הנה הדרקון שלנו

ציור של אל גרקו, “יוחנן כותב הבשורה”, הגיע למוזיאון ישראל בהשאלה ממוזיאון הפראדו במדריד. כך היה כתוב בהודעה לעיתונות. זה נדיר שהודעות יח”צ של מוזיאונים עוצרות את נשימתי, הפעם היא נעצרה.

סוכות זה זמן טוב לעלות לרגל לירושלים, ויש בשביל מה. ציור של אל גרקו הוא תמיד כן שיגור: מגיעים עד אליו והוא נושא את הנפש מעלה. משיחות המכחול של הנווד מכרתים מתחילות בארץ ומסתיימות במקום נשגב, שמחמיץ במילימטר את גן העדן הדתי המקובל. בקצה המשיחה נמצא עתיד שבו אמנות עוד תיווצר מתוך טירוף ותעניק לטירוף משמעות. אל גרקו הוא ממשיך דרכו של ון גוך, הוא הקדים את זמנו בדיוק ב-300 שנה.

עד כאן ההתלהבות. מכאן, שאלת המפתח של הפוסט הזה: מה בעצם אומר ציור של גאון בן המאה ה-16 לישראלי של המאה ה-21? כיליד כרתים, אל גרקו הוא כמעט מקומי. הוא חי בתקופה דומה לשלנו לפחות במובן אחד, שהשתרר בה מתח עז בין כוחות מחדשים רדיקליים (הרפורמציה) לכוחות מסורתיים דתיים (הקונטרה-רפורמציה), ובכל זאת, משהו באור של הארץ הזאת, בקדימונים של ערוץ 2, בשיבושים בזמני הרכבות, ובכוונת הממשלה להלבין את המאחזים הבלתי חוקיים בגדה כאילו דוחה אותו מראש.

בעבור 22 שקלים של עלות הנסיעה במונית השירות, אפשר תיאורטית לעלות בסערה השמימה, אבל רק תיאורטית. המציאות הישראלית חוצצת בינינו לבין דברים כאלה. כדי להעמיד את הדברים למבחן, אני מתנדב להיות הישראלי שבשאלת המפתח. ולבצע את העלייה לרגל תוך שאילה של שלוש שאלות נוספות. אולי אצליח להסיר מעל עצמי ספק אחרי ספק ולהגיע ללשכותיו הפנימיות של המקדש – טהור.

ובימים האפלים

שאלה ראשונה היא שאלתו של הקדוש ברוך הוא על חוף ים סוף. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? איך אפשר לנסוע ולחזות בציור בשבוע בו חוללו קברים ביפו וכתובות נאצה פוזרו בבת ים? מהי נקודת השפל אליה מגיעה חברה, שבה כתיבה על תרבות ואפילו חוויית תרבות היא מעשה בלתי מתקבל על הדעת? ברטולד ברכט שורר: “ובימים האפלים / האם ישירו? / אכן ישירו / על הימים האפלים.” לצערי, לכתוב על אל גרקו זה לא בדיוק לשיר על הימים האפלים. מה בין מכחולו הפונה מעלה לבקבוקי הספריי של הכהניסטים המורים את דרכה של החברה הישראלית אל קברה?

מצד שני, אולי בדיוק בגללם אני נוסע לירושלים עכשיו: כדי להזדכך. הימים אפלים כבר כל כך הרבה זמן וחלונות התקווה נסגרים. בדרך העולה מבנייני האומה בואכה קרית הממשלה אני מונה מדבקות פגוש: “יהודה ושומרון, הסיפור של כל יהודי,” “אנחנו ננצח”, “ירושלים – מחזקים לא מחלקים”, “חיילים לא מפקירים”. אין כאן שום מסר שמביע ערך אוניברסלי כלשהו, אפילו לא את ההומור כערך אוניברסלי. כל אלה אבדו לנו. בבניין האחרון לפני המוזיאון, משכן הכנסת, נערך דיון קריטי בהצעות חוק איסור לשון הרע, העלול להפוך את קיומה של עיתונות תחקירית בריאה בישראל לבלתי אפשרית. קדימה חוברת שוב לאיחוד הלאומי ולישראל ביתנו בחקיקה בלתי-דמוקרטית. לי לא ניתן לחזות בכל זה, אין היום יציע ציבור.

מה נותר לנו ממחאת האוהלים? כרגע – בעיקר בית העם בשדרות רוטשילד, שבו מוקרנים מדי ערב סרטים, מיתרים מכוונים ומלים של יופי נאמרות. מה נשאר לנו ממאבקנו בחוסר הסובלנות? זכר שורותיו של מוחמד טהא עלי, שנפטר בשבוע שעבר בגיל שמונים, הידיעה שאדם, גם אם חי חיים ארוכים במרחב מצמת הנשמה שלנו, מסוגל לשמור על צלם. מה נשאר לנו בסוף דרך היסורים של גבעת רם? אל גרקו.

התשובה לשאלה הראשונה היא: בוודאי. התרבות מוכיחה כוח של ממש בימים האפלים, והביטוי ״המנגינה לעולם נשארת״ מקבל משמעות חדשה.

