המלצת השבוע: הביאנלה של המכון לגזע מדומיין, ניו-יורק

“שמנו, ‘גזע מדומיין’, מכוון ללכוד את האמת העקבית של הגזע: רעיון מומצא בעל השפעה יוצאת דופן על חיי היום-יום, המגביל את חופש הפעולה והדמיון שלנו. אנו מבינים שהתפיסות, המשאבים, הזכויות והחיים שלנו עצמם נעים לאורך ציר הגזע, שמאתגר כמה מאיתנו עם הגבלות ולאחרים מעניק כוח לא מוגבל. גם כשיחידים וקבוצות קוראים תיגר על גבולות הגזע, לבנים הם אלו שממשיכים להגדיר אותם ולשמור עליהם”.

המכון לגזע מדומיין  (The Racial Imaginary Institute) הוקם כקולקטיב של אמנים/יות המבקש להנכיח את שליטתו של הגזע הלבן ולדון במנגנוני הכוח שלו. הקולקטיב מגדיר את עצמו כ”מעבדה אינטר-דיסציפלינרית לתרבות” ופועל בייחוד בשדה האמנות החזותית, או במלותיו של הקולקטיב: “מטרת התערוכות שלנו היא לנצל את יכולת ההשפעה הגדולה שיש לאמנות על עיצוב דרכי הראייה השלטת”.

הנחת המוצא של הפעילות היא שהדרך הלבנה היא חוויית החיים הרגילה, ולכן כל חריגה ממנה נתפסת כיציאה מהנורמה ורדיקלית. דוגמה יפה היא העבודה של אלכסנדרה בל, שקראה כותרות של ה”ניו-יורק טיימס” על לבנים באותו האופן שבו העיתון מסקר שחורים והצביעה על הטיה שהעידה על גילויי גזענות חבויים של העורך הראשי. רוב העבודות פועלות בדרך דומה, כשהאמנים, לא לבנים ברובם, מאמצים את דרך הראייה הלבנה לתיאור התרבות הלבנה עצמה. זהו מעשה פשוט, אך רב עוצמה ואפקטיבי. כיוון שרוב העבודות מצוינות גם לפי קריטריונים “רגילים”, משמע לבנים, הן מצליחות להבקיע את חומת הביקורתיות של הצופים.

מתוך פעילותם האמנותית של חברי הקולקטיב נולדה “הביאנלה לגזע מדומיין של 2018”, שבה משתתפים נכון לעכשיו כ-12 ארגונים, ובהם המוזיאונים ברוקלין, הוויטני והקווינס והאקדמיה למוזיקה בברוקלין. למרות אופייה המבוזר והספונטני, זוהי התארגנות רצינית הרחוקה מהסנטימנט האנטי-ממסדי והדיכוטומי שמאפיין את השיח החברתי בניו-יורק, בעיקר בקרב אקטיביסטים.

Ken Gonzalez-Day

הופעתו של המכון, שהוקם ב-2017 וכבר הצליח להגיע ללב הממסד האמנותי, אינה מפתיעה כלל. הוא המשך לשיח של תנועת Black Lives Matter והניסיון שלו להישאר רלבנטי גם במישור האידיאולוגי כמתנגד לשלטון טראמפ, שאומץ על-ידי הממסד האמנותי. אפשר להבין את החיבוק החם שהמכון זכה לו גם לנוכח הביקורת הקשה שקיבלו מוסדות האמנות בשנים האחרונות בעטיו של הקשר שלהן להון וגם לנוכח ביקורת ספציפית יותר, למשל על ההחלטה של מוזיאון ברוקלין לפני כחודשיים למנות אוצרת לבנה לאוסף האמנות האפריקאית. ואולי סוד ההצלחה של המכון הוא העובדה שהאמירות הביקורתיות והטון החריף שבו כותבים החברים בו אינם מונעים מהם לקבל תמיכה מקרנות גדולות, מעיריית ניו-יורק ומפטרוני אמנות, שמופיעים כולם בתודות ובתחתית אתר האינטרנט שלו.

שתי התערוכות המשמעותיות ביותר בביאנלה מוצגות כרגע בצ’לסי, בגלריה The Kitchen ובגלריה Jack Shainman. התערוכות, המבוססות על עבודת מחקר אמנותית מעמיקה, מאגדות עבודות אמנות ותיקות ומוכרות של סינדי שירמן, סול לויט וריצ’רד סרה לצד אמנים עכשוויים, צעירים ומוכרים פחות. התערוכה המוצגת ב-Kitchen היא המעניינת יותר, עם אוצרות מעולה וחלל משובח שהעבודות בו מוצבות כך שהן משלימות זו את זו. ניתן לראות שם את הווידיאו היפה של ג’וש בגלי (Josh Begely), שעושה ויזואליזציה של התרבות הלבנה במרחב העירוני דרך שימוש במבט של גוגל; את הדמויות הרוקדות על מאווררים של פול צ’אן; את עבודת הצילום המבריקה של קן גונזלס דיי, שמחק את הקורבנות מתצלומי לינץ’ אמריקאיים משנות ה-30–50, ועוד.

התערוכות מתבססות על הטקסט של שרה אחמד, “Phenomenology of Whiteness”, שבו היא טוענת שהראייה הלבנה היא “הרגל”. כותבי טקסט התערוכה מוסיפים ש”בכוחו לייצר ולשמור על התנהגות חברתית וממסדית מסוימת כמובנת מאליה”. אחמד כותבת ש”להיות לבן טבוע במעשים של הגוף, כאשר הגוף מקבל את צורת הפעולה הזאת. חללי תצוגה בנויים סביב ‘לבנות’, כשהלבנות עצמה אינה נראית לעין”. הביאנלה נועדה לשבש את פעולת הצפייה והתנועה הלבנה בגלריה, כדי “לסמן, לשאול ולבדוק את הלבנות ולאתגר את המרות, החשיבה וההצבה שלה בגלריות, שבהן היא פועלת כברירת מחדל תרבותית”.

הביאנלה ננעלת ב-3 באוגוסט 2018
שעות פתיחה: The Kitchen , שני–שישי, 11:00–18:00
Jack Shainman , שני–שישי, 10:00–18:00

שאר אירועי הביאנלה: https://theracialimaginary.org/announcing-the-2018-trii-biennial/