פריחת מוחות 36 – דפנה ברעם, הרינגיי, לונדון

בת 41
גדלה והתחנכה ב: ירושלים
השכלה: לימודי משפטים באוניברסיטה העברית

Fellowship by the Reuters Foundation for Mid Career Journalists, Green College, Oxford University, Oct 2002- April 2003

Senior Associate Mamber, St Antony’s College, Oxford, June 2003-June 2004

תחומי ענין ומחקר:
טוב, קודם כל אני לא לגמרי סגורה על זה שאני מתאימה לפורמט של “חוקרים ואמנים”. אני עיתונאית עם חצי רגל באקדמיה מדי פעם, וסטנדאפיסטית. סטנדאפיסטים זה אמנים?

חוקר/אמן שאני מעריכה:
אבי שליים, היסטוריון; סטיוארט לי, סטנדאפיסט.

ספרי על המחקר שלך:
ספרי Disenchantment: The Guardian and Israel (2004), עסק בהסטוריה של היחסים בין העיתון היומי הבריטי הגרדיאן לתנועה הציונית ומדינית ישראל, והאופן בו כיסה העיתון את הסכסוך הישראלי-ערבי מראשית ימי הציונות ועד אינתיפאדה השניה. באופן כללי אני מתעניינת באופן שבו התקשורת מכסה אירועים ובמידה שבה הכיסוי מושפע מהדימוי העצמי של העיתונאים והעורכים המעורבים, באופן שבו הם תופסים את הקוראים שלהם, ובניסיון ליצור הזדהות בין הקוראים לבין מושאי הכיסוי. אני נוטה להאמין שמקורה של ההזדהות הזו בעידן הגלובליזציה הוא מעמדי יותר מאשר לאומי, ושצרכני תקשורת נוטים להזדהות עם מושאי כיסוי הדומים להם מבחינה סוציו-אקונומית. אם פעם אחזור למחקר ולכתיבה אקדמית או מעין-אקדמית, זה יהיה נושא המחקר שלי.

והאמנות?
התחלתי לעסוק בסטנד-אפ קומדי לפני כשנה, תחת השם MissD. במסגרת מאמצי להתאושש מהתקף לב שפקד אותי בטרם עת (אם כי לא בלי סיבה מוצדקת, לשיטתו של ההתקף). אני מופיעה במועדונים בלונדון במשך השבוע ואפילו מנהלת שני ערבי סטנד אפ, בימי שני ורביעי. החומר שלי היה, לפחות בהתחלה, פחות פוליטי משחשבתי שיהיה, אבל הוא מתפתח בכיוון הזה בהדרגה. חוץ מזה אני מדברת על להיות בת 40, על התקפי לב, על חווית ההגירה והזרות באנגליה, על דיאטות, ועל הבדלים מנטאליים בין אנגלים לבין כל מי שמוצאו באיזור היום התיכון או המזרח התיכון. במסגרת הפרינג’ של פסטיבל אדינבורג הקיץ הזה (2001) אהיה חלק משלישה המהווה את המופע Age of Treason שירוץ בפרינג‘ בין 13 באוגוסט ל- 20 באוגוסט (כל המידע נמצא בלינק).

למה לונדון?
אני חיה בלונדון כי אני רוצה לחיות בלונדון, אני מרגישה שהעיר זורמת בעורקי ואני בעורקיה וכאן אני רוצה להיות. ירושלים הולכת והופכת למקום זר מוזר ובלתי אפשרי מבחינתי. תל אביב זרה לי כמו כל עיר זרה אחרת בעולם. למה הרינגיי? כי אפשר לקנות כאן טחינה, מלפפונים קטנים, אבטיחים גדולים, ושישליק הכי טעים בעולם. בקיצור, זה הכי קרוב שאפשר ללגור ברחוב אגריפס בירושלים ועדיין להיות בלונדון.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
אף פעם לא הרגשתי יהודיה במיוחד, למרות שמחוץ לישראל אנשים מעלים את השאלה הזו יותר. אני אתיאיסטית כך שאין לי עניין דתי בזה. אני חושבת שיותר משאני מרגישה שיש לי משהו במשותף עם יהודים באשר הם דם יש לי משהו משותף עם מהגרים בכלל ועם מהגרים מהמזרח התיכון ואגן הים התיכון בפרט. אנחנו מתעצבנים מאותם הדברים, מחפשים פתרונות דומים, מתארגנים באופן דומה סביב משפחה וחברים, ומתעניינים באוכל יותר מאשר באלכוהול.

