בית האמנים בירושלים הודיע כי פרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש-שלום לשנת 2020 יוענק למיכאל קובנר, ופרס ליצירה אמנותית ע”ש שושנה איש-שלום לשנה זו יוענק למתיה אורן. טקס הענקת הפרסים יתקיים ביום ראשון, 1.3.2020, בשעה 17:30 בבית האמנים בירושלים.
בועדת פרס מפעל חיים ע״ש מרדכי איש שלום ישבו ד”ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, האמנית מרב דביש בן משה, יו”ר אגודת אמני ירושלים וצילה איש-שלום, נציגת משפחת איש-שלום. בנימוקי הבחירה נכתב כי ״זה למעלה מחמישה עשורים מתעד מיכאל קובנר בציור את שרואות עיניו: מקומות שבהם הוא חי ופועל, מחוזות שאליהם הוא נוסע באופן קבוע ואחרים, שאותם הוא שב לבקר לאחר היעדרות ממושכת. במשך שנים רבות צייר קובנר את נופי ירושלים, עיר מגוריו, את מראות ניו יורק, העיר שבה פעל באופן קבוע, ואת נופי עזה, אשדוד, הנגב, קיבוץ עין החורש, שבו גדל, ועוד. הוא נאמן בראש ובראשונה למראה עיניו, שאותו הוא מתרגם לצבע על בד באופן כמעט תיעודי, ועם זאת עתיר רגש ומלא בעוצמה צבעונית. ציוריו אינם מייפים את המציאות, אלא מציגים אותה כמות שהיא: קשוחה, מלוכלכת, מוזנחת, או, לחילופין, מלאת הוד והדר. ישראל המתוארת בציוריו אינה אידילית כשם שהיא מצטיירת בנופים של ראובן רובין ונחום גוטמן, אולם המאבק האלים והאינסופי המתחולל בה, שאליו מודע קובנר לחלוטין, אינו נגלה לעין באחת. נופיו, הריקים בדרך כלל מאדם, מייצגים נאמנה את מרחביה הטעונים של הארץ: החל בהוד ובקדושה של ירושלים, דרך בתיה של עזה וכלה בנופי ילדותו בקיבוץ ובמורשת העבודה החלוצית הטבועה בהם. בעשור האחרון עסק קובנר בכתיבה ובציור של הרומן הגרפי, עולמו של יחזקאל, שהועלה גם כהצגה בתיאטרון החאן. הפרויקט, הסובב סביב דמותו של אביו, המשורר ומנהיג המורדים בגטו וילנה, אבא קובנר, ממזג מציאות ודמיון תוך שילוב מקורי ומופלא בין דימוי לטקסט.
על כל אלה מצאו חברי הוועדה את מיכאל קובנר ראוי לפרס על מפעל חיים ע”ש מרדכי איש-שלום.
מתיה אורן, ציפורים בראש, 2018. שמן על פשתן. צילום: אורן דרכמן
בועדת הפרס ליצירה אמנותית ע״ש שושנה איש שלום ישבו רונית שורק, אוצרת לרישומים והדפסים, מוזיאון ישראל, ירושלים, הצייר מוטה ברים ועדי רזאל, נציגת משפחת איש-שלום. בנימוקי הבחירה נכתב כי ״ציוריה של מתיה אורן מבטאים עולם פנימי סוער וכן. הקומפוזיציות האינטנסיביות שהיא יוצרת מרתקות את המתבונן, הנשאב אל תוך “תיאטרון הדמויות” הצפוף וחווה ולו מעט מן המתרחש בנפשה של האמנית. אורן מרבה לתאר דמויות אדם, שפעולותיהן, זהותן ומקומן אינם נהירים, ובכל זאת הן נראות קרובות ומוכרות, שובות את הלב בהבעותיהן ובקשת הגוונים המרהיבה המכוננת אותן. באמצעות דמויות אלו בוראת האמנית עולם מורכב ועמוס, מאיים ובד בבד חומל, הממחיש את ההתמודדויות ואת הכאב, שאנו חווים כבדרך אגב. בציוריה הופכת ההתמודדות לשחקן ראשי ועתיר קסם במחזה הנבנה על הבד. אולם, לצד הקושי ניכרת גם תשוקה עמוקה ליופי ולאותנטיות, הבאה לידי ביטוי בתווי פנים עדינים, המבצבצים מעת לעת, ובעיקר בצבעוניות, המצליחה להיות עזה ואקספרסיבית, ובה בעת הרמונית ונוגעת ללב. יצירתה של אורן אינה נזקקת למראות חיצוניים, ואפשר שכלל אינה נזקקת לצופים. כל כולה דיאלוג פנימי אמיץ, המאפשר לה לבטא את חיבוטי הנפש.
על המבע המקורי והמעמיק, על התעוזה ועל היושרה, מצאנו את מתיה אורן ראויה לקבל את פרס שושנה איש-שלום לשנת 2020.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
