גיל: 28
מצב משפחתי: רווק
גדל והתחנך ב: גדלתי מגיל תשע בתל אביב. השלמתי תואר ראשון בלימודי האסלאם והמזרח התיכון בעת החדשה באוניברסיטת תל אביב ואת התואר השני עשיתי באוניברסיטה היאגלונית בקראקוב, במחלקה ללימודי תרבות (מגמת המזרח התיכון).
השכלה: תואר ראשון בלימודי האסלאם והמזרח התיכון בעת החדשה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה היאגלונית.
שיוך אקדמאי: השלמתי את לימודי לתואר השני באוקטובר 2010 ומאז אני משוטט בחיפוש אחר מוסד ללימודי התואר השלישי. את השיטוט כרגע אני מבצע כבר מתל אביב.
תחומי מחקר:
הן באקדמיה והן מחוצה לה מרתקות אותי תופעות תרבותיות או היסטוריות שאינן נמצאות במוקד תקופתן. מסקרנים אותי השוליים של התרבות, אבל אני נזהר שלא לגלוש לאזוטריה מוחלטת. מעניין אותי המפגש בין תרבות לפוליטיקה על מגוון צורותיו. אני מתעניין בהיסטוריה ובתרבות של המזרח התיכון, של האסלאם על פלגיו השונים, בהיסטוריה של הציונות והאנטי-ציונות לסוגיה השונים, מעניינות אותי אמנות וספרות בעלות נאמנות פוליטית-חברתית. בעולם האקדמי אני מוצא עניין במה שניתן לכנותו “אנטי-ציונות ימנית” (התנועה הכנענית, לח”י, שמות כגון הלל קוק או אורי אבנרי) ומחוצה לו אני חובב האוונגרד הרוסי הפוטוריסטי, בייחוד זה שלפני המהפכה. פרסמתי שורת תרגומים מן השירה הפוטוריסטית הרוסית בכתבי עת שונים בארץ.
על מה כתבת/כותב את עבודת המאסטר?
עבודתי לתואר השני בחנה את הגישה ההיסטוריוגרפית והגיאופוליטית של תנועת העברים הצעירים (הכנענים, רוצה לומר).
אמן/ית שאתה מעריך במיוחד
אני אוהב עד מאוד את הצלם אנדרה קרטס ואת האמנים אולגה רוזאנובה ופאוול פילונוב, שהשתייכו שניהם לפוטוריזם הרוסי ושניהם שלחו יד בשירה. בקולנוע אני חסיד של בונואל ופאזוליני.
למה פולין?
עזיבתי לפולין נבעה מצירוף של מספר נסיבות, חלקן נובעות מקשיים שנתקלתי בהם בחיי בארץ וחלקן בלתי תלויות בי. אוסיף ואגלה שבמובנים מסוימים היה לי נוח לשחרר את שליטתי על חיי ולהתנהל באורח סביל בנפתול הנסיבות שהביאו אותי לפולין. על כך בדיעבד אפשר אולי להצטער.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?
מעולם לא חויתי את יהדותי בשום צורה שהיא, לא בארץ ולא בפולין. מבחינה פורמלית למוצאי לא הייתה שום משמעות – הייתי אזרח לטביה המתגורר בפולין, אף שחברי ללימודים, מכרי ומורי ידעו מי אני ומנין באתי. אלו שלא ידעו זאת מלכתחילה סברו שאני אוקראיני – מאחר שלשון אימי היא הרוסית, דיברתי פולנית במבטא “מזרחי” כבד (היום הוא התרכך קצת, אבל אין פולני שלא יזהה אותו מהמילה הראשונה). כך שיתכן ואכזבתי את חברי היהודופילים לספסל הלימודים. אדרבה: באחד הימים טיילתי עם חברתי ברובע היהודי לשעבר של קראקוב, שנותרו בו כמה בתי כנסת וכנסיה גותית אחת. דלת הכנסייה לעולם פתוחה לרווחה וכל הרוצה יכול להיכנס באין מפריע. לעומת זאת, בבית הכנסת המנוהל על ידי חב”ד שאל אותי החב”דניק, משגילה מי אני, למה הוא לא ראה אותי קודם, כאילו האמין באמונה שלמה שכל יהודי הנקלע לקראקוב חייב בחובת התייצבות בלשכתו. בבית כנסת אחר קיבלה את פנינו אישה חמורת סבר שחקרה אותי אם אני יהודי והפטירה שאם ברצוני להתפלל, עלי להניח כיפה ולהיכנס לבד: זוגתי אינה יכולה להיכנס איתי. החוויה הזאת הבהירה לי יפה עם מה ועם מי אינני רוצה שום דבר במשותף. מצד שני, המחקר שעשיתי על העברים הצעירים גירה אצלי הרהורים על משמעויותיה של זהות אזרחית ישראלית וכיום אני נוטה יותר להודות שאני ישראלי משהייתי מוכן לזאת בעבר.
