המלצת השבוע: מרחב בטוח

אפתח בגילוי נאות; לא ששתי לסור לגלריה שממוקמת בעיר המתמיהה מודיעין. דימיתי בעיני רוחי שממתינה לי שם חוויה עמוסת אמנות צבעונית וקיטשית, כזו המיועדת לתיירים או לחובבי סלט פירות דביק בדמות פסלים וציורים. רק שמות האמנים המציגים בתערוכה הקבוצתית “סידורי בטחון” ואוצרת התערוכה, האמנית שירלי וגנר, הפיחו בי איזה ניצוץ של תקווה.

למרות החששות, גלריה סקלר לוי התגלתה כחלל רחב ידיים ומואר בלבו של אזור תעשייתי משמים, נווה מדבר מרווה בנוף צחיח. הגלריה, שנפתחה ופועלת מסוף מאי 2018, מצויה בבעלות פרטית וקשה שלא לתהות על פשר הקמתה והסיבות לכך. מיקומה של הגלריה אינו אסטרטגי במיוחד, היא אינה מקורבת למוסדות תרבות או מרכזי בילוי וגם בית קפה או מסעדה סבירים מאתגר למצוא בסביבתה. מה הייתה אפוא המוטיבציה להקים גלריה לאמנות עכשווית, אשר אוצרת בתוכה כמה מהאמנים המובילים של הסצנה העכשווית, ומעוצבת לעילא ולעילא כחלל פוטנציאלי, נוח ומרשים לתצוגה?

אודרי סקלר לוי, בעלת הגלריה, מסבירה: “כדי לראות אמנות אני נוסעת לעיר הגדולה, תל אביב. המטרה שלי הייתה לחשוף את הקהל המקומי לאמנות טובה וגם לעזור לאמנים המקומיים”. סקלר לוי מעורבת לא מעט שנים בשדה האמנות הישראלי. היא בעלת תואר שני בתולדות האמנות, סטודנטית ב”בית לאמנות ישראלית” וחברה בקבוצת הרכישה של מוזיאון ישראל בירושלים. תקופה ארוכה חלמה להקים מוסד תרבות אמנותי בעיר בה היא מתגוררת מזה כעשרים שנה. לצורך הגשמת החלום הסבה את משרד עסקי הנדל”ן של המשפחה לחלל תצוגה וגייסה את אמנית גלריה רוזנפלד, שירלי וגנר, לתפקיד יועצת ואוצרת. יחד הן מנהלות את חלל הגלריה וגם “שואו רום”, אשר מציג מעין “סלון” של אמנות ישראלית העומדת למכירה.

סקלר משתדלת לשלב גם אמנים מקומיים מהעיר מודיעין בתערוכות ובשואו רום: “אני מאוד רוצה שיציגו אצלנו אמנים מקומיים והבטחתי שלפחות בתערוכות הראשונות יהיה אמן אחד ממודיעין. מנגד מאוד חשוב לי לשמור על רמה אמנותית גבוהה. אני בקשר עם אמנים מהעיר ולאט לאט אכניס אותם למאגר האמנים שלנו”.

בימים אלו מוצגת בגלריה התערוכה הקבוצתית “סידורי ביטחון” אשר “משרטטת קווי מתאר למנגנונים שונים ולפעולות שונות של סדר וארגון שקשורים ליצירת סביבה בטוחה”, כפי שנכתב בטקסט התערוכה.

בתערוכה מציגים אמנים ותיקים לצד צעירים, נשים לצד גברים, פיסול לצד צילום, ציור לצד וידאו. העבודות מוצבות בנחת ומעודדות צפייה ממושכת וסבלנית. מהפנטת במיוחד היא עבודת הווידאו “Border Disorder” של הדר סייפן. סייפן מצלמת בווידאו (ובסטילס שאינו מוצג בתערוכה זו) מקלטים סטריליים, אנונימיים, אשר נמצאים ב”חופשה” בין מתקפה אחת לאחרת או חללים שאינם בשימוש. המקלטים והחללים הציבוריים (כיתה, סטודיו פילאטיס) קפואים ונטושים, דרגשי השינה מקופלים, ספינת הפליטים עוגנת. בין הפריימים הפורמליסטים והדוממים משבצת סייפן סצנות אשר בתחילתן כבה האור באבחה אחת ונלכד בפסים ובסימני הזהירות על הקירות והרצפה, יוצר רישומים קוויים בירוק זרחני. אלו הפתעות של יופי המיועדות לאחרון שמכבה את האור. פלטפורמת הווידאו מעניקה לקומפוזיציית החפצים דופק קצוב ואורך נשימה, שקט מופתי, וואקומי, ומעצימה את הדימויים הזנוחים, המקוטעים, ואת תחושת המחנק שמעוררים פתחי המילוט החסומים.