העולם כהסחת דעת

לפני הכניסה לאולמות התערוכה אני מתיישב לכוס קפה ומנסה לענות לעצמי על שאלה שנייה: איפה אנחנו חיים? עיסוק מוגזם בכאן ובעכשיו גורם למרחב הקוסמופוליטי של המוזיאון להיראות כהתחמקות. במעלה גרם המדרגות העצום המוביל לכאן מביתן הכניסה, מצאתי את עצמי תוקע מבטים ציניים בדמות גבר יפהפה שפיסל רודן, במבנה אנתרופומורפי כסוף של דיוויד סמית ובליבת תפוח עצומה של קלאס אולדנבורג וקושי ואן-ברוחן. הא, חשבתי, מה כל השטויות האלה? אנחנו בירושלים.

כן, אנחנו בירושלים, אבל מאימתי הפך העולם עבורנו ליוצא מן הכלל, להסחת דעת מן הממשי. אני פוסע מתוך מרחב הפיסול הבינלאומי אל חדרי האמנות הישראלית כמי ששב מחופשת הכל כלול בשומקום תיירותי לסעודת סדר פסח של המשפחה המורחבת. כאן מצוי הרלוונטי: בסעודה האחרונה החיילית של עדי נס, בלשון פרה של ישראל הרשברג, בהדפסי הכפר צובא של לארי אברמסון.

חדרי האמנות הישראלית נפתחים אל חדר של אמנות מהפכנית צרפתית מן המאה הי״ט, שלא אומרת לי כלום. אני חייב ללמד את עצמי מחדש שציור שדרות מונמרטר באביב של קאמי פיזארו, המוצג כאן, הוא יצירת מופת יחידה במינה שתופשת תקופה, עונה והרף עין בכלים שלא היו קיימים לפני כן.

הקושי הזה חולף מול יוחנן של אל גרקו. אין מה לעשות. יצירת מופת היא יצירת מופת. קדרות השמים, עדינות הדיוקן, העוצמה הכמוסה במלבוש, כל אלה משיבים לי את אנושיותי. אחריהם ציור של רובנס בקומה מתחת מצליח שוב לרגש ותערוכת העבודות בחול ובברזל של מיכה אולמן בקומה מעל, עם כל היותה מרשימה, נחווית כמפגש עם אמן ולא כחשבון נפש אישי. התשובה לשאלה השנייה היא: אנחנו חיים בעולם, ולפעמים צריכים שהעולם יבוא עד אלינו ויזכיר לנו את זה.

כוס התרעלה שלנו

נותרה שאלה שלישית והיא מנקרת גם אחרי היציאה מן המוזיאון: למה הגיע לכאן יוחנן? יש לי את מספרה של האוצרת שלומית שטיינברג ואפשר להרים לה טלפון בכל רגע, אבל אין לי צורך בתשובה טכנית אלא בתשובה רוחנית.

מישהו ליחש שם, בחדר בו תלוי הציור, שבפני המוזיאון הוצעו כמה וכמה אוצרות מן הפראדו, ושיצירתו של אל גרקו נבחרה משום שנוצרה בספרד. ככזאת ניתן לה להוות מחווה כפולה: מחווה ספרדית למוזיאון ומחווה למשאילים הספרדים. בין אם הדבר נכון אם לאו, יוחנן כבר כאן. בידו הוא אוחז בכוס רעל, אותה הגיש לו כהן מקדש דיאנה באפסוס, והרעל מגיח מתוכה בדמות דרקון. עכשיו השאלה היא: מה הוא אומר לנו? מה אפשר להפיק מן האיש הזה ביום ירושלמי חם מדי באוקטובר?

אני מתקשה לענות עליה. קדוש נוצרי קדום שעמד בכח אמונתו בפני עוצמתו של רעל והקים שני נוצרים אחרים לתחיה, מחברה של הבשורה הפנטסטית והמיסטית ביותר, קדושם הפטרון של הבונים החופשיים… מה לו ולשיכוני גבעת מרדכי שבוואדי שלמרגלותיהם אני הולך עכשיו?

בחרתי להכפיל את העלייה לרגל ולרדת על שווארמה אדמדמת אצל שבח, ״האבא של הפלאפל והשווארמה״, בצומת פת. כאן אני לועס נוכח הוד הכיעור של פרויקט הולילנד. נסיון לברוח מן המבצר הנורא ההוא לתוך האייפון מפיק דכדוך. באתרי החדשות מדווח שהתיקונים לחוק לשון הרע אושרו לקריאה ראשונה בכנסת, למרות ישיבה בהם הותקפו מימין ומשמאל. אלה המפחדים מעיתונות חוקרת טיפחו די גורמים שיתמכו בעניינם.

הנה כוס התרעלה שלנו. הנה הדרקון שלנו. והנה התשובה שלי. כל מי שבוחר להישאר בארץ הזאת בוחר, כמו יוחנן, ללגום מתוך הגביע המלא בקללותיה ומקווה להישאר בחיים. התשובה לשאלה השלישית היא: יוחנן כאן כדי לא להרגיש לבד. כאן כולנו עומדים למבחן של אמונה כמוהו ומגיע לנו שיציירו אותנו לפני שניקח שלוק אחד מיותר. כרגע עדיין האור מאפשר לעשות זאת, אור שמוסדות תרבות נהדרים כמו מוזיאון ישראל מפיצים אותו. מי יודע כמה זמן יחלוף עד שנוכל לכל היותר לשיר, אכן לשיר, על הימים האפלים.

* פורסם לראשונה באתר “העוקץ”