אתה מתגעגע לישראל?
עזבתי את ישראל ברגשות טינה וצער. להוציא אירוע אחד בראשית הדרך לא זכור לי כל געגוע מיוחד לארץ.
האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
חזרתי עכשיו ארצה עם סיום לימודי, הפעם מרצוני הטוב, אך בניגוד לתכניותי הקודמות. בעתיד אני מקווה להמשיך ולנטוע שורש פה, אבל לא להישאב פנימה עד הראש.
האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
קשה לי לשפוט בעניין הזה. לפי התרשמותי אין הכרח שכזה. מכל מקום, הכרה תלוית שהות בחו”ל מעידה על פרובינציונליזם מושרש ועדיף לשמור מרחק ממנה. והדבר נכון לישראל ולפולין כאחד.
באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
הלימודים באוניברסיטה היו מרעננים, אבל הם לא קידמו אותי רבות מבחינה מקצועית: מאחר שאין בפולין מומחים לתופעות כגון האידיאולוגיה הכנענית, כתבתי את עבודתי ללא שום פיקוח למעשה. היה בזה הרבה מן הטוב, כמובן: נהניתי מחופש אקדמי בלתי מוגבל ולימדתי את עצמי דברים מרתקים. עם זאת, אני שמח מאוד על השנתיים שביליתי בקראקוב: מצאתי בת זוג, למדתי את השפה הפולנית, גיליתי תרבות ועולם מושגים עלומים בפני לפני כן. הבנתי את המציאות איננה עוד כה חד משמעית כפי שהייתה.
ספר בקצרה על ממצאי אחד המחקרים שפרסמת:
המחקרים שנעשו עד כה על העברים הצעירים (יעקב שביט, ג’יימס דיימונד) קשרו את האידיאולוגיה הכנענית אל הרעיון הציוני, כל אחד בדרכו. טענתי שזוהי הנחת מוצא שגויה ושיש לקבל כלשונה את טענת הכנענים שהופעתם וגיבושם הינם בלתי תלויים במורכבויותיהן הפנימיות של הציונות ושל ההשכלה היהודית, אלא נובעים מקיומו העובדתי של לאום עברי. בעיני, ייחודם של העברים הצעירים הוא השילוב בין ליברליזם עקרוני בגישתם הפוליטית לבין הנחות והשקפות דטרמיניסטיות ומהותניות (אגב, הדטרמיניזם של העברים הצעירים בסופו של דבר הוא גם סיבת כשלונם). שילוב כזה היה אפשרי הודות לאופיו המיוחד של מיתוס היסוד הכנעני שפותח על ידי ההיסטוריון עדיה גור חורון. דמות המפתח בתנועה הכנענית היה אפוא לא מנהיגה יונתן רטוש אלא חורון, האידיאולוג שלה.
מה תוכניותייך לעתיד הקרוב?
ללמוד לתואר השלישי. אני רוצה להעמיק אל מחשבתו של חורון ולחבר את הביוגרפיה האינטלקטואלית שלו.