הסוגיה הישראלית עולה, מטבע הדברים, כל הזמן, בעיקר לאור העובדה שאני כותבת על ישראל ומרצה מדי פעם או עוסקת בפרשנות מכל מיני סוגים (רדיו, טלויזיה, בכתיבה ובדיבור). אני מרגישה שהדרך להביא לשינוי בישראל היום היא על ידי לחץ מבחוץ. זה הדבר היחידי שעשוי להביא לשינוי בשיח הצדקני והאוטיסטי שמלובה על ידי הממשלה והתקשורת הממסדית. אין בכך כדי לזלזל בעבודת הקודש שעושים אירגונים פוליטיים ואירגוני זכויות אדם בתוך ישראל כדי לזעזע את השיח ולערער עליו. רק שני הכוחות הללו במשולב עשויים להביא לשינוי. וכן, אני נתקלת מדי פעם גם באנשים שמחזיקים בסטריאוטיפים מופרכים או מופרזים על ישראל, שמדקלמים עובדות באופן פשטני, או שסתם מתבטאים באופן שמחליש את הטיעון הביקורתי על ישראל. וכן, זה מעצבן. בעיקר כי זה לא עוזר למאבק להפסקת הכיבוש ולמען דה-ציוניזציה של מדינת ישראל.

את מתגעגעת לישראל?
למשפחה וחברים. לפעמים למזג האויר, לפעמים לאוכל. ביקור פעמיים בשנה מרגיע הכל. בקיצור: לא.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
לא, בינתיים לא. אין לי תכנית לחזור, אבל בחיים אסור לשלול שום אפשרות. אנחנו משתנים, התנאים משתנים, ובעיקר חוקי ההגירה באירופה משתנים.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד או ללמוד בחו”ל?
ואללה אין לי מושג. אף פעם לא ציפיתי שמישהו בישראל “יכיר בי” אם כי היה נחמד אם מישהו היה מעוניין לתרגם את ספרי לעברית. אני חושבת שאם בכלל הייתי יותר מוכרת, לפחות בחוגים מקצועיים, כאשר חייתי בישראל והייתי עורכת חדשות וסגנית העורך הראשי ב”כל העיר” בטרם נרמסה רשת מקומוני שוקן על ידי שיקולי רווח מהיר ותאוות בצע מחפירה. הדברים אולי שונים אם את דוגמנית-על או אקדמאית בכירה, ואני מניחה שלבר רפאלי ואלה שוחט יהיה יותר מה לומר בנושא הזה. אני חושבת שאנשים שחיים בישראל מייחסים הרבה יותר מדי חשיבות לשאלה עד כמה הם מפרגנים או לא מפרגנים למי שמצליח, או סתם חי, בחו”ל. בעידן הגלובלי מי שעובד ויוצר בשפה האנגלית ויש לו נוכחות אינטרנטית מגיע לכל העולם. מאמרים שכתבתי בגרדיאן ובעיתונים אחרים תורדמו לספרדית, ערבית, איטלקית ושפות אחרות וזכו לחשיפה במקומות רבים בעולם. זה לא קרה כשכתבתי בעברית.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
בגלל מגוון התחומים שבהם אני עוסקת והמעברים מתחום לתחום הקריירה שלי, אם בכלל ניתן לקרוא לה כך (אני מעדיפה לקרוא לה “החיים”), היא לא בדיוק ליניארית, כך שקשה לזהות ולסמן “התקדמות מקצועית”. אין ספק שהשהות באוקספורד, הזמן והמרחב שניתן לי למחקר, המפגשים עם אנשי אקדמיה באוקספורד ועיתונאים בלונדון תרמו רבות להרחבת אופקיי ותחומי העניין שלי. אוקספורד היא מקום שמגרה את הסקרנות ואת הרצון ללמוד, והגעתי לשם מותשת לאחר שנים קשות בישראל מבחינה מקצועית ומבחינת מה שמכונה “המצב”. חייתי ופעלתי בסביבה אקדמית וכתבתי ספר שזכה לביקורות אוהדות בעיתונים וכתבי עת גדולים בעולם וזה משמח אותי, כיום אני עובדת כעורכת דסק בסוכנות כתבים בינלאומית וגם זה משמח אותי כי זה משלם את שכר הדירה ומאפשר לי לעסוק במה שבאמת מעניין ומרגש אותי בימים אלה – סטנדאפ. במבט לאחור, העבודה הכי מתגמלת ומספקת שעשיתי בימי חיי, ושאני הכי גאה בה, נעשתה בימי כעורכת חדשות ב”כל העיר” עם גידי ויץ ככתב פוליטי, ארנון רגולר ככתב שטחים, אייל הראובני ככתב עיריה, מאיר ברדוגו כתב עיריה ואורי בלאו ככתב צבאי. בשנה-שנתיים הראשונות של אינתיפאדת אל-אקצה כל העיר היה העיתון היחידי שניצב מול הזרם העכור של עיתונות משת”פית ושל יישור קו עם הממשלה.

