר ופעיל תרבותי-חברתי, יליד נצרת 1970

מקורות:
זימל, גיאורג. 2004 [1903], “העיר הגדולה וחיי הנפש”, עמ’ 23–40, מתוך “אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית”, תל-אביב, רסלינג
Hannerz, Ulf. 2004. “Cosmopolitanism”, pp. 69-85, in: David Nuget and Joan Vincent(eds.), ACompanion to the Anthropology of Politics. Oxford: Blackwell.