משל הייתה מושאלת מתערוכה אחרת שכתבתי עליה, “קווי הגנה. מאז’ינו, בר לב ומעבר” המוצגת כעת בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, עוסקת עבודתו של רועי קופר, סדרת הצילומים “החומה האטלנטית”, בעברה האפל של דנמרק. בתום מלחמת העולם השנייה שלחה דנמרק כאלפיים שבויי מלחמה גרמנים לפרק את שדות המוקשים שהונחו על חופיה על ידי צבא גרמניה בזמן המלחמה. כתוצאה מכך קיפחו רבים מן השבויים את חייהם. “בסדרה זו מצלמתו של קופר נעה על פני החוף בחיפוש אחר הסימנים שנותרו”, חושפת בין השאר בונקרים שמציצים מבעד לחול “כעדים מונומנטליים ומונוליטיים לצלה של ההיסטוריה”. הצילומים מתארים קווי חוף רוגעים ומוכי רוחות שאינם מרמזים על הדרמה שהתחוללה בהם רק כמה עשרות שנים קודם לכן. למעשה, ללא האינפורמציה המופיעה בטקסט התערוכה, כמעט ולא ניתן היה לנחש את מהותם המצמררת של האובייקטים בצילומים הקרירים, הכחלחלים.

בעבודתה של יעל אפרתי (Morning Mess (Part 1, עבודת פיסול מינורית יחסית, מאותתת אפרתי על הפרעה בבטיחות הציבורית-ביתית על ידי הפיכתו של שלט רצפה “זהירות החלקה” מאובייקט פלסטיק צהוב זוהר, לכזה שיצוק מטראצו; מרצפות שומשום ישראליות. אפרתי מנכסת דימוי מוכר אשר נועד להזהיר מפני החלקה ומפנה אותו למרחב שנתפס כמרחב מגונן, קן חמים, ארבע אמות של שלווה. זוהי הברקה פיסולית המאפיינת את עבודותיה של אפרתי, אשר לוכדת דימויים מוכרים, מעניקה להם פרשנות מרחבית-אשלייתית מחודשת המשנה את האובייקט לגופו מבלי שיאבד את כוחו ומעמדו כסמל נוסטלגי או תרבותי. שמה של העבודה יכול לרמז על ה”בלאגן” שבתים רבים חווים בוקר בבוקרו בעת ההתארגנות המשפחתית או פחות מכך, יום שפשוט מתחיל ברגל שמאל. לגבי אלו מפטירה העבודה, יש לנקוט זהירות נסלחת, בדומה למעידה קלה על רצפה בסניף של מקדונלדס.

מסתמן שהסביבה ה”בטוחה” בתערוכה מתייחסת בעיקר לזו המגוננת מפני סכנת חיים או סכנת פגיעה ממשית, ונבראת דווקא בדמותה של תערוכה הרמונית, מאוכלסת בעבודות יפות וטובות. אך “סידורי ביטחון” כשלעצמה מהווה גם סוג של מצעד עבודות ואמנים שמכוננים “תערוכה בטוחה”, כאלו שהוכיחו זה מכבר את מעמדם הטרי או המתמשך בשדה האמנות וכך מכוננים “סביבה בטוחה” גם לקהל שאינו מורגל בצפייה באמנות עכשווית. שכן, מה שהשתרש או מתעתד להוות קונצנזוס, לרוב גם נוח יותר לעיכול, פחות מקומם, או שההתרסה בו מובלעת במידה שמניחה את הדעת.

יש לקוות שהגלריה תמשיך בפועלה בעז ותצטרף לשורה של מוסדות ופרויקטים, פרטיים וציבוריים כאחד, אשר עמלים ועושים חיל בהצגת אמנות עכשווית בכל רחבי הארץ.

“סידורי בטחון”, גלריה סקלר לוי
אוצרת: שירלי וגנר