אי אפשר לצלם את תערוכתו של איתמר מנדס-פלור ״ששכחנו מהגשם״, שמוצגת במרכז מעמותה בבית הנסן בירושלים. השילוב בין פסלים קינטיים, השתקפויות, סאונד של מכונות מקרקשות וזרזיפי מים ותאורה עמומה עד כדי חשיכה גבולית, הופך את תיעוד התערוכה לבלתי אפשרי. יפה ככל שיהיה, התצלום שמופיע פה לא מסוגל לייצג את העבודה המצולמת. צריך לבוא ולראות. זו תערוכה מורכבת מאד שנוצרה באמצעים כמעט פרימיטיביים. מנועים ישנים, מנורות, צינורות נחושת, צבע על בסיס שמן וטיפות מים, יוצרים מערך סבוך ומפואר של אינסטלציה אמנותית.
התערוכה נפתחת בצלחת לוויין ישנה שהפכה לבריכת מים מסתובבת. מעל הבריכה עולה ויורדת מנורת שולחן רעועה, והשילוב בין תנועת המים במהירויות משתנות לתנועת מקור האור והמרחק המשתנה שלו מן המים, הופך את תקרת החלל למסך שעליו מרצדים דימויים אמורפיים. בחדר הסמוך, זרם מים פורץ מצינור ומגלגל תפוח מצד לצד בתוך אמבטיית כביסה ישנה. צדה השני של ה״מזרקה״ מטפטף מים ע״ג ענף שמעביר אותם הלאה, לחדר השלישי. בחדר זה המים מטפטפים על לוח בטון. כל עוד המים לא מגיעים הבטון נותר אחיד וחלק, אולם מרגע הפעלת התערוכה עם פתיחת הגלריה, חלקים מהבטון נרטבים ומתכהים בעוד חלקים אחרים, שנצבעו בצבע דוחה-מים, נותרים יבשים ובהירים. כשהמים נספגים באיזורים הלא-מסומנים, מופיע ציור קיר נסתר שמתאר את משפחת מאואס-רוטמן (מנהלי מעמותה) על רקע בית הנסן. הדימוי, שמתכתב עם היסטוריה אמנותית של תיאור בעלי מעמד על רקע נכסיהם, מעמיק ונחשף ככל ששעות הפעילות מתארכות וההצפה גדלה. משם עוברים המים לחדר נוסף שבו, שוב בזכות צבע דוחה-מים, יזחלו בטיפות גדולות כגושי ג׳לי שקוף וחסר מנוח בין חריצי רצפת האבן העתיקה של המקום.
מתבקש לחשוב על התערוכה הנוכחית ביחס לעידן עליית המכונות והאנתרופוקן. היא מורכבת ממעין רובוטים אנלוגיים, המנהלים באופן עצמאי את מה שנותר ממשאביו הטבעיים של העולם כאילו מדובר בשכיות חמדה. כך משאבה וזרזיף מים ״מעלים באוב״ את האנשים שמפעלים את המקום בהווה כאילו היו רוחות רפאים. כך מברגה ישנה מניעה רביעיית מגבי חלונות זקופים הנושאים על ראשם סלע כהה, וכל המבנה ההיי-לואו-טקי המפואר שנוצר מן החפצים מיועד להרקדה של טיפת מים שמחוללת על גבי הסלע המתנועע בכבדות מגושמת מצד לצד. התוצאה מהפנטת. אפשר להתבונן בה במשך דקות ארוכות.
מנדס-פלור הוא פעיל וותיק במרכז מעמותה. בעבר השתתף בפרויקטים קבוצתיים שהוצגו במקום, ואף התגורר בחצר הבניין במשך שלושה חודשים במסגרת הפרויקט ״פרדייז אין״, שביקש לחבר בין מלונאות בוטיק לחתימת האשפה שהיא מותירה בעולם ובין תיירות להישרדות. כעת, בתערוכת היחיד שלו, הוא מתפקד כממציא, ארכיאולוג, אספן ג׳אנק, מכונאי וחוקר טבע, שכל כישוריו ומשאביו מכוונים להתבוננות מרוכזת בתהליכי חיים בתוך שיירים.
״ששכחנו מהגשם״ מתכתבת עם כמה תערוכות שהוצגו במקום בשנים האחרונות, ועסקו בטכנולוגיות ישנות וחדשות של יצירת דימויים (למשל בתערוכה הקבוצתית ״חיה בסרט״, שהוקדשה לראשית הקולנוע) ובעולמות אפוקליפטיים ואלטרנטיביים (למשל בתערוכתה של יהודית שלוסברג-יוגב ״בהיר מאלף שמשות״, שמנדס-פלור שימש בה כצלם). גם התערוכה הנוכחית וגם התערוכות הקודמות עסקו (גם) בדימויים קטסטרופליים הקשורים בשינויים שהאדם גורם לטבע. עם זאת תפיסת העולם כחומר גלם לא נעשית מעמדה אקו-אקטיביסטית ונוזפנית ברוח הזמן. היא מחברת בין היקסמות מתגובות מפתיעות של חומרים בסיסיים למניפולציות טכנולוגיות פשוטות, לבין היענות להשתאות מתמסרת לנוכח עוצמות ההרס הפורה של המפגש בין הטבע לאדם. התוצאה היא פואטיקה אפוקליפטית בעלת אופי מהורהר, רלגיוזי ורומנטי, אבל גם חושני ומשחקי.
איתמר מנדס פלור – ששכחנו מהגשם
אוצרות: קבוצת סלה מנקה
מרכז מעמותה בבית הנסן, ירושלים
נעילה: 6.3.2020
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
