הוכרזו שמות הזוכים בפרס שרת התרבות לשנת 2010

האמנים יוחאי אברהמי, אלימה, עדו בר אל, מיכל בקי, יוסי ברגר, חיים מאור, אוהד מטלון ויואב שמואלי הם זוכי פרס שרת התרבות והספורט לשנת 2010. כל אחד מהזוכים שנבחרו מבין 92 מועמדים ומועמדות, יקבל פרס כספי בסך 50,000 ש”ח. בועדת הפרס, ש”נועד לבטא את ההוקרה של החברה הישראלית לאמן היוצר ופרי יצירתו, והערכה לפועלו ותרומתו לחברה”, ישבו רותי אופק, יאיר גרבוז, בועז טל ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט. תערוכה משותפת לכלל הזוכים בפרסי משרד התרבות בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2010 תוצג במוזיאון רמת-גן לאמנות ב- 2011.

התלבטתי אם לפרסם את נימוקי השופטים. הניסוחים עילגים ורצופים שגיאות לשון – כזכור, זו הודעה הרשמית של משרד ממשלתי (ועוד משרד התרבות!) – וגם הנימוקים עצמם נעים ברוב המקרים בין הבנאלי למביך. בתחילה ניסיתי לערוך את הטקסט, אך לבסוף החלטתי שראוי לפרסם את הנוסח כפי שנשלח. אם אנשי משרד התרבות חושבים שראוי לתאר אמנית כמי ש”זכתה” להציג תערוכות מוזיאליות, אם הם מרשים לעצמם לקרוא לאחד הזוכים בשמו הפרטי בלבד (חבר שלכם?), אם הם חושבים שניתן לכתוב משפט כמו “הדיאלוג הזה הנמצא, כאמור, גם ביצירתו בודק גם אבולוציות וגם גניאולוגיות”, ולהשתמש בסימני פיסוק באופן, אממ… אמנותי, יתכן שבמקום להתעסק באיתור יוצרים ציוניים מוטב שישקיעו זמן בשיעורי לשון, הבעה והבנת הנקרא.

ואלו נימוקי חבר השופטים:

יוחאי אברהמי

יוחאי אברהמי הוא אמן מרתק, מסקרן ומטלטל. מלבד כובד הראש של יצירותיו והרגישות החברתית והפוליטית הרחבה שלהן ניתן למצוא בהן גם יסודות הומוריסטיים ומקאבריים עמוקים ורציניים. יחסו לנושאי ומושאי יצירתו מורכב, כמו גם יחסו לעצם עשיית האמנות. כמו אמנים רציניים לא מעטים, גם ביצירתו ניכרת הנטייה להימנע מהעשייה ולבחור בוויתור אם הדבר ניתן ובכל מקרה להימנע מיצירה בלתי הכרחית שנעשית מתוך מעט מחשבה והרבה חדוות עשייה. יחד עם זה, כאשר הרעיון חשוב ותקף ודורש עשייה עמלנית ולפעמים אפילו וירטואוזית הוא מעניק לאובייקטים או לסרטים שלו את המתבקש. מתוך גישה אתית מודעת הוא משנה את אופי יצירתו ולא נשאר נלהב ונאמן להישגים מוקדמים. בסרטי הוידיאו שלו ניכר עניין רב בשאלות של זהות ומקום ועבר היסטורי כמו גם שאלות של אמת ואשליה תיעוד ופיקציה. בפסליו יש יחס מרתק ומגחיך לקנה המידה ולחומר ולעיתים נראים פסליו כציורים שזכו להפוך לתלת-מימדיים.

אלימה ריטה

את יצירתה האמנותית של אלימה לא ניתן לסווג לזרם אמנותי מסוים באמנות הישראלית.אלימה בחרה לעצמה נתיב עצמאי לחלוטין שבו היא יוצרת שנים שהאפיון המרכזי של עבודתה הוא בכך שהוא נטול זמן ומקום.בדרכה הזו בידלה עצמה מאמנים וזרמים שפעלו בארץ אך שמרה ,לכול אורך השנים, על ייחודה. חופש הביטוי שלה בכול מה שקשור ליצירתה נע בין המופשט המינימליסטי למופשט האקספרסיוניסטי. השליטה המלאה שלה בטכניקות של הרישום הציור וההדפס מעצימות את יכולת הביטוי שלה.עבודותיה מאופקות בצבעוניותן אך לא מונו כרומטיות הן אינן דקורטיביות למרות האסתטיות הנראית לעין.בבסיס יצירתה נמצא החיפוש המתמיד אחר ערכים אמנותיים טהורים.אלימה זכתה לשלוש תערוכות מוזיאליות בפרקי זמן ארוכים זה מזה: ב-1972 במוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין, אצר חיים גמזו, מוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן ,1990אצרה מרים טוביה בונה, וב -2008 במוזיאון תל אביב לאמנות אצר יניב שפירא.
אלימה שימשה כמורה לאמנות הרישום הציור  וההדפס ,במוסדות לימוד שונים באזור המרכז, לצד יצירתה האמנותית.

מיכל בקי

ציוריה של מיכל בקי קשורים למסורת ארוכה ומובהקת של ציור גרוטסקי. זו מסורת שקל מאוד להעתיקה וקל לאבד בה את חוש המידה וליהנות מההגזמה ומהלעג. מיכל יודעת להשתמש בהגזמה לא מוגזמת, בהומור שאין בו כלל שביעות רצון, בעדינות שאינה גנדרנות, בשקט שמייצר כוח ולא רק מופנמות. דמויותיה של מיכל הן דמויות גרוטסקיות במידות גיחוך משתנות. העיוותים מוענקים לדמויות בנקודות מפתיעות ההופכות דפורמציה לתוכן. כאמנית המודעת היטב לאפשרויותיה ולצרכיה היא יודעת לזמן את המקרה והתאונה וההתחלה השרירותית ולהשתמש בתוצאותיהם עד שייראו כתכנון מושלם. היחסים שבין נקודת המוצא בעבודה לבין העיצוב הסופי, לרבות השיפוט והשכלול, הם סיפורה המרתק של כל תמונה בנפרד. מדובר ביצירות שמשדרות צער ונידחות ואחרות ומוגבלות אך לא פחות מזה הומור וחמלה.

עדו בר-אל

עדו בר-אל הוא מהבולטים, המשפיעים והחשובים באמנות המקומית. כאמן וכמורה הוא מקיים דיאלוג בין-דורי עם האמנות הישראלית ועם פרחי האמנות המצטרפים בכל שנה. הדיאלוג הזה הנמצא, כאמור, גם ביצירתו בודק גם אבולוציות וגם גניאולוגיות. שנים לא מעטות חלפו מאז נטש בר-אל את הדימוי הפיגוראטיבי והקדיש את עשייתו לציור מופשט טוטאלי ומוקצן ההופך אותו ליוצר זרם של אמן אחד. נוסף על האיכויות הציוריות של המופשט הבראלי, נוסף על העושר, הגיוון והאומץ לשנות ולהשתנות ללא הרף, אפשר גם לומר שהציור של בראל אמנם איננו מכיל דימוי יותר, אך יחד עם זאת זהו ציור אשר זוכר את הדימוי. זכרון הדימוי נמצא בציור בו זמנית ובאופן אבסורדי בשני מצבים; מצב של טרום דימוי או דימוי עוברי שיש לו פוטנציאל לבקוע והמצב השני דימוי משומר כגון עובר בפורמלין, כלומר דימוי מת, ממוזער מוקפא בבנק הדימויים לשם זיכרון של משהו שיום אחד אולי יוולד מחדש. כראש המחלקה לאמנות בבצלאל תרם עידו בראל תרומה מכרעת להעשרת התחום והעמקת העיסוק בו.

יוסי ברגר

יוסי ברגר הנו אמן המספר סיפורים מהיומיום, מבט אל הדברים הבסיסיים המהוים את הסביבה הקיומית שלנו, וזאת הוא עושה לאורך שנים בהתמדה ובעקשות למרות כל הפיתויים מסביב.
עבודותיו של יוסי דורשות צופה מתמסר ובעל אורך רוח, אין אלה עבודות  משתלטות וכובשות אלא המחלחלות לאיטן לאורך זמן, אולי זמן ומשכו הנה מילת מפתח לה אנו זקוקים בהתבוננות בעשיתו של יוסי ברגר.
עבודות וידאו וצילום ,העשויים ונראים לעיתים אסתטיים ומדויקים עד לגבול השעמום הסטטי ,מתאחדים יחד לאמירה המנוסחת היטב ובעלת עוצמה רבה וכל זאת בעיסוק בבנאליה של הרחוב הבית הדרך החדר השולחן המיטה הצלחת המכונית השמים הארץ.
השפעתו של יוסי אינה רק בתחום האמנות אלא גם בתחום ההוראה הן כמרצה והן כראש מחלקה, דבר המאפשר נקודת מבט נוספת להתבונן על עשיתו.

חיים מאור

ההיבט המרכזי ביצירתו, רבת השנים,של האמן חיים מאור הוא העיסוק באחר. אותם “אחרים” הם האובייקטים שעמם הוא משוחח, אותם הוא מתעד,איתם הוא יוצר דיאלוג ויזואלי. מאור מתייחס אל האחרים כחלק ממנו ולעיתים קשה להבחין ביצרתו מי הוא חיים מאור ומי הוא האחר. מקורות השראתו הם בראש וראשונה ההתבוננות האישית שלו בעצמו ,כגבר ,כבן תרבות ,כיהודי,כישראלי,כבן לניצולי שואה ממוצא פולני,כחילוני ,כמאמין,כקיבוצניק לשעבר,כתושב הנגב,כבעל ,אב וסב, כאמן יוצר וכבעל יצרים . בכול המצוין כאן הוא רואה פתח ליצירת הדיאלוג שלו עם האחרים כאשר  המיצגים את האחרים הם בני משפחתו הקרובה , ניצולי השואה , העם הגרמני המתחדש והעם הפלסטיני. ביצירתו הרב גונית, גם מבחינה טכנית, ישנו הדיאלוג המאוד טעון של הזיכרון תוך התבוננות מפוקחת על ההווה והעתיד.יצירתו מציפה תוך , מבט אישי מאוד, בעיות חברתיות וקיומיות של החברה בה הוא חי ויוצר,החברה הישראלית.
חיים מאור הוא פרופסור באוניברסיטת בן- גוריון, אוצר הגלריה האוניברסיטאית, כותב ומפרסם מאמרים רבים  בקטלוגים על אמנות ישראלית היה העורך הראשון של הירחון המיתולוגי “סטודיו”.

אוהד מטלון

אוהד מטלון בצילומיו, דורש מאיתנו ידע רב והתבוננות מעמיקה. אוהד בודק וחוקר את מדיום הצילום, הוא מחבר נגטיב ופוזיטיב, מצלם את הבאנליה של הווייתנו בנתיבות אך לא שוכח להזכיר לנו שיש גם עיבוד מחשב. עבודותיו של מטלון אינן קורצות תמיד מבחינת הנראות שלהם , אך תמיד ישנה שאלה המחפשת פתרון, הוא מצלם נופים ואנשים, בעיקר אנשים המופקעים בעזרת הצילום מאלמוניתם והופכים בעזרת מצלמתו של אוהד, לגיבורים לרגע או לשחקנים בעל כורחם ובלי ידיעתם. הצילום הנו מדיום מניפולטיבי וכאשר מטלון משתמש בו למטרות אמירתו האמנותית ואף מוסיף לכך נגיעות במחשב אנו מקבלים תוצאה מושכלת ולעיתים חתרנית, הנוגעת לא רק באמירתו הפרטית אלא נוגעת בנו ובהווייתנו, וזה אולי ייחודו של אוהד מטלון.

יואב שמואלי

יואב שמואלי הוא אמן פלאסטי ייחודי ומגוון. יצירתו האמנותית מתאפיינת בהתאמה מוקפדת, חסרת פשרות ואנינה של האמצעים לרעיון היצירה ולרוחה. מאז סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות “בצלאל” הוא הרשים וריגש במיצבים פיסוליים, צילומים, מיצבי וידיאו ורישומים. בכל אלה ידע יואב שמואלי לקיים שיח עמוק, רגיש ואינטליגנטי עם האמנות העכשווית ובמקביל לעסוק במקומי ובאישי באופן מאופק, נזירי ונוגע ללב. יצירתו של שמואלי מתקשרת למינימליזם אך גם חורגת ממנו כאשר רעיונותיו דורשים זאת. יואב שמואלי בלט מאוד כמורה לפיסול שהכשיר הרבה מאוד אמנים ליצירת פיסול מוקפד וממושמע. הוא אמן ביקורתי מאוד וכזה הוא גם כמורה וגם ככותב על אמנות. אין ספק ששמואלי תרם תרומה משמעותית לאיכות הפיסול והמיצב באמנות המקומית.