ספרי בבקשה עוד על הספר והמחקר:

Disenchantment: The Guardian and Israel ניסה למצוא את נקודת השבר בה הפך הגרדיאן מעיתון שתמך בתנועה הציונית מערש היוולדה לעיתון שגורמים ישראלים רשמיים רואים בו אויב ושגורמים יהודים וישראלים מאשימים ב”אנטישמיות”. מסקנתי היתה שהגרדיאן לא רק שאיננו עיתון אנטישמי, הוא גם איננו עיתון אנטי-ציוני, למרות שניתנת בו במה לעיתים גם למי שאינם ציונים, רחמנא לצלן. הקו של העיתון היה, ועודנו, תמיכה בקיומה וזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והתייצבות לצד הזרם היוני בתנועת העבודה הציונית. הגרדיאן תמך בוייצמניזם מול הבן-גוריוניזם, בשרת לעומת האקטיביסטים, בביילין מול רבין וכן הלאה. ליברלים רבים סבורים שיחסם של ליברלים בעולם לישראל השתנה כי “ישראל השתנתה”. המחקר שלי טוען, בין השאר, שערכים יסודיים בקרב ליברלים השתנו אף הם, ושמה שנתפס כלגיטימי בעולם קולוניאלי נתפס כפחות לגיטימי בעולם פוסט קולוניאלי.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
לנסוע לאדינבורו לפסטיבל, ולראות לאן תחום העיסוק החדש שלי לוקח אותי. גיל ארבעים ושורה של אירועים “מכוננים” מבחינה בריאותית בשנים האחרונות שינו את האופן שבו אני רואה את החיים. אני רוצה בעיקר “לחיות הרבה”, להספיק הרבה, להתנסות בתחומים שונים ובחוויות שונות. בשלב כלשהו ארצה לעצור ואולי לכתוב ספר על זירת הסטנד-אפ של לונדון ועל מה שהיא משקפת מבחינה פוליטית, אנתרופולוגית, חברתית ואנושית. ייתכן גם שארצה לחזור למחקר אקדמי. יש לי במגירה הצעת מחקר חצי אפויה שעוסקת בסוגיות שהזכרתי לעיל – גיבוש זהות מעמדית על-לאומית של צרכני חדשות וניתובה על ידי אמצעי התקשורת השונים.

ביקורות על הספר:

http://www.newstatesman.com/200408300032

http://www.guardian.co.uk/books/2004/jul/24/highereducation.israelandthepalestinians

http://www.highbeam.com/doc/1G1-120